חינוך לאכילת ממתקים

אנונימי

~ראו גם: ילדים וממתקים: תשוקה למתוק אצל ילדים / האם להגביל אכילת ממתקים / לאכול ממתקים / שוקולד כן או לא / לשכנע בנזקי תרבות הממתקים / סבים סבתות וממתקים / ילדים סוכר והיפראקטיביות
גמילה: החלטתי להיגמל מסוכר / גמילה ביתית ממתוקים / להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה אפשרויות אחרות לסוכר: סוגי סוכר / תחליפי סוכר / נפלאות הסטיוויה
אפשרויות אחרות למאכלים טעימים: מתכונים מתוקים בלי סוכר / שוקולד חי / קינוחים חיים / גרסאות ביתיות לאוכל מוכן שילדים אוהבים / חטיף בריא / חטיף לא מועיל ולא מזיק / חטיפים בריאים לגן שעשועים~

משהו ש ענת גביש אמרה ב מכת ציצים:
הדיון כאן מזכיר לי את הבעיה שיש לי עם גירויי צרכנות שמופעלים על ילדים, בעיקר ממתקים וחטיפים בסופרמארקט ובפרסומות. סליחה על הכביכול סטיה מהנושא, אבל אני מוצאת שגם כאן, הילדים וההורים חשופים לתופעה גסה ואלימה, שמעוררת גירוי חזק לפחות כמו גירוי מיני.

בדיוק עכשיו המשפט הזה התחבר לי עם תחושה הולכת וגואה שאנחנו (כתרבות) מחנכים את הילדים שלנו לאכול ממתקים, ומלמדים אותם שזה טעים נורא ושהם רוצים את זה.

למשל: תושיט לילד קטן מאוד ממתק ותראה מה התגובה של המבוגרים מסביב: "מממ, יאמי, איזה כיף לך" ואולי אחר כך "אבל אל תאכל את הכל". (טוב, לא תמיד זה ככה. אבל לפעמים)
למשל: בגן ילדים שהייתי בו אתמול היה פלקט עם מספרים וציורים (טווס אחד, שתי פרות, שלושה פרפרים וכו', עד עשרים). החפצים שהוצגו בפלקט היו כל מיני דברים שנחשבים יפים או נחמדים (הפרות היו חריגות, יחסית). והיו שם חמישה מאכלים: שני סוגי פירות, סוכריות, עוגות וגביעי גלידה.
מה השדר שילדים מקבלים מזה? האם זה לא גירוי ופיתוי?

יום אחד ישבתי עם גיסתי והכנו סושי. אסף (בן שנתיים) בא לטעום, ולקח קצת בצל לבן קצוץ. הסתכלתי עליו מכניס את זה לפה ומנסה להחליט מה זה, ושאלתי אותו אם זה טעים. הוא אמר "זה חריף". ואז, בניגוד לכל האטמוספירה התרבותית שלי, במקום "אייי, זה חריף! איך אתה יכול לאכול את זה??" אמרתי לו: "זה קצת חריף וקצת מתוק".
כעבור חצי שעה הוא בא לטעימה נוספת. של בצל, כמובן. שאלתי אותו איך הבצל, אז הוא אמר לי "זה מתוק".

אני בעצמי הייתי מופתעת ממנו. ואז הבנתי עד כמה ההתייחסות שלנו לאוכל משפיעה על ההתייחסות שלהם.

מסכימה מאד

מוסיפה -
חלק מהחינוך הזה גם כולל מתן אוכל מתוק כפרס או צ'ופר באירועים מיוחדים. ע"ע עוגה בימי הולדת, גלידה או קינוח מתוק בארוחת שבת.
מתוק מתקשר גם לאירוח של אנשים, כחלק מהכיף והיחד.

מזכיר לי שבימים אלו ממש כשחגגנו לקטני יום הולדת, לא עלה על דעתי לאפות עוגה, ודווקא הסבתא (זו שלא הרשתה לי לאכול ממתקים) החליטה שהיא מכינה עוגה לכבוד האירוע.
לזכות הילד יחאמר שהוא התלה יותר מצורת העוגה (רכבת) ומאטריות במרק העוף של סבתא-רבא.

אבל אם הוא היה "במסגרת," איך הייתי "משכנעת" אותו שעוגה זה לא built in עם יום הולדת?

אבל אם הוא היה "במסגרת," איך הייתי "משכנעת" אותו שעוגה זה לא built in עם יום הולדת?
למה לשכנע אותו שזה לא built in עם יום הולדת?
וגם אם הוא לא יהיה במסגרת אף פעם, הרי יהיו לו חברים, ותהיה להם יומולדת, והוא יבין מהר מאוד את הקשר. זה הרי לא סתם סוג של אוכל שאפשר להמיר אותו באוכל אחר.... זה עם נרות, ומכבים, והמספר על העוגה, והבחירה של הצורה פעם בשנה......

מתוק מתקשר גם לאירוח של אנשים, כחלק מהכיף והיחד
את צודקת, צודקת מאוד. אני יכולה להעיד שאצלי, באופן אישי, זה מתקשר אוטומטית ממש. כמובן שאני לא מעבירה לילדים את ההקשר הזה. אני מנסה לחשוב למה זה ככה - אולי כי אנחנו (בחברה שלנו) לא אוכלים כל יום עוגה, או גלידה, או מגישים עוגיות לשולחן. ורוצים לציין הזדמנויות חגיגיות, מיוחדות, בכיבוד שהוא לא יומיומי. אני משתדלת דוקא בגלל זה, לתת לילדים גלידה לא ביום שישי לקינוח של ארוחת שבת, אלא סתם כך אחרי הצוהריים. וגם, מהכיוון האחר, לכבד אורחים בסלט פירות מושקע במקום בעוגה.

הבעיה שיש לי עם גירויי צרכנות שמופעלים על ילדים,
בקשר לזה.... אנחנו מנצלים הרבה מאוד הזדמנויות כדי להסביר לילדים מה רוצים מאיתנו, בעצם, המוכרים, המשווקים, היצרנים, הפרסומאים. אנחנו מסבירים שאנחנו קונים מה שאנחנו צריכים ולא מה שאנחנו רואים בפרסומת.

מתוק מתקשר גם לאירוח של אנשים, כחלק מהכיף והיחד
מתוק הולך כמובן עם הקפה שמגישים לאורחים, אבל אירוח טוב מתחיל במאזטים (מלוחים, חמוצים, חריפים). אם מגישים את אלה קודם כל, לא "סותמים את התיאבון" (כמו שממתקים עושים) אלא פותחים אותו, לאוכל משביע ומזין (אני לא מכירה הרבה אנשים שזיתים שחורים עושים להם חשק לשוקולד).

קומ"ג, זה נכון. ממש נכון.

אני גם מסתכלת במעונות שאני עובדת בהם על הארוחות שהילדים אוכלים.
בכל ארוחת צהריים כמעט, יש בסוף קינוח מתוק.
זה יכול להיות יוגורט מתוק, או פירות מקופסת שימורים.
למה? אם כבר החלטנו שרמות הצריכה של הסוכר אצלנו גבוהה מהאידיאל, למה להכניס את זה לילדים בני שנתיים? היתה ארוחה עם שני מרכיבים, הילדים שבעו, וזהו. נגמר. הם בכלל לא ירגישו בהבדל - בגיל הזה.
למה "לקלקל" אותם בכוונה? אני פשוט לא מבינה את זה.

למה "לקלקל" אותם בכוונה? אני פשוט לא מבינה את זה.
כי רוב האנשים אינם חושבים, הם עושים מה שהם רגילים כאוטומטים, וזהו זה.

חשבתי על הדף הזה הרבה.
אני חושבת שזה יותר עמוק מהקינוח בסוף הארוחה. צורת הדיבור שלנו מאדירה את המתוק.
אמא וינוקא וילדה מטיילים. פוגשים זרה נחמדה. הזרה מחמיאה:
איזה תינוק מתוק , איזו ילדה מתוקה.
אמא מפשיטה את ינוקא לקראת הרחצה. מעסה את גופו ואומרת מבלי משים, "אויש, אתה כזה מתוק".
כאן הבעיה.
כיש"מתוק" ו"מותק" הן מילות חיבה בלתי רצוניות שנשלפות כתיאור לכל דבר חמוד ונעים וטוב...
מה הפלא שאנחנו "רוצים משהו מתוק"?
וסבא שלי- בסוף הארוחה שואל: אפשר להציע לך משהו טוב?
הארוחה היתה טובה, אבל משהו טוב= משהו מתוק= שוקולד, עוגה, ממתק.
זהו, חינוך לאכילת ממתקים הנובע מצורת הדיבור. מ.ש.ל.

בשישי אצל הסבים פתאום ראיתי שלקטנה יש איזה לכלוך חום מתחת לפה. שאלתי ממה זה והסבא שהיה איתה אמר שהיא נגעה במוס שוקולד (בקערה גבוה על השולחן).
אין לי מושג אם הוא נתן לה או שלא שם לב כשהחזיק אותה והיא שלחה יד.
לא אמרתי כלום (דעותי בנושא ידועות להם) אבל בדרך הביתה התפתח ויכוח עם בנזוגי שאמר שאני סתם קיצונית ומה כלכך נורא אם היא תטעם קצת שוקולד.

בתור מכורה לשוקולד :-s אני מרגישה חרדה קלה שברגע שהיא תקבל מתוק היא תעדיף אותו על כל דבר אחר,או שדברים אחרים יראו לה פתאום טפלים. שברגע שאנחנו ניתן לה מתוק הסכר ייפתח ולא יהיה ניתן לעצירה(שוב, כמו אצלי).

אני רוצה לציין שפעם מישהי נתנה לה מקופלת ואפשרתי לה לשחק איתה כי חשבתי שיקח לה קצת זמן לקרוע את העטיפה, אבל תוך דקות ספורות ראיתי שהתאווה בה היא לועסת את העטיפה היא בגלל החור שכבר עשתה בה וברור לי שהיא מאוד אוהבת שוקולד.

אז מה, אני סתם קיצונית?
זה לא מוקדם מידי להתחיל "לטעום" ממתקים?
הקטנה המדוברת בת כמעט שנה וחודשיים.

אנחנו התחלנו עם שוקטלד בגיל שנה בערך.. [שבועיים קודם ליתרדיוקכ די לוודא שהיא לא אלרגית ואפשר לעשות עוגת יומולדת ראויה..].

מאז בבית נדיר שיש שוקולד..
הממתקים שלה בבית הם: פירות יבשים, צ'יריוס, עוגיות שהיא מכינה עם אבא וחלבה..
גם מעדנים אין אצלנו מעבר ליוגורטים עם פירות בד"כ..

לעומת זאת אצל סבא וסבתא יש..
גם שוקולד גם מעדנים רגילים.
וזה בסדר מבחינתנו - והיא יודעת שמה שיש אצל זסבא וסבתא לא תמיד יש בבית ולהיפך.
ובנתיים לפחות לא ראיתי שזה גורם לה לאיזו התמכרות [היא בת שנתיים וחצי כמעט..] היא בהחלט יכולה באמצע המעדן להודיע סיימתי.. ולהמשיך לאכול מחר..
וארוחות לא מסתיימות אצלנו בקינוח מתוחק דווקא אלא דווקא בתפוח לרוב...

ואגב לא ברור לי אם היא בת שנה וחודשיים ומעולם לא טעמה שוקולד אלא רק שיחקה עם עטיפה איך את יודעת שהיא מאד אוהבת שוקולד?

אני לא מכירה הרבה אנשים שזיתים שחורים עושים להם חשק לשוקולד
טוב אז את מכירה אחת.......
אגב קינוח מתוק נפוץ בארץ(ונדמה לי גם בארהב)בצרפת יש קינוח גבינות קשות.. ביפן אוכלים את כל המנות יחד ובקוריאה מקנחים עם מרק דגים חריף(זה יותר מגעיל אפילו ממה שזה נשמע)

זה מתחיל בכך שממתק הוא פרס על התנהגות, באוטו גלידה ששורץ ליד הגינה,בעצבים של האנשים בארץ. .........אולי כי מתוק תמיד אפשר עוד לתקוע גם כששבעים.
בספרים מלפני חמישים שנה, מישהו שרוצה לפנק במשהו אחר במאכל מביא תפוז . או כמו שאמרה הפייה סנדקית בשעת לחץ:"תביאו לי מהר מהר משהו מטוגן עם שוקולד"

בצרפת יש קינוח גבינות קשות
כן, אבל אחרי הגבינה עם היין אוכלים (לרוב) משהו מתוק עם הקפה. שנדבר על הקינוחים הצרפתיים עתירי החמאה והקרם פטיסייר?
בארה"ב המתוק יכול להוות את הארוחה עצמה (למשל פנקייק לארוחת בוקר עם קצפת וגלידה)...
בספרים מלפני חמישים שנה, מישהו שרוצה לפנק במשהו אחר במאכל מביא תפוז
זה פשוט משום שאז תפוזים ופירות אחרים היו יקרי המציאות יחסית. פעם אי אפשר היה להשיג פירות טריים כל השנה במחירים סבירים כמו היום. תפוז לפני 50 שנה היה נגיד כמו עוגת שוקולד של מקס ברנר של היום.

הי אורית. ברור שהצרפתים אוכלים ממתקים(מה עם הקוראסון? לא יפה ששכחת, במיוחד אם הוא מגיע עם ריבה טריה.....) אבל לא כחלק מהארוחה.
בואו נודה על האמת שאנחנו יצורים שאוהבים מתוק. אפילו תינוק ברחם אימו נמשך למתוק(יש ניסויים כאלו)
והצרפתיות נשארות רזות(יש על זה ספר:-) )
אכן פירות היו יקרי המציאות אבל היום ממתקים הם לא יקרי המציאות בכלל. ובכל זאת מוצאים לנסות לפנק איתם. וביננו גם בננה או פירות יער או תותים או אננס הם פירות מתוקים ויכולים להיחשב כממתק.זה עניין של חינוך\מוסכמות יותר ממשהו אחר.

אני חושבת שדווקא זה שמונעים או רומזים על חוסר מרוצות מצריכתו של משהו הופך אותו ליותר שווה
והילדים שהכי טורפים ממתקים בארועים זה אלה שאין להם ממתקים בבית .וילדים שיש להם מגירה נגישה עם ממתקים לא יגשו אליה לעיתים קרובות
ראיתי את זה עם המון ילדים .

POOH והתוספות
ואגב לא ברור לי אם היא בת שנה וחודשיים ומעולם לא טעמה שוקולד אלא רק שיחקה עם עטיפה איך את יודעת שהיא מאד אוהבת שוקולד?
זה מפני ש
ראיתי שהתאווה בה היא לועסת את העטיפה היא בגלל החור שכבר עשתה בה
היא היתה מרוחה בשוקולד ...

זו גם היתה הפעם הראשונה שאכלה חלב.
נראה לי שכשתוכל להגיד "שוקולד" ותבקש זה יהיה לא נכון לסרב אבל אם היא עדיין לא ממש מכירה, וישנם מאכלים קצת יותר מזינים שעדיין לא ניסתה, אז למה זה טוב?
לא עדיף לחכות עם ממתקים לשלב שבו היא תבקש במפורש?
אני רואה למשל את האחיינים שלי שההורים נתנו להם לטעום מהם גלידות למשל לפני שזה בכלל דיבר אליהם, הם היום בהחלט מכורים ואוכלים יותר ממתקים מאוכל.
וגם התיאוריה, שאני נוטה להסכים איתה, שכשיש בבית זה פחות קורץ,לא תופסת לגביהם בכלל

והילדים שהכי טורפים ממתקים בארועים זה אלה שאין להם ממתקים בבית .וילדים שיש להם מגירה נגישה עם ממתקים לא יגשו אליה לעיתים קרובות

אני רואה בדרך כלל תופעה הפוכה. כנראה שאנחנו מסתובבות בחוגים שונים

.

חוט'קה, אחד הדברים שמטרידים אותי בקשר לעתיד לבוא, הוא שהסבים יאכילו את הילדים ממתקים. כי כמה כבר מזיק רק פעם בשבוע? או פעם ביום לצורך העניין? או בסוף כל ארוחה? או בכלל?
_{אני מדברת בפניה אלייך למרות שאני מתכוונת לדברים הבאים באופן כללי, אז אל תקחי את זה כאילו שאני מאשימה את הסבא או משהו כזה}

לטעמי, בהאכלת הילדים ממתקים, יש מין הביטול של האופן שבו את רוצה לגדל את ילדייך, בלי קשר למה הן הסיבות ומה חשיבותן בעינייך.
לסבים זה לא נראה כל כך חשוב, והם לא מבינים מה אנחנו עושות מזה עניין. אחרי הכל, הם בסדר, לא? (אז זהו, שלא, אבל אמרו את זה קודם לפניי)
אותי הגישה הזו מאד מקוממת, בלי קשר לאם מדובר בממתקים או במשהו אחר ויש בה התייחסות לא מכבדת כלפייך. (שוב, אני מזכירה, כלפיי, כלפינו, וגם כלפייך, לא ספציפית בקשר למקרה שתארת)

מאידך, לא נוכל למנוע מצב שבו הילדים לא יאכלו מתוק בכלל. ויש מן הסכנה שבעצם המניעה המוחלטת הילד יפתח מרד או ערגה בדיוק למה ש"אסור".
אז ממרומי התיאוריה בלבד (הלא אני לא מכורה למתוק, עוד אין לי ילד, ואמא שלי עוד לא התחילה לדחוף לו אוכל מאחורי הגב שלי) אני חושבת שמה שחשוב להדגיש זה שאין זה מקומָם לתת לילדה שלך ממתקים אם זה בניגוד לרצונך ולהסביר שלא משנה מהו העקרון, או הגישה החינוכית או התפיסה שעומדת מאחורי זה, מה שמשנה הוא שאת האמא שלה ושהם צריכים לכבד אותך. ומצד שני, אם כבר קרה, לא להלחץ. היא עוד תאכל דברים מתוקים בהמשך. אי אפשר לשלוט בזה באופן מוחלט וחבל לנסות ולהתאכזב.

לא עדיף לחכות עם ממתקים לשלב שבו היא תבקש במפורש?
לא יודעת...

התחבטנו הרבה בשאלה..

בסוף החלטנו שמאחר וגם אנחנו אוכלים מדי פעם מתוקים אנחנו לא רוצים שזה יראה לה כמו המשהו האסור הזה...
אז נתנו לה לטעום..
וכאמור היא מכירה חלק מהדברים [ביסלי למשל היא הכירה רק לפני חודש בערך בפעם הראשונה..]...
אבל מה שאוכלים אצל הסבים ואצל חברים היא מכירה ונחשפת ואוכלת..
בבית אנחנו ממשיכים לשמור..

ולמה התחלנו בגיל שנה? כי פשוט רצינו לעשות לה עיוגת שוקולד ליומולדת והיינו חייבים לוודא שהיא לא אלרגית...
ומאז זה הפך לאוכל מותר...

ומסכימה איתך שאין סיבה להפוך את המתוק לארוחה מרכזית או משהו שסביבו נעים כל היום..
אצלנו בבית אף פעם לא תשמעי משפט [כמו שאני שמעתי המון בילדותי..]: אם תגמרי יפה את האוכל תקבלי קינוח/ממתק/גלידה..
אם היא רוצה גלידה היא תקבל גלידה או לא תקבל גלידה בלי שום קשר לאוכל..
פשוט אנחנו החלטנו שחשוב לנו שהיא תדע ותכיר כי זה חלק מהדברים שאנחנו אוכלים לפעמים וזה דברים שיש סביבה.. אבל הקפדנו שזה לא יהפוך לפרס או עונש או שום דבר שכזה.. זה אוכל... אוכל מתוק אבל אוכל...
ויש לזה את הזמנים שלו לאכול...
וככה היא מתייחסת לזה.. זה לא אישיו פשוט... זה עוד משהו מהמבחר שהיא מכירה...

מקווה מאד שנצליח ככה גם עם אח שלה....

ניצן, יש סיכוי שהסבא באמת לא שם לב,פשוט החזיק אותה על הידיים כשלקח משהו מהשולחן והיא שלחה יד.

יש גם סיכוי שהוא "לא שם לב" בכוונה.

ישנה גם אפשרות שלישית שבכוונה החזיק אותה שם שתהיה לה גישה נוחה :-s
(על האפשרות הרביעית אני אפילו לא רוצה לדבר)
ובעניין מתי לחשוף,כמה לאפשר, להגביל או לא וכ"ו
אני שואלת המון אמהות איך זה אצל ילדיהם ועדיין לא הסקתי מסקנות. בינתיים ניתקלתי בכל האפשרויות והשילובים.

אוד קשה למנוע מילד גישה למתוק, בן השנה וחודשיים שלי כבר דורש בתוקף מתוקים, הוא מבדיל בין זה לבין אוכל בקלי קלות, הוא כמובן מושפע מהאחים הגדולים ולכן למד מהר יחסית אבל גם עם הבכורה בערך בגיל שנה התחילה חשיפה למתוקים בעיקר שוקולד, אני מעדיפה לבחור שדה קרב אחד בנושא, כך שאני אוסרת על סוכריות אבל גם בזה יש פרצות , ביחוד בימי הולדת ועכשיו עם משלוחי המנות בפורים.

ויש מן הסכנה שבעצם המניעה המוחלטת הילד יפתח מרד או ערגה בדיוק למה ש"אסור".
אז אולי זה לא צריך להיות "אסור". פשוט אין. ואם במקרה יש -- אז מותר, במידה. כמו העצות לגמילה מהנקה שאפשר לקרוא כאן: לא להציע, לא לסרב.
גם אצלנו הילדון טעם לראשונה שוקולד ביום הולדת שנה (מהעוגה שהכנתי). קצת הזדעזעתי מהתאווה, שלפני כן היתה שמורה אצלו למאכלים פיקנטיים בלבד, עתירי שום ולימון (וחצילים, ופלפלים, ופטרוזיליה, ועוד כל מיני דברים שאף פעם לא חשבתי שתינוק יכול לאהוב).
אחר כך אמרתי לעצמי ש:

א. שוקולד הוא לא הדבר הכי גרוע שהוא יכול לאכול, בעיקר כשמדובר בשוקולד מריר עם הרבה מוצקי קקאו (ולכן נוגדי חמצון ושאר ירקות). בהשוואה למיני ג'יפה שאפשר למצוא בדוכני הממתקים בסופר, זה כמעט מזון בריאות

. וחוץ מזה -- זה באמת טעים. זו מתיקות עם אופי, לא סתם סוכר מרוכז. שוקולד מריר מאד מתקשר אצלי לאנינות טעם ולאיכות. לפחות בקרב חוג ידידי -- הבשלנים אניני הטעם נהנים, ככלל, מגזרה נאה יותר מאלה שלא, ואני לא בטוחה שזה מקרי. מי שמעריך אוכל איכותי, לא ימהר להתפתות לאוכל זבל.

ב. גם אני אוכלת לפעמים שוקולד. נכון, בכמויות קטנות, לא כל יום וגם לא כל שבוע (חפיסה יכולה לשכב אצלנו חודשים) -- אבל אוכלת, ואוהבת. ומה שמותר לי מותר גם לו. דברים שאני באמת לא רוצה שהוא יאכל -- גם אנחנו לא אוכלים, לא בבית ולא בשום מקום אחר (האמת, גם לפני שהוא נהרה ונולד לא אכלנו אותם. האיש שלי נהג לאכול אותם טרם בואי לחייו, אבל שכנעתי אותו שהאוכל שאני מכינה הרבה יותר טעים...).

ג. מי יודע, אולי זה בכלל מצא חן בעיניו כי זה טעם שהוא מכיר מהחלב שלי? כמו השום והלימון?

אנחנו עדיין קטנים, אבל אני מקווה שדוגמה אישית תפעל יותר טוב מצווי "עשה" ו"אל תעשה" מוצהרים. בנוסף, בנושא הזה אני באמת חושבת שיש משהו מאד בעייתי מבחינה חינוכית ב"לי מותר, לך לא" (אף פעם לא הבנתי הורים ששתו, נגיד, קולה בארוחות, ולא הרשו לילדים לשתות). זה היה בסדר כל עוד דובר בחשיפה הדרגתית למזון -- לא יכולתי להימנע מעגבניות עד שהוא יגיע לגיל שמותר לו -- אבל אם אני מחליטה שעקרונית לא אוכלים משהו, אף אחד לא אוכל אותו. גם לא כשהילד לא רואה.

הוא כמובן מושפע מהאחים הגדולים ולכן למד מהר יחסית אבל גם עם הבכורה בערך בגיל שנה התחילה חשיפה למתוקים בעיקר שוקולד
לילד ראשון שלא הולך ל"מסגרות" אין תירוצים כאלה

ובכל זאת אני נותנת לו מעט מהגלידה שלי כשאני אוכלת. נראה לי לא פייר. הוא אוהב את זה, אבל יודע בדיוק מתי מספיק לו, ומרגע מסוים פשוט לא רוצה יותר.

שוקולד מריר מאד מתקשר אצלי לאנינות טעם ולאיכות. לפחות בקרב חוג ידידי – הבשלנים אניני הטעם נהנים, ככלל, מגזרה נאה יותר מאלה שלא, ואני לא בטוחה שזה מקרי. מי שמעריך אוכל איכותי, לא ימהר להתפתות לאוכל זבל.
מעניין. אני צריכה לחשוב על זה. ייתכן שלתת לילד לטעום מקינוח מוקפד שאנחנו מזמינים במסעדה טובה - זה לא מאוד בריא, אבל נותן הרגשה אחרת לגמרי מאשר לתת לו "מקופלת"

(אני שונאת מקופלת. שוקולד נחות ויבשושי). זה ודאי לא יתרום לו למודעות לבריאות, אבל כן יתרום להקפדה על אוכל כחוויה שיש בה גם ערך אסתטי ותרבותי, ולא רק זלילה של ריבועים תעשייתיים בתוך אריזות מרשרשות.

<קומה ג' קנתה לילד שלה פתי בר מחיטה מלאה, וחושבת עכשיו שזה היה ממש מיותר>

זהו, חינוך לאכילת ממתקים הנובע מצורת הדיבור.
לוטם, לזה בדיוק אני מתכוונת.

אני אישית יכולה בזמן האחרון להיכנס לקריזה מההפרדה שעושים בין "אוכל טוב" ל"אוכל מזין". רק מהשימוש בטרמינולוגיה הזאת, כבר יותר קשה לעשות דיאטה.
אני לא אעז לכנות אוכל כלשהו בשם "טוב", אם הוא לא גם טעים וגם מזין. אוכל שאיננו טעים, או אוכל "ריק" או שמכיל המון חומרים זרים - פשוט לא מספיק טוב בשבילי. וההקפדה שלי על המונח הזה היא חדשה, ומודעת, כדי לעזור לי להשתחרר מהדפוסים הישנים האלה בענייני אוכל, שלא נראים לי רלוונטיים למציאות ולמציאות הרצויה.

קצת חבל לי שהדף גלש מ חינוך לאכילת ממתקים ל"כמה ילד אוכל ממתקים בפועל, ומה לתת לו" וכל זה. נכון שזה אלמנטרי

אבל יש על זה כבר דפים אחרים. אני חושבת יותר על מה היחס שלנו כחברה לממתקים ואיך אנחנו מלמדים את הילדים בפועל שממתקים זה חיובי, ואיך אפשר לא לעשות את זה.

מאידך, לא נוכל למנוע מצב שבו הילדים לא יאכלו מתוק בכלל. ויש מן הסכנה שבעצם המניעה המוחלטת הילד יפתח מרד או ערגה בדיוק למה ש"אסור".
אז זהו, שאני לא רוצה למנוע מילד לאכול ממתק ולרדוף אחריו בזעקות שבר אם הוא תפס אחד כזה.
אני חושבת על התגובה שלי לאוכל ממתקי ולאוכל לא ממתקי, ועל איך התגובה הזאת תשפיע על הילד שרואה אותי עושה את זה.
מה תהיה התגובה שלכם למראה פעוט שאוכל בצל? ומה התגובה הזאת תשדר לו?
למה לגבי סמדר נ (ויחד אתה תרבות שלמה) מאכלים פיקנטיים, עתירי שום ולימון, חצילים, פלפלים, פטרוזיליה, הם דברים ש"אף פעם לא חשבתי שתינוק יכול לאהוב"? למה טבועה בנו ההנחה שילדים קטנים לא אמורים לאהוב את הדברים האלה, אבל כן אמורים לאהוב במבה?
ומה יקרה אם מישהו יגיש לי שוקולד, ואני אגיד תודה רבה ואטעם, ואחר כך אזרוק אותו לפח באמירת "איכ, זה מתוק מדי"? מה יחשוב הפעוט שנמצא לידי? מה הוא לומד מזה? (כמובן, אם אני אוכל להאמין במה שאני אומרת, ולא אעשה את זה "כהצגה לילד")
ומה הוא ילמד אם באותה סיטואציה אני אגיד: "הממ, שוקולד, איזה כיף" ואחר כך "אוי, זה משמין. זה לא בריא. טוב, תן לי עוד קוביה"

אלה השאלות שמעניינות אותי.

קודם כל, לא קוראסון אלא קרואסון - קוראסון זה לב בספרדית, קרואסון (או ליתר דיוק קרואסאן) זה סהר בצרפתית.
שני, קרואסון הוא לא מתוק - רק התחליפים הנחותים לקרואסון הם מתוקים ו/או מוגשים עם ריבה.
שלישית, העדפה למתוק מורגשת אצל תינוקות כבר עם לידתם. נערכו ניסויים בעניין -אין לי קישורים כרגע, אבל ודאי אפשר למצוא בקלות). מה לעשות, גם חלב אם הוא מתוק, במידה מתונה, אבל בכל זאת. זה הולך ככה (באופן טבעי):
מר זה רעל, צריך להיזהר ממנו.
מלוח זה בסדר, אבל יכול גם להיות מפוקפק - אם משהו מלוח מדי, אי אפשר להרגיש אם הוא לא מר (כלומר רעל).
בקשר לחריף אני לא בטוחה .
מתוק זה טוב. זה בטוח, זה מלא קלוריות, זה לא רעל. גם שמן זה טוב, אגב, כי כשהיינו ציידים-לקטים היינו צריכים את כל מעט השומן שהתגלגל אלינו.
זה הסבר ההיסטורי. מכאן כמובן נגזר ה"מתוקי" בתור כינוי חיבה, ולא להפך.

למה לגבי סמדר נ (ויחד אתה תרבות שלמה) מאכלים פיקנטיים, עתירי שום ולימון, חצילים, פלפלים, פטרוזיליה, הם דברים ש"אף פעם לא חשבתי שתינוק יכול לאהוב"? למה טבועה בנו ההנחה שילדים קטנים לא אמורים לאהוב את הדברים האלה, אבל כן אמורים לאהוב במבה?
לגבי החלק הראשון של שאלתך -- אני כילדה לא אהבתי אותם. המזונות שהעדפתי היו בעלי טעם נייטרלי או כמעט נייטרלי, במתיקות או מליחות עדינה (גם היום אני אוהבת אותם, אבל לא רק אותם).
למה חושבים שילדים אמורים לאהוב במבה -- ואללה, באמת אין לי מושג. אני לא אהבתי במבה -- שוב, ככל דבר בעל טעם עז מדי - ועם ההתבגרות יחסי אליה הפך לתיעוב של ממש.
מה שנובע מכאן הוא שקנה המידה האינטואיטיבי שלי הוא ההעדפות שלי כילדה.
לכן הילד שלי לא יודע איך נראית במבה, וככל שזה תלוי בי הוא גם לא יידע.
אני מקווה שלפחות בבית שלנו אנחנו יוצרים תרבות אחרת של אכילה והעדפות מזון. מוקדם עדיין לומר אם זה מצליח לנו או לא.

מתוק זה טוב. זה בטוח, זה מלא קלוריות, זה לא רעל
כל מה שאמרת על סוגי הטעמים נכון - בוורסיה הטבעית של הטעמים הללו. העניין הוא שיש הבדל עצום בין מתיקות טבעית של פרי (שבמקור אכן היתה רצויה) לבין ממתקים תעשייתיים. זה כמו להשוות מליחות טבעית של אצות למשל, ל-MSG. הראשון מרמז על מינרלים חיוניים, השני הוא זבל.

שלישית, העדפה למתוק מורגשת אצל תינוקות כבר עם לידתם.
יש כמובן נטיה גנטית ואין להזניח אותה, אבל חשוב לזכור שתי עובדות חשובות:

ראשית, בניגוד למינרלים חיוניים שאותם העובר יקבל גם נגד מפל ריכוזים (כלומר, סידן וברזל למשל, יתפרקו לך מהעצמות וממחזור הדם והוא יקבל אותם על חשבונך) אז סוכר מגיע עם מפל ריכוזים. לא תצרכי - לא יקבל, תצרכי - יקבל. תצרכי הרבה - יקבל הרבה. הדוגמא הכי חיה וברורה לזה שמוכרת לכל אשה בהריון היא פרץ הפעילות שאפייני לעוברים אחרי שאוכלים משהו מתוק.
שנית, למי השפיר יש טעם. אמנם לא טעם עז ומובחן, אבל יש להם טעמים עדינים שנובעים מתזונת האם.

לד-ע-תי יש לשתי עובדות אלה מסקנה מתבקשת אחת לפחות והיא: תאכלי הרבה מתוק בהריון - הילד יקבל הרבה מתוק במי השפיר, ואז תתכן העדפה ברורה למתוק כבר עם הלידה.

מתוק זה טוב. זה בטוח, זה מלא קלוריות, זה לא רעל.
נו בוודאי. אין ספק שבניתוח ביולוגי אבולוציוני טהור למזון מתוק יש יתרונות ברורים לפרט המלקט. עדיף לחפור בטטה אם יש, בעונתה, אם יש, מאשר לאכול הרבה עשב. גם מנגנון ההשמנה הוא מנגנון חיובי בעקרון. הבעיה היא שאנחנו חיים בחברה חקלאית ומתועשת. הזמינות והזיקוק של הסוכר והשימוש הציני בו לצרכי התמכרותה של האוכלוסיה למוצר מסויים של קונגלומרט זה או אחר הפכו את השיקול שלעיל ללא רלבנטי בעליל. יש מחקר מדהים על אוכלוסיה אינדיאנית מסויימת בארה"ב שבה מרגע שתורבתה, רֹב ככל האוכלוסיה נהיתה morbidly obese וחולת סוכרת פשוט כי עד אותו הרגע לא היו מזונות מתוקים בסביבת הגידול שלהם ולא היה להם איזשהו גן שמאפשר עיכול נאות וויסות רמות סוכר. (אני לא ממש זוכרת במדויק, סלחו לי) המשמעות של זה היא שבהעדר ויסות חיצוני טבעי על מקורות המזון, חובה עלינו לעשות את זה באופן מלאכותי למען עצמנו ובוודאי למען התינוקות. אפשר לקרוא לזה חינוך לאכילת ממתקים אם רוצים.

מצאתי. קוראים לזה פרדוקס פימה וזה על שבט אינדיאני שחי באריזונה ונחשב מהעמים הכבדים ביותר בעולם.

בלה שנדמה לה
_הבעיה שיש לי עם גירויי צרכנות שמופעלים על ילדים,
בקשר לזה.... אנחנו מנצלים הרבה מאוד הזדמנויות כדי להסביר לילדים מה רוצים מאיתנו, בעצם, המוכרים, המשווקים, היצרנים, הפרסומאים. אנחנו מסבירים שאנחנו קונים מה שאנחנו צריכים ולא מה שאנחנו רואים בפרסומת._
נפלא! זוהי בדיוק הדרך לא להפוך לקורבנות של המוכרים, המשווקים, היצרנים, הפרסומאים. וראי הדיונים בדף מכת ציצים על השאלה לגבי מי היא קורבן אופנה והאם זו בחירה ואפשר להימנע מכך. דעתי כמובן היא שזה אפשרי, ובדיוק בדרך שהצעת: חינוך עצמי וחינוך הילדות/ים.

מסכימה עם כל מה שכתבה סמדר נ ובייחוד:
ומה שמותר לי מותר גם לו. דברים שאני באמת לא רוצה שהוא יאכל – גם אנחנו לא אוכלים...
אני מקווה שדוגמה אישית תפעל יותר טוב מצווי "עשה" ו"אל תעשה" מוצהרים. בנוסף, בנושא הזה אני באמת חושבת שיש משהו מאד בעייתי מבחינה חינוכית ב"לי מותר, לך לא" (אף פעם לא הבנתי הורים ששתו, נגיד, קולה בארוחות, ולא הרשו לילדים לשתות).

אצלי בבית מעולם לא נכנס אפילו בקבוק קולה אחד. מבחינתי זה משקה פיגולים מבחיל ומפוקפק לחלוטין. ולשמחתי, הצלחתי להעביר תחושה זו לבתי. והיא לא שותה קולה.

אמנם מדובר כאן על ממתקים וסוכרים וכו', אבל לי חשוב מאוד גם עניין צבעי המאכל, החומרים המשמרים וכו' וכו'. אז יש מאכלים ומשקאות שלא נכנסים לביתנו משום שהם מכילים צבעי מאכל, חומרים משמרים וגם המווווון סוכר. ומצד שני, אנחנו לא חיים בבועה ובאי בודד, ומאוד מסכימה ש לא נוכל למנוע מצב שבו הילדים לא יאכלו מתוק בכלל. ויש מן הסכנה שבעצם המניעה המוחלטת הילד יפתח מרד או ערגה בדיוק למה ש"אסור"._ ומסכימה עם דבריה הנוספים של סמדר: _אז אולי זה לא צריך להיות "אסור". פשוט אין. ואם במקרה יש – אז מותר, במידה. . וזו בדיוק הדרך שבה אני נוקטת, גם משום שאני בשום פנים לא מוכנה שבתי תשב במסיבות ימי הולדת ותסתכל איך הילדות והילדים אוכלים ושותים מאכלים ומשקאות שהיא רוצה ולא יכולה. ולכן אמרתי לה שבנסיבות אלו - ורק בנסיבות כאלו - היא יכולה לאכול ולשתות מעט מאכלים ומשקאות שאלינו הביתה לא נכנסים לעולם. למשל מעט סוכריות גומי (משהו תעשייתי לגמרי, טבול צבעי מאכל והמון סוכר והטעם מפוקפק לחלוטין, אבל היא אוהבת) או מעט מיץ ממותק (שאפילו בטעות לא עמדה לידו אפילו קליפה של פרי).

ודווקא לשוקולד אני לא מתנגדת, משום שהוא לא מכיל צבעי מאכל והצבע החום שלו הוא צבע הקקאו. ואגב, משום שאין שום איסור לאכול שוקולד, בתי ממש לא להוטה ואוכלת מעט לעתים ממש נדירות. לעומת זאת, לפני כמה ימים היתה מסיבת יום הולדת ושאלתי אותה איך היה והיא סיפרה בעיניים בורקות: "היו סוכריות גומי!". אכן, ההיילייט של האירוע (-: ולכן אני מאוד מסכימה לדברי אילה א
אני חושבת שדווקא זה שמונעים או רומזים על חוסר מרוצות מצריכתו של משהו הופך אותו ליותר שווה

רציתי רק להוסיף דבר קטנטן, וזה שהתיאוריה המובילה בקשר לפימה נוגעת לצריכת שומנים ולא לצריכת סוכרים. אופס.
אבל לא מן הנמנע שלא בדקו את האופציה הזאת לעומק. לפני שלושים שנה סוכר לא נחשב למסוכן לבריאות כמו שצריכה מוגזמת של שומן נחשבה.
<ניצן לא נותנת לעובדות לבלבל אותה

>

תמרוש רוש
_אני אישית יכולה בזמן האחרון להיכנס לקריזה מההפרדה שעושים בין "אוכל טוב" ל"אוכל מזין". רק מהשימוש בטרמינולוגיה הזאת, כבר יותר קשה לעשות דיאטה.
אני לא אעז לכנות אוכל כלשהו בשם "טוב", אם הוא לא גם טעים וגם מזין._
אני אמנם מנסה לא להיכנס לקריזה ממה שהזולת אומר/ת, אבל מאוד מסכימה לדברייך.

ההפרדה הזאת פשוט פוגעת באנשים

ההפרדה הזו פשוט אינה נכונה, לדעתך ולדעתי.
למה זה חשוב מה אומר/ת מי שחושב/ת אחרת?
לך הרי יש הדעה שלך ואת נוהגת לפיה.
וכמו שהם/ן מביעים/ות דעה זו, את יכולה להביע את דעתך.

למה "לקלקל" אותם בכוונה?
ההסבר שלי לעניין, כמישהי שיחסית מודעת לנזקי המתוק גם אם לא נמנעת, הוא שאני, כמי שמתענגת על מתוק, מתקשה למנוע את העונג הזה מילדיי. אני אמנם לא נותנת מתוק (או כל מזון אחר) כתגמול או כפיצוי, אבל אני מאד אוהבת לאכול, לבשל ולאפות, ואני לא מרגישה שאני יכולה למנוע מילדיי דברים שאני בעצמי חוטאת בהם (לפחות לא מהבכור, שהוא בן שלוש)

וילדים שיש להם מגירה נגישה עם ממתקים לא יגשו אליה לעיתים קרובות אילה, אני הייתי ילדה כזאת. היה לנו בבית ארון ממתקים, שתמיד היה בו שוקולד, בייגלה, ביסלי וכאלה, ולנו היתה גישה חופשית מאז שאני זוכרת את עצמי, ותמיד ניצלתי אותה. במשך שנים נהגתי לאכול 100 ג' שוקולד ביום (ולעתים קרובות - בשעה). קשה לי לאבחן מתי קרה השינוי, אבל מתישהו הבחנתי שאני כמעט ולא אוכלת שטויות, ושאם "בא לי משהו", אני אוכלת אוכל, לא חטיפים ומתוקים. אולי אני היוצא מהכלל שמוכיח את הכלל

.

אז אולי זה לא צריך להיות "אסור". פשוט אין. ואם במקרה יש – אז מותר, במידה. ככה זה אצלנו, או לפחות ככה אנחנו משתדלים

.

ואיך אנחנו מלמדים את הילדים בפועל שממתקים זה חיובי, ואיך אפשר לא לעשות את זה. כאמור, בעיני מכיוון שזה חיובי בעינינו, זה הופך לחיובי גם בעיניהם. אני דווקא לא מרגישה שאני רוצה לא לעשות את זה, אני הייתי רוצה ללמד את ילדיי מידה. שיידעו מתי להפסיק, שיידעו לא להגזים, שלא יאבדו את תחושת הרעב הטבעית שלהם ושלא ישתמשו במתוק, ובמזון בכלל, כפיצוי על משהו.

ההפרדה הזו פשוט אינה נכונה, לדעתך ולדעתי. אבל לדעתי, רוב אותם אנשים שעושים את ההפרדה, אם יחשבו על זה רגע, יגלו שבעצם יש הרבה דברים מזינים שהם טעימים מאד, ושהגישה הזו נובעת משילוב של חינוך תזונתי קלוקל (מתוק כתגמול, כפיצוי ומניעה כעונש, למשל) ושל איזו תפישת שבי מחשבתית בעניין.

נו, באמת, ליאורה.
זה לא קשור למפריע לי או לא מפריע לי מה שמישהו אומר. וזה גם לא "מרגיז" אותי.
אם תראי מישהו בודד, או נואש, או בוכה, לא תצטערי? לא תהיי עצובה בשבילו?
אני עצובה מלראות אנשים שמקלקלים לעצמם את אהבת האוכל. שלומדים לשנוא את האוכל ואת עצמם כי זה או "טעים" או "בריא", ובעצם אף פעם לא מספק באמת, לא מרווה באמת ולא משביע באמת, את הגוף ואת הנפש.
עצובה ומצרה.

אני הייתי רוצה ללמד את ילדיי מידה. שיידעו מתי להפסיק, שיידעו לא להגזים, שלא יאבדו את תחושת הרעב הטבעית שלהם

ועל זה אוסיף: אני הייתי רוצה ללמד ילדים (ומבוגרים) להתענג על המתיקות שיש בשעועית ירוקה (עם טיפה סוכר ורוטב סויה), בלחם, בגבינה צהובה, בביצה טריה חמה מהמחבת, ובעגבניה.
כולם מתוקים.
כולם מאכלים שאני זכיתי להתענג על המתיקות המיוחדת שלהם, לפחות פעם אחת בחיים. או פעמים רבות.

הידעתם שעגבניה אורגנית פשוט יותר מתוקה מפרוסת עוגה קנויה ארוזה עם קרם?

אם תראי מישהו בודד, או נואש
קודם אשאל מה קורה, מה הוא מרגיש, כדי שלא אטעה ואשליך עליו תפיסת עולם שלי, כדי שלא אטעה ואייחס לו רגשות שהוא אולי אינו מרגיש. ואחר אשאל אותו איך אפשר לעזור לו, כדי לא לתת לו משהו שהוא אינו מעוניין בו.

והילדים שהכי טורפים ממתקים בארועים זה אלה שאין להם ממתקים בבית
אני לא טורפת באירועים, אבל יש לי חולשה אדירה לכל דבר מתוק, וגם תחושה חזקה וברורה מאוד שזה נובע (או התחזק מאוד) בגלל שבבית הוריי לא היו דברי מתיקה, אלא אם סבתא שלי היתה קונה לנו (אגב סבים וממתקים...., אבל זה היה שוקולד מריר. איכס) או שאורח היה מביא בונבוניירה, וגם אז היה מותר במידה מאוד מצומצמת. אני חושבת שבמשך הרבה משנות הנערות הייתי מוציאה את רוב דמי הכיס על ממתקים...

ומה שהכי הכי מרגיז ומתסכל, זה שעכשיו אימא שלי שולחת לנו חבילות עם שוקולדים, וכשאני מוחה על כך (לא, לא מספיק בתוקף, כי גם אני, כזכור נהנית מהם מאוד.) היא אומרת שלסבתא מותר.

I totally agree with you tamarush-roosh. I have seen it with both my children. My daughter was 1 year and 4 month when she was sitting next to her grandma who was cooking. The grandma was pilling onions, which made my daughter want to try one. We didn’t comment so she started eating a piece after piece (and it wasn’t the purplish one but a real white one). In the next few months, she would have bites occasionally from fresh pieces of garlic and onions. I remember that friends would sit and look astonished to the sight of a toddler chewing fresh garlic and onions. I have learnt from that experience and since then my kids love eating raw vegetables (green or red long ‘banana’ capsicums is one of their favourite snacks, or just chewing on fresh green beans).
For their birthdays, I normally make an elevated pile of fruits in season (mangos, strawberries, grapes, passion fruits etc) and I light the candle on them. I believe that children acquire tastes, just like they experience learning; through copying us adults, through waiting for the tone in our voice (positive, negative, disappoint etc.) and through their own needs and wants.

אנונימי

possum

(are you in Australia by any chance?)

גם הבת שלי אוהבת לנשנש שום ובצל חי (הריח מהפה של היונקת שמתחלף מניחוח וניל עדין לריחו החזק של השום פשוט הורס אותנו מאהבה

)
היא גם אוהבת מתוק ומה שנדמה לי בזמן האחרון, ככל שמתרחבות ההתנסויות שלה עם אוכל גם מחוץ לבית, זה שהיא פשוט מעדיפה טעמים חזקים, תיבול רציני (מה שלא קורה כלכך בבית) ומתוך זה גדל החשש שלי למה שיהיה כשתתקל יותר הרבה בממתקים, משום טעמם החזק והשתלטני.

כשהילד שלי רואה ממתקים, נגיד מרשמלו, סוכריות גומי, צבעוניים כאלה- העיניים שלו נדלקות.אני גיליתי שבמערכת היחסים שלנו, לבלום אותו בהתלהבותו מכניס יותר אנרגיה שלילית מאשר החומרים המזיקים שיש בממקים עצמם. הכול עניין של מידה, כמובן. אין לנו את הדברים האלה בבית, וגם לא קונים אותם כשהולכים לסופר ביחד, אבל יש אותן בימי הולדת וחגיגות. וגם מבחינתי, אני רוצה לאפשר לו לאכול אותם בשמחה ובהתלהבות ולהתלהב יחד איתו, ולא לעמוד מהצד כמו איזה שוטר ממורמר.

אני לא חושבת שהוא אוהב ממתקים בגלל שאמרו לו "אתה מתוק". ולא בגלל שהוא רואה אריזות צבעוניות או פרסומות. בטח שאנחנו לא חינכנו אותו לאכול ממתקים, ולא נתנו לו ממתקים לא בתור פיצוי ולא בתור קינוח.

הוא אוהב את הטעם, פשוט מאוד.

ואני מקבלת את ההעדפה הזאת שלו. זה בסדר שהוא אוהב את זה, זה לא פסול ולא קלוקל.

השאלה היא מה המידה שאני מאפשרת לזה להתממש. אז כמו שאמרתי, בבית אין ממתקים, אלא רק מתוקים אחרים, טבעיים, וכשפוגשים את הסבים או באירועים- אז יש קצת ממתקים. ביקשנו מהסבים שיביאו לו רק דבר אחד, ורצוי שוקולד קטן (מבחינתו אחד או שלושה זו אותה שמחה). והם (לרוב) מתחשבים בבקשה.

העיקר של דבריי הוא לנקות קצת את הזעזוע שלנו, את הרגשות השליליים, החרדה, הביקורת שהדבר הזה מעלה בנו, ולפרגן להם את זה מתוך שמחה.

אלא רק מתוקים אחרים, טבעיים,
אפשר הרחבה בבקשה?

וגם לא קונים אותם כשהולכים לסופר ביחד,
הוא לא נטרף מההיצע? הוא מבקש?

ענת גיגר
מסכימה לכל מילה, ובייחוד לסיכום
העיקר של דבריי הוא לנקות קצת את הזעזוע שלנו, את הרגשות השליליים, החרדה, הביקורת שהדבר הזה מעלה בנו, ולפרגן להם את זה מתוך שמחה.

בבית יש עוגיות שאנחנו עושים ולפעמים קנויות. הוא מאוד אוהב פריכיות עם חמאת בוטנים ודבש. לפעמים יש שוקולד. בסופר אנחנו קונים משהו אחד לאכול ומשהו אחד לשתות. בדרך כלל זה במבה ושוקו (רחמנא לצלן). לפעמים לחמניה. לפעמים ביצת הפתעה. בפעם האחרונה דווקא ביסלי. מילא. הוא יודע שרק דבר אחד ויכול להתעסק עם בחירה ומיון. כלומר, לאסוף כמה דברים ולוותר על הנותרים. אנחנו לא עוברים בחלקים של הממתקים, אבל הקופה... הקופה...

תודה ענת

(תודה פעמיים. איכשהוא מנחם לראות שעוד מישהו קונה את הדברים האלה דרך קבע.)
אצלנו הטירוף הוא סביב סוכריות על מקל (שאני אף פעם לא מרשה והחשק רק גדל) וסוכריות מציצה בכלל. אז יש את הסוכריות ללא סוכר אבל מה כן יש בהן?! מלטיטול דקסמול והשד יודע מה. אז אני תוהה איך מכינים סוכריות מדבש. למישהו יש רעיון? וזה באמת פחות גרוע מסוכריות מסוכר?

אז אני תוהה איך מכינים סוכריות מדבש
אולי ממתקי קרמל מסוכר חום?

איך מכינים סוכריות מדבש? וזה באמת פחות גרוע מסוכריות מסוכר?
בכל הספרים על תזונה טבעית זה תמיד מגיע לזה שבסופו של דבר, מה שלא בריא זה ריכוז המתיקות וחוסר האיזון עם מרכיבים אחרים, ולא דוקא סוג הסוכר (רגיל, חום או דבש)
עדיין, נראה לי שעדיף רק סוכר או דבש בממתק, ולא כל צבעי המאכל, הטעם והשימור. אז למשל שלוה נראית לי עדיפה מקורנפלקס בתור נישנוש. ובייגלה עדיף מבמבה. וכן הלאה.
דרך אגב, מכיוון שבמתיקות אין הבדל משמעותי, נראה לי שאין איזה הבדל אדיר בין ממתקים מוכנים משוקולד חרובים לבין שוקולד רגיל. הרי לא הקקאו הוא הבעיה העיקרית, אלא כל מה שמצורף לו - שנראה שהוא די דומה... ולא בטוח ששווה לבזבז מאבקים על ההבדל הזה.

אל תאסרו ממתקים וחטיפים. ילדים בני 5 עד 9 שלא מרשים להם לאכול ממתקים - סביר יותר שיהיו שמנים, על פי מחקר שנעשה באוניברסיטת מדינת פנסילווניה.
מתוך כתבה על השמנת ילדים היום בעיתון הארץ

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... ntrassID=0

בטח.
ילדים פנסילבניים שגדלים ליד סופרמרקט מלא ממתקים, עם דוכני ממתקים ממש ליד היציאה, פרסומות לממתקים בכל מקום, מסרים תרבותיים שמקדשים את אפקט הנחמה של הגלידה, וכולי וכולי וכולי, שגם אוסרים עליהם לאכול ממתקים (כלומר, הפיתוי נמצא מתחת לאף כל הזמן, ולפעמים ההורים ממשיכים לקנות ממתקים אבל אוסרים על הילדים לאכול מהם "יותר מדי" - סיטואציה מופרכת בעליל אבל נפוצה מאוד) וזה אחרי שההורים הם אלה שבכלל הכירו להם את הממתקים בגיל שנה ושנתיים - ייצאו שמנים, כי זה איסור שהציבור לא יכול לעמוד בו.
דא.

וחוץ מזה, המסקנה הזאת מינורית בעיני יחסית לשאר המסקנות המעניינות שבכתבה.

מחשבה מעניינת למרות שאני זוכרת שגם פה באתר היה דף בנושא של ילד שמקבץ נדבות בצורת ממתקים בגן ציבורי .
אבל בהחלט נקודה עבורי לחשוב עליה .
הנטיה הטבעית שלי היא לחשוב שאיסור על ממתקים יוצר חשק מוגבר.(וגם ראיתי אתזה קורה להרבה ילדים שאני מכירה וגם להיפך ילדים שיש להם גישה למגירה עם ממתקים ולא מתקרבים אליה.
ולכן שמחתי לראות אתזה כתוב כמחקר ולא לקחתי בחשבון את ההבדל בהרגלי הצריכה . חן חן על ההארה

בגן של הבן שלי ביום ו' אבא ואמא של שבת מביאים ממתק (אז יוצא 2...)
על פניו (מבחינתי בתאוריה) לא נורא רק פעם בשבוע.
אבל זה פעם בשבוע בגן, ופעם בשבוע אצל הסבא סבתא ויש חברים שנותנים ועוד ועוד.
דיברתי עם הגננת ומבחינתה אפשר להביא דברים אחרים.
ברור לי שאצל רוב ההורים הסיבה לממתק \ חטיף היא שזה לא דורש השקעה מרובה- הולכים קוניםנגמר.
בקיצור אשמח לרעיונות מגוונים וקלים שאוכל לתת לגננת לפרסם רשימה..
מה שחשבתי בינתיים:
קוביות אבטיח ומלון, סלט פירות, פירות יבשים.
עוד רעיונות מעדות ההולכים קונים?

רעיונות לאוכל בריא בגן

הפירדה העיקשת שפתחה את הדף מנסה להחזיר אותו לדיון המקורי שהיא ניסתה לפתח.

שימו לב! זהו לא דיון על "כמה ממתקים לתת לילד"! התכלס של אכילה נשאר בחוץ!! ממש לא אכפת לי מה וכמה הילדים שלכם אוכלים בפועל!!! אני פה מדברת על המנטליות הממתקית של תרבותנו, על האופן שבו אנחנו מציגים ממתקים ומזונות אחרים, על היחס, על תמונות, על שירים וסיפורי ילדים.

(ואם הניסיון הזה לא יצליח, שום דבר כבר לא יעזור

)

חוזרת על מה שנראה לי חשוב:

אנחנו (כתרבות) מחנכים את הילדים שלנו לאכול ממתקים, ומלמדים אותם שזה טעים נורא ושהם רוצים את זה.

_למשל: תושיט לילד קטן מאוד ממתק ותראה מה התגובה של המבוגרים מסביב: "מממ, יאמי, איזה כיף לך" ואולי אחר כך "אבל אל תאכל את הכל". (טוב, לא תמיד זה ככה. אבל לפעמים)

למשל: בגן ילדים שהייתי בו אתמול היה פלקט עם מספרים וציורים (טווס אחד, שתי פרות, שלושה פרפרים וכו', עד עשרים). החפצים שהוצגו בפלקט היו כל מיני דברים שנחשבים יפים או נחמדים (הפרות היו חריגות, יחסית). והיו שם חמישה מאכלים: שני סוגי פירות, סוכריות, עוגות וגביעי גלידה.
מה השדר שילדים מקבלים מזה?_

או למשל:
_למה לגבי תרבות שלמה בצל, חצילים, פלפלים, פטרוזיליה, הם דברים ש"אף פעם לא חשבתי שתינוק יכול לאהוב"? למה טבועה בנו ההנחה שילדים קטנים לא אמורים לאהוב את הדברים האלה, אבל כן אמורים לאהוב במבה?
ומה יקרה אם מישהו יגיש לי שוקולד, ואני אגיד תודה רבה ואטעם, ואחר כך אזרוק אותו לפח באמירת "איכ, זה מתוק מדי"? מה יחשוב הפעוט שנמצא לידי? מה הוא לומד מזה? (כמובן, אם אני אוכל להאמין במה שאני אומרת, ולא אעשה את זה "כהצגה לילד")
ומה הוא ילמד אם באותה סיטואציה אני אגיד: "הממ, שוקולד, איזה כיף" ואחר כך "אוי, זה משמין. זה לא בריא. טוב, תן לי עוד קוביה"

אלה השאלות שמעניינות אותי._*

ונותרנו רק עם הזחל הרעב שביום האחרון טורף את כל הג'אנק האפשרי עלי אדמות,
ואז אנחנו מראים לה את הפרצוף שלו, ואומרים שהוא הרגיש מאד מאד רע מזה שהוא אכל דברים לא מזינים ולא טריים ולא חיים אחרי שכל השבוע אכל מזון כל כל טוב. למחרת הוא אכל את המזון שהוא צריך ומתאים לו - עלה אחד, גדול, טרי ויפה.

יאמי.
מה הבעיה עם הזחל הרעב? (חוץ מהתרגום...

)
אני חושבת שאם מסתכלים על היום הזה וחושבים "או, סוף סוף הוא אכל דברים טעימים! וזה. וזה. וזה. הוא אכל כל כך הרבה ובגלל זה היה לו כאב בטן... אז המסר הוא לא לאכול הרבה. אבל המסר שלנו הוא לא לאכול זבל ולא להתפתות לעסקאות בשטח, גם אם רעבים מאד. זה לא אוכל, זה כאב בטן.

מתלבטת אתכם...

אני גדלתי בבית שיש בו ממתקים. (בהגבלה רק של בלי צבעימאכל/חומרים משמרים) לכן הם לא "עושים לי את זה".
האיש שלי דוגל באותה שיטה.
בבית שלנו יש כלמיני מטבעות שוקולד/עוגיות וכאלה והילדה לא רואה בזה אטרקציה.
היא אכלנית ירקות/פירות (בייחוד מהגינה האורגנית שלנו, אבל לא רק...) ובכלל אוכלת מאוזן.
עשינו מעקב והממוצע הוא סדר גודל של 2 קוביות שוקולד / פרוסת עוגה ליום (שלה וגם שלנו).

השכנים והמשפחה (שדוגלים בשיטת ה"לא להכניס בכלל ממתקים") מביאים אלינו את הילדים שלהם והם מבקשים ממתקים "כאילו אין מחר"...

עכשיו הפכנו למכשפה השכונתית של עמי ותמי.
כמובן שאני מציעה פירות וכו' אבל הם יודעים שיש ממתקים ומבקשים, ואני נותנת להורים להחליט.

הילדה שלי יודעת לומר מה בריא ופחות בריא.
וכאמור, יודעת גם שאין בעיה לטעמנו לאכול פעם ביום משהו קטן. גם אנחנו עושים את זה.
מצד שני,
לא נעים לי להיות בצד השני
ובייחוד לא נעימה לי התשדורת מהמשפחות שמונעות לגמרי ממתקים שאני הורסת להם...
במיוחד שלתחושתי אצלם כשהילד רואנ ממתק אין גבול בכלל...
הילדים בני שלוש בערך.
מה דעתכם (בעדינות..כן?)

השכנים והמשפחה (שדוגלים בשיטת ה"לא להכניס בכלל ממתקים") מביאים אלינו את הילדים שלהם והם מבקשים ממתקים "כאילו אין מחר"...
ההנחה הזו לא אוטומטית בעיני. אולי זה הפוך? אולי הם אוסרים עליהם ממתקים כיוון שהילדים הספציפיים האלה לא יודעים לעצור באכילת מתוק?
(אין הכוונה לשכנים הספציפים שלך אלא לטענה "מי שאוסר/מגביל בממתקים, הילדים שלו כל הזמן מבקשים ממתקים בחוץ".

אצלנו בבית יש אחד שמקבל ממתקים בהגבלות מסוימות (2-3 קוביות שוקולד כל יום מסבתא, עוגיות/עוגות בגן, גלידה תעשייתית מדי שבוע, חלבה) וגם אוכל הרבה מתוק "בריא" בלי הגבלה (קרטיבים ביתיים, סילאן, שקדייה, תמרים) ועדיין יאכל כל ממתק שייתנו לו וגם יבקש עוד ועוד. כשיש ממתק כלשהו בבית, הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שיגמור את כל החבילה באותו היום - על חשבון כל אוכל אחר.
לכן, לי אין פתרון לזה מלבד לא להכניס ממתקים הביתה, אלא רק מגורמים חיצוניים שנותנים לו, או כשאנחנו יוצאים החוצה.

לשאלתך, יסכה, אני הייתי מכבדת את המשפחה השנייה ולא מציעה לילדה שלך ממתקים לידם. אם הם מבקשים, אפשר לומר "אנחנו לא אוכלים ממתקים עכשיו".

יסכה, גם לי נשמע שאתם פשוט מאלה שלא מכורים באופן טבעי. גם אני כזו. אין לי שום בעיה עם זה שיהיו טונות ממתקים בבית, ולא ממש יזיז לי גם לאכול כל יום שוקולד (אני אצטרך להכריח את עצמי, אבל מילא.) אי אפשר להסיק מזה על הילדים האחרים. רוב האנשים והילדים נוטים להתמכרות קשה, ולא מסוגלים לווסת את זה. (אגב, לדעתי האישית, כן? פרוסת עוגה ביום זה ממש לא ויסות. זה כמו להגיד שלשתות שתי כוסות קפה ליום זה ויסות.

זו התמכרות מסודרת ובשליטה. אבל זה לא ויסות טבעי בעיניי.)

מסכימה עם קרוטונית לגבי לכבד את המשפחה השנייה (לא בממתקים!

)

ועוד משהו קטן, זה שיש לך את זה בבית ואת מרגישה עם זה בנוח, זה ממש הכי בסדר ולעניין בעולם. אני חושבת ככה גם אם היית מעשנת גראס כל יום. אבל בראייה שזה ממכר (שנראה לי שההורים של הילדים מחזיקים בה אם אני קוראת אותך נכון) אז יש טעם לפגם בלתת את זה לילדים. במיוחד אם ההורים שלהם מעדיפים שלא.
מקווה שזה עדין. הרגשתי עדין.

לכן, לי אין פתרון לזה מלבד לא להכניס ממתקים הביתה, אלא רק מגורמים חיצוניים שנותנים לו,
הפואנטה - אנשים אחרים רואים אותו בחוץ מבקש מהם ממתקים, יודעים שאני לא מרשה לו בבית, ומסיקים ש"הילד מסכן כי אמא שלו לא מרשה לו, איזה מזל שאנחנו כאן".

תודה על העדינות. מעריכה.
כמובן שאני לא מציעה ממתקים מרצוני.
(וכן, אני שותה כוס קפה ליום...אימצתי את "התמכרות בשליטה...ואהבתי...)
אני לא ממש יודעת איזו תגובה אני מחפשת...
פשוט מרגישה מוזר שהפכתי כאן (בבית, כן?...בשכונה...)
לצד השני...
מוזר לי
ובעיקר מוזרה התגובה מסביב (בייחוד שמרגיש לי ש"כחינוך" אני יותר בכיוון של לדה שלא טוחנת ממתקים...)
אבל אולי זה באמת מולד...
לא יודעת,
בעיקר מנסה להביא משהו אחר לדף שקראתי ואהבתי מהיווסדו...
וצמצד שני מוזר לי איך בביתי הפכתי לאנטיתזה בעיני הסביבה...

"אנחנו לא אוכלים עכשיו ממתקים"
למה אני צריכה להיות מציבת הגבולות?
אנחנו לא אוכלים ממתקים כשיש אחרים בבית (הבת של מכירה את הכלל של "לא לגרות"...)
פשוט הבית קטנטן ולנו זה בסדר שיש גם אוכל כזה בארונות המטבח (השקופים...)
אני בד"כ משאירה את הגבולות של כל ילד להוריו וכמובן לא מציעה/מגרה
מנסה בעיקר להבין איך נהיינו האנטיתזה עם השיטה שאצלנו דווקא עובדת...

ואחרון חביב...(סליחה...מניקה והמוח שלי נמס מהורמונים...)
עברתי שוב על הדף ועכשיו אני כבר לא מבינה כלום.
העוגות/עוגיות שלנו תוצרת בית (הכל מלא חום וכו'...סילאן דבש טחינה וכד') אז למה לאכול אותם זה התמכרות ולתת כל מרכיב לחוד לא?
לי בכללי הרבה מתוק נראה לא טוב לכן מגבילה...

עוגות/עוגיות שלנו תוצרת בית (הכל מלא חום וכו'...סילאן דבש טחינה וכד') אז למה לאכול אותם זה התמכרות ולתת כל מרכיב לחוד לא?
טוב, יש כל מיני אסכולות באתר וכל מיני דרגות החמרה לגבי מתוקים. יש כאלה שנמנעים לגמרי, יש כאלה ואני ביניהם שאם כבר מתוק, מעדיפים מתוקים שיש בהם לפחות קצת ערך תזונתי. כנ"ל לגבי קמחים למיניהם.

אני בד"כ משאירה את הגבולות של כל ילד להוריו וכמובן לא מציעה/מגרה
אה, ברור. חשבתי שאת מתארת סיטואציה שהילדים באים אליכם לבקר בלי ההורים. אם ההורים שם, שהם יתמודדו עם זה.

_פשוט מרגישה מוזר שהפכתי כאן (בבית, כן?...בשכונה...)
לצד השני...
מוזר לי
ובעיקר מוזרה התגובה מסביב_
אז תשירי:
אני לא מאמינה, אנ'לא מאמינה
כל ההפתעות קורות כשאני לא מוכנה..

תודה.
תגובה נעימה ומעניינת...
מתחילה לשקול לפתוח דפבית
מסתובבת פה מספיק...

תמרוש, אני מסכימה איתך. איזה דיון את רוצה?
אנחנו השתדלנו לא לחנך ככה, אבל הסביבה... אכן הציעו הכל...
אני חושבת שהחינוך הסביבתי הזה נובע בעיקר מהעובדה שכולנו מכורים, יכול להיות?
לכן
אני חושבת שעדיף לחשוב מצד אחד איך מונעים התמכרות (יש לי הזדמנות נוספת לנסות את זה, אני חושבת שעם השתיים ה"גדולות" כבר פיספסנו)
מצד שני - איך מתמודדים עם ההתמכרות שיש?

השכנים והמשפחה (שדוגלים בשיטת ה"לא להכניס בכלל ממתקים") מביאים אלינו את הילדים שלהם והם מבקשים ממתקים "כאילו אין מחר"...
אם ההורים אמרו לך בצורה ברורה שהם מבקשים לא לתת לילד ממתקים- תגידי "אמא לא מרשה". זה לא לענין לא לכבד בקשה מפורשת של ההורים. אם לילד קשה עם זה זו בעיה של ההורים שלו ולא שלך.
אם ההורים לא אמרו לך כלום, את לא אמורה לדעתי לנחש בעצמך מה הם רוצים או לא רוצים שתעשי...

מיכל,
אני שואלת את עצמי...
בתחלתי לספור כמה אזכורי ממתקים יש לי בבית.
חבל"ז.
הכבש הששה-עשר - אני אוהב שוקולד
הזחל הרעב. נו, טוב, אז אפשר להסב את המשמעות החינוכית של זה. שוין.
מרים והים- תמונה של בייגלה מלוח ושל סוכריה על מקל (טקסט נלווה: "האם הוא מלוח? האם הוא מתוק?")
זרעים של מסטיק (מסטיק, כמובן, וסוכריות, ועוגות גבינה, וגלידה, בלפחות ארבעה שירים שונים ובלפחות ארבעה קטעי דיבור שביניהם)
ספר "מה אני חש" שקיבלתי במתנה מהספריה, בדף "אני מרגיש רעב" יש סט שלם של Gingerbread men. עוגיות ג'ינג'ר לתינוקות! זה הדבר שתינוקות רעבים אליו???
איה פלוטו - קצפת
איילת מטיילת - מיץ ועוגיות

מזל שחמותי אוהבת קלאסיקה, אז בוא אלי פרפר נחמד, וכמובן שירי ביאליק לפעוטות (שאני די לא סובלת

) נקיים מזה.
וזו רק ההתחלה.
אז מה, אני אעיף מהבית את הכבש הששה-עשר? דא.
ומצד שני, כמה מזונות טעימים ומזינים מוצגים ככאלה? הממ. לא ספרתי עדיין. אני אגיע לזה בהמשך. בראיה ראשונית - לא הרבה, והם לא תמיד מקושרים ישירות עם הילד.

איזה דיון אני רוצה? קודם כל משהו שיעלה את הנושא למודעות. ללכת ברחבי הבית ולספור, זו התחלה טובה. ללכת לגן או לפעוטון ולספור מה יש להם בפוסטרים שעל הקירות, בעזרים החינוכיים, באמצעי ההמחשה.
פשוט להסתכל סביבנו ולהתחיל להגיד "או.קיי, יש סביבי את הדימוי הזה והזה והזה והזה, זה דוחף אותי, וזה מאלף אותי, וזה מכוון אותי", לדעתי זה הצעד הראשון להשתחררות מהתמכרות תרבותית, לא? כמו שכבר עשו ועושים בפורומים פמיניסטיים לגבי דימויים משפילים של נשים. להתחיל להתבונן. להתחיל לספור. ואז לחשוב מה לעשות עם זה. וכמובן - לשתף בספרים / דיסקים משחקים שחיוביים מהבחינה הזאת. ולחשוב מה עושים עם כל השאר.

איך אתן עושות את זה? איך אתן מתמודדות עם הממתקים לא ברמת הממתקים (שוב, מה שיש בארונות המטבח לא מעניין אותי כרגע) אלא ברמת המסרים ? איך אנחנו מדברות על אוכל? באיזה טון? באילו מילים? מה המחוות שלנו אומרות?
(יש על זה כבר דיון אי-שם ב האם להגביל אכילת ממתקים. אבל אולי יש מקום להוסיף. או למקד)

כמה מזונות טעימים ומזינים מוצגים ככאלה?

אצלנו כל המשפחה
אוכלים סלט כהלכה
אבל אני יותר מכל
סלט אוהב לזלול.

אמא מביאה בסל
עגבניות
פלפל
בצל,
אבא הירקות רוחץ,
מלפפון אני קוצץ,
ובינתיים הסלט
מסתלט לו לאט-לאט.

אצלנו על המשפחה...

ויושבים כולנו יחד
הסלט מלוא הצלחת
מזלגות וסכינים
מקפצים ומנגנים
בשמחה -
ובששון
לבריאות ולתאבון!

(ע.הלל כתב, דפנה אילת הלחינה בכישרון. מושר רבות בביתנו).

תמר, את מעלה כאן נושא מרתק וחשוב. כל מיני אמירות של הבנות שלי בזמן האחרון גרמו לי לחשוב בדיוק על אותו נושא. בעצם מי שגר בתוך תרבות צורכת ממתקים (וחטיפים תעשייתיים) כמוני, לא יכול לחנך את הילדים שלו להמעיט באכילת ממתקים בלי לעורר אצלם סימני שאלה מטרידים. איך זה שהמבוגרים שאחראים לשלומם מדברים כאן בקולות שונים כל כך? למה בגן / בבית הספר / אצל סבתא והדודים / בבתים של ילדים אחרים מגישים כל כך הרבה ממתקים? הם לא יודעים שזה מזיק? לא אכפת להם שזה מזיק? אולי זה לא באמת מזיק? כל אחת מהאפשרויות האלה לא פשוטה לעיכול ודורשת דיון די מורכב, שלא תמיד מתנהל, ולהרגשתי סימני השאלה האלה נשארים לעתים קרובות באוויר.

וגם - המסר "ממתקים זה מזיק" בעייתי כשלעצמו. איך זה שאפשר בכלל להכניס לגוף דבר שמזיק לו? אז למה זה קיים בעצם? למה [המבוגרים שאחראים על העולם הזה] מגרים אותי כל הזמן עם ממתקים? ואם אני אוכלת ממתקים בסופו של דבר, מה זה אומר עלי ומה יקרה לי? ביום שישי, כשבאתי לקחת את בתי מבית הספר, היא אמרה לי משהו בנוסח: "אמא, אל תהרגי אותי. חילקו שתי עוגות בכיתה ואכלתי משתיהן". מייד אמרתי לה שאני בכלל לא מצפה ממנה להתאפק כשמחלקים לכולם ממתקים. שתאכל ותהנה. (אני די בטוחה שהחלופה היא: שתאכל ותרגיש אשמה. ילדה בת שש וחצי, אני לא מצפה ממנה שתפעיל כוח רצון ותתנזר ממתקים כשכל הילדים סביבה אוכלים). מכל מקום, אני רואה בתגובה שלה תוצאה בעייתית של המסרים שלי בנושא הנזק שבאכילת ממתקים. אלה לא רק מסרים מילוליים: בעלי העיר לי שהוא מרגיש הרבה דריכות וחרדה מצדי כשיש ממתקים או סתם אוכל לא בריא בסביבה.

איה פלוטו - קצפת
אצלנו אומרים "אני מייצרת חלב לעגלה."

איילת מטיילת - מיץ ועוגיות
"עוגיות טריות ומיץ תפוחים."
ומיד מציינת שאלה עוגיות דלעת עם צימוקים. אפילו רואים את הצימוקים!

הזחל הרעב. נו, טוב, אז אפשר להסב את המשמעות החינוכית של זה. שוין.
אני חושבת שזה לא הסבה של המשמעות החינוכית, מה שאני אמרתי. אלא להיפך. שמה שכולם עושים זו הסבה תרבותית של הכוונה המקורית של הכותב. הוא כתב שהזחל אכל הרבה זבל שהוא לא אמור לאכול והיה לו כאב בטן. בבירור. שימי לב מה הוא אכל לפני ומה הוא אכל אחרי.

חוץ מזה, אם עושים את זה בעקביות, ועם כל ספר, רק מגדילים את ההסתכלות הביקורתית. זה שזה שם? זה שם. איך אנחנו מסתכלים על זה? בעיוורון מוחלט או בביקורתיות? זה הכלי האמיתי שאפשר לתת לילד בכל הסיפור הזה.

וגם - המסר "ממתקים זה מזיק" בעייתי כשלעצמו. איך זה שאפשר בכלל להכניס לגוף דבר שמזיק לו? אז למה זה קיים בעצם? למה [המבוגרים שאחראים על העולם הזה] מגרים אותי כל הזמן עם ממתקים? ואם אני אוכלת ממתקים בסופו של דבר, מה זה אומר עלי ומה יקרה לי?
מהפיתום. יש המון דברים שאפשר להכניס לפה וזה ממש רעיון רע לעשות את זה. המבוגרים ש"אחראים על העולם הזה" (נו באמת. עושים עבודה מחורבנת) לא יודעים הכל. אני אומרת על הרבה דברים שהם "מעשה ידי אדם" ושזה הרבה פחות טוב ממה שיש בטבע.
למה קיימים דברים רעים? כי מישהו המציא אותם בלי לחשוב על ההשלכות שלהם. לא יודעת בת כמה הבת שלך, אבל אני אומרת את זה לבת שנתיים וחצי. למה אנשים אוכלים את זה? כי הם התרגלו, והם מכורים, וזה עצוב וחבל והיה יותר טוב אילו היו אוכלים תזונה בריאה. מה יקרה לי אם אוכל ממתקים? אם אני בד"כ לא אוכלת בכלל, ואכלתי פעם אחת - כלום. הגוף שלי ינקה את זה. אין שום בעיה. אם זה משהו ממכר, הכי טוב לא להתחיל בכלל, כי קשה להפסיק. בגלל שזה ממכר ולא בגלל שזה איכותי או בריא או מזין.
זה כזה קשה להסביר?

ניצן, המסר שהמבוגרים עושים עבודה מחורבנת_, ממציאים דברים רעים _בלי לחשוב על ההשלכות שלהם, מכורים לדברים מזיקים ולא יכולים להיגמל -
לא שקשה להסביר את זה, אלא שאני חושבת שגם למסר כזה יש מחיר.
עם כל המורכבות שבדבר, אני מעדיפה שבנותיי יתפסו את העולם כידידותי ומסביר פנים בסך הכל, עולם שאפשר לסמוך עליו ולהרגיש שייכות אליו (על אחת כמה וכמה כשלא מדובר באופן מופשט ב'עולם' אלא במבוגרים שאמורים לאהוב אותן ולדאוג לשלומן).

מה יקרה לי אם אוכל ממתקים? אם אני בד"כ לא אוכלת בכלל, ואכלתי פעם אחת - כלום. הגוף שלי ינקה את זה. אין שום בעיה.
אבל הבנות שלי אוכלות ממתקים על בסיס יומיומי. בגן, בבית הספר, בצהרון, אצל חברים ובני משפחה.

_איה פלוטו - קצפת
אצלנו אומרים "אני מייצרת חלב לעגלה."_
תיקון חמוד - אבל הוא לא פותר את הבעיה הזאת - "שלום לך פרה, את עושה קצפת?"
אני שוקלת באקט חתרני להפסיק להקריא את הטקסט של לאה גולדברג שהולבש על הסיפור הזה ולמצוא את המקור או להמציא חדש.

אלא ברמת המסרים ? איך אנחנו מדברות על אוכל? באיזה טון? באילו מילים? מה המחוות שלנו אומרות?
זה דורש מחשבה מעמיקה, הולכת לנסות

"אמא, אל תהרגי אותי. חילקו שתי עוגות..".
זה קורה גם אצלינו. בערך אותו גיל.
ואני מגיבה אותו הדבר, כדי שלא תרגיש אשמה.
ברור לי שאין סיכוי שהיא תגיד לא לדברים כאלה. וגם אחותה הקטנה (3, אוכלת הכל מהכל), לא מסרבת.
יש לה מודעות להגבלה, ושזה לא מזין לאכל כל כך הרבה שטויות (ככה אנחנו קוראים לממתקים וחטיפים תעשייתיים... אשקול להחליף את השם אבל יכול להיות שקצת מאוחר מדי). ומצד שני לא ממש אוהבת ירקות (ממש מפתיע, אה?), ולמרות שיש מודעות למזון בריא (וגם דוגמא אישית), יש התמכרות ברורה לפחמימות.

לגבי החשיפה בכל מקום, גם סרטי ה DVDים לילדים מלאים בהם. גם כאלה שאין בהם פרסומות מובנות בתוכן הסרט.

עם כל המורכבות שבדבר, אני מעדיפה שבנותיי יתפסו את העולם כידידותי ומסביר פנים בסך הכל, עולם שאפשר לסמוך עליו ולהרגיש שייכות אליו (על אחת כמה וכמה כשלא מדובר באופן מופשט ב'עולם' אלא במבוגרים שאמורים לאהוב אותן ולדאוג לשלומן).
מדוע את קופצת למסקנה כה מרחיקת לכת שמה שאני אומרת והמסר שאני מעבירה הוא שאין זה כך?

תיקון חמוד - אבל הוא לא פותר את הבעיה הזאת - "שלום לך פרה, את עושה קצפת?"
ודאי שהוא פותר. הלא היא עונה לו "טיפש קטן". זה נשמע לך כמו מענה שמעודד אכילת קצפת?

אבל כשהם למדו לקרוא הם די כעסו עלי, למרות שהסברתי את הסיבות.
אין דין ילד בן שש וילד בן שנתיים. אני חושבת שבגיל שנתיים הם כל כך נוחים לעיצוב, שצריך להזהר שבעתיים במסרים החתרניים הבלתי נלאים שמורעפים עליהם מכל עבר ולעמוד בפתח. בגיל טיפה יותר מאוחר (תלוי בילד, אבל הייתי אומרת סביבות ארבע) כבר אפשר לדבר בצורה יותר ביקורתית על המסר ועל הטקסט כמו שהוא. אגב, לא פעם אני עושה את זה באמת. אני מקריאה כמו שכתוב (אנחנו ממעטים בקריאת ספרים, מצומצמים לספרים שאני מרגישה איתם בנוח, כלומר, לא הרבה, ובעיקרם הם באנגלית) ואז עוצרת להסביר מה הבעיה עם מה שנכתב. אם זה יותר מדי מורכב (יותר מאשר "כלבים לא באמת מדברים עם דגים") אני משנה. אבל זה דיון לדף אחר.

לא היא עונה לו "טיפש קטן"
אבל זה בטקסט המקורי

אני נתקלתי לאחרונה בבעיה אחרת, הפוכה.
לא רק שאין אצלנו ממתקים קונוונציונליים, גם כמעט בכלל אין "אוכל רגיל", בגלל האלרגיות של הבת שהשתלטו לי על המטבח. כשבאים ילדים, בדרך כלל עם ההורים, אני מציעה פירות.
לאחרונה הגיע ילדה. בניגוד לאצלנו, ילדה ראשונה, היא ילדה אחרונה אחרי כמה, ונשארת מאד בקלות מיד בלי הורה.
היא מסתדרת נהדר והכל, בפעם הראשונה בכלל לא הצעתי כלום כי היו שקועות במשחק.
הפעם גרסה באיזה שלב שהיא רעבה.
ניסיתי להציע לה את מה שיש בבית: תפוח, אפרסמון. הצעתי כדור תמרים (היו שניים אחרונים, בתי מיד לקחה אחד) והיא לקחה, הודיעה לי שזה כדור שוקולד, הסברתי לה שזה כדור תמרים ובטרם תטעם החזירה לקערית כי היא לא אוהבת.
עד היום הסתדרנו עם כל ילד שהגיע וחלק מההורים כבר אמרו לי שהם מרוצים להגיע אלי בהקשר הזה. ברור לי שעניינים כאלה יקרו יותר ויותר.
כמובן שאני רוצה לארח בכיף ובדרך כלל גם מצליחה אבל כאן איכשהו התבאסתי שלא הצלחתי. נכון גם שבדרך כלל יש יותר מבחר של דברים בבית, אבל נראה לי שעם הילדה הספציפית מה שהיה עובד זה שקית במבה וזה בהחלט אני לא מחזיקה בבית גם אם מאפשרת לעיתים לטעום.

אצלנו אומרים "אני מייצרת חלב לעגלה."
אצלנו לא מכבסים את המציאות

. אני אומרת: "ממני לוקחים חלב לגבינה". כן, לוקחים. גוזלים. בלי לבקש רשות. ומי צריך גבינה בעצם?
(אבל האמת היא שפשוט לא חשבתי על האופציה שלך)

הודיעה לי שזה כדור שוקולד, הסברתי לה שזה כדור תמרים ובטרם תטעם החזירה לקערית כי היא לא אוהבת.
נורא מזדהה אתה, כי גם אני הייתי בדיוק כזאת פעם, לא יכולתי לסבול תמרים (בגלל הצורה והמרקם) ולא הייתי מעזה לטעום את הכדור אם הייתי יודעת שהוא עשוי מהם.
תראי, אני לא הייתי מאוד מתרגשת מזה. נכון שאת רוצה לארח בכיף, אבל כמו שנאמר לא מעט בנושא הזה - לארח זה לא רק פונקציה של אוכל. את נחמזה אליה? את מארחת אותה במובן של לתת לה מקום ואופציות משחקים בבית שלך? אז היא לא אוהבת לאכול את מה שיש לכם, או לא בא לה היום - זכותה. לא סיפור גדול. מצד שני, אני גיליתי את הטעם שלי באוכל נמתח להפליא במסגרת התארחויות חוזרות ונשנות בבתים של אחרים. פעם אפילו אכלתי מרק ירקות עם מיליון חתיכות של ירקות בלתי מזוהים אצל חברים שלי!!! מה שבחיים לא הייתי עושה בבית. אבל זה היה הבית שלהם, וזה מה שהיה, ושיחקנו שעות, ואני הייתי רעבה, ובעיקר - הרגשתי שם נוח והבית כבר "אירח" אותי על כל הרבדים של האירוח לא פעם ולא פעמיים - אז לקחתי גם את המרק בתור עסקת חבילה, וגיליתי זה דווקא טעים

המסר "ממתקים זה מזיק" בעייתי כשלעצמו. איך זה שאפשר בכלל להכניס לגוף דבר שמזיק לו? אז למה זה קיים בעצם? למה [המבוגרים שאחראים על העולם הזה] מגרים אותי כל הזמן עם ממתקים?
נקודה כאובה... אבל זה לא רק שם, לא? כי למה המבוגרים מחניקים אותך עם סיגריות, ומגרים אותך עם אלכוהול, ועוד מרעין בישין שאלוהים יודע מה ומי. מתישהו צריך להגיע הדיון בחומרים ממכרים.

עם כל המורכבות שבדבר, אני מעדיפה שבנותיי יתפסו את העולם כידידותי ומסביר פנים בסך הכל, עולם שאפשר לסמוך עליו ולהרגיש שייכות אליו (על אחת כמה וכמה כשלא מדובר באופן מופשט ב'עולם' אלא במבוגרים שאמורים לאהוב אותן ולדאוג לשלומן).
טוב, כאן דרכת לי על יבלת עתיקה

כי מסיבותי שלי, אני גדלתי מגיל צעיר מאוד עם ההרגשה שמבוגרים לא בדיוק יודעים איך / יכולים / רוצים לדאוג לשלומי בכל סיטואציה וסיטואציה, שהרבה פעמים הם מפספסים אותי לחלוטין ובכלל, גם אם הם אוהבים אותי - הם לא דואגים לשלומי במובן המלא והאבסולוטי והמושלם של המילה. יש חללים ופערים.
ואני חושבת שההרגשה הזאת לא נורא נדירה, בעצם. הרי הורות לא יכולה להיות מדויקת. מתישהו את תמצאי את עצמך עם ילד כועס ומתוסכל כי הוא נורא רוצה משהו ואת לא מבינה בדיוק מה, מה דרך עליו, מה עוקץ אותו במצב נתון, ואת מנסה למצוא פתרון אבל ההצעה שלך רק מחריפה את התסכול כי לא לזה הוא התכוון ואת מנסה להבין למה הוא כן התכוון והוא לא יכול להסביר את עצמו.
אז גם אם הפתרון נמצא כעבור רבע שעה והמשבר יושב, ברבע שעה הזאת הילדים בהחלט חווים את הפערים והחללים שיש בנתינה וברצון הטוב שלנו. אז זה לא הכי כיף בעולם, אבל זה משהו שלומדים לחיות אתו, כי זה מה יש. אז את יכולה לתת בתור דוגמה אפילו את עצמך: "זוכרת שלפני שבוע נורא כעסת עלי כי עשיתי כך וכך ולא הבנתי שאת רוצה ההיפך? אז גם המבוגרים האלה (שמפוצצים אותך בממתקים) לא מבינים, טועים, מתבלבלים, שוכחים וכו'. הם טובים, יש להם כוונות טובות כמו לאמא שלך, אבל הם גם מפספסים מדי פעם, ובגדול".

<הנה, אפילו אני גרמתי לדניאלי שלי ליפול מהכסא ולחטוף מכה איומה בראש. זו היתה האחריות שלי. אני שמתי אותו שם, הוא סמך עלי שאשמור עליו, ולא שמרתי עליו. כבר אי אפשר לסמוך עלי, לא ב- 10000000000 האחוזים האידיאליים. אבל זה לא יפריע לו להרגיש שייך ומקובל ואהוב בעולם, ואפילו מוגן למדי.
נכון?>

אז מה, אני אעיף מהבית את הכבש הששה-עשר? דא.
תעתיקי את הדיסק למחשב, ותעיפי רק את השיר הזה. למה לוותר על הכל?
(אני קבוע עורכת דיסקים, מוציאה שירים, מסדרת אחרת)

אצלנו אומרים "אני מייצרת חלב לעגלה."
או זה מוצלח! אנחנו אומרים כמו תמרוש "ממני לוקחים חלב לגבינה". אבל אני חושבת שנאמץ את שלכם.

אני שוקלת באקט חתרני להפסיק להקריא את הטקסט של לאה גולדברג שהולבש על הסיפור הזה ולמצוא את המקור או להמציא חדש.
מה? זה לא שלה במקור? ספרי עוד!
למרות שהטקסט שלה זה החלק שיוג'י הכי אוהבת. נכון, המלים אידיוטיות ("אך מי זה שם בא? חבר קיבוץ!" :-d ), אבל המקצב נהדר, וכרגע (10 חודשים) זה העיקר.

ובקשר לנושא הדף...

אני גדלתי בבית עם מעט מאד מתוקים מעובדים - היו מעדני חלב לכבוד שבת (אחד לכל אחד), לפעמים חלת מרציפן לשבת (אחת למשפחה של 7 נפשות, כן?) היו עוגות לשבת שבד"כ לא הצליחו :-p , היו עוגות יום-הולדת. לפעמים גלידה, גם במשורה. אני חושבת שדי זהו. לא יצאתי בנזקים, לא התנפלתי על ממתקים אצל אנשים אחרים, ועד היום אני לא אוהבת עוגות וממתקים תעשייתיים. אבל צריך לקחת בחשבון שאני ממש לא מתמכרת בקלות.
אני חושבת שמה שתרם לאהבת האוכל שלי זה אהבת האוכל של ההורים שלי. לא רק הממתקים היו מוקצבים, גם מצרכים יקרים אחרים: שעועית ירוקה, אספרגוס (או! מעדן נדיר), תותים, אבטיח וכו'. פשוט היה מעט כסף בבית כשגדלתי. ההורים שלי בעצמם התענגו על כל ביס של אוכל אמיתי וטוב, וזה מה שחילחל.

תעתיקי את הדיסק למחשב, ותעיפי רק את השיר הזה. למה לוותר על הכל?
עכשיו דרכת לי על יבלת.
א. ילדון נהדר בן שנה, מאושר לעסוק בענייניו או לצפות בי בעודי עוסקת בענייני - עד שזה מגיע למחשב. כשאנחנו על המחשב הוא מנסה בכל כוחו להבין מה זה הדבר הזה, מטפס עלינו, מתחרע על המקלדת, ומשתגע כשאנחנו מורידים אותו. אין לי זמן מחשב בכלל בזמן האחרון, אפילו למיילים נחוצים. אז להתחיל עם דיסקים? פייייייי.
ב. וחוצמזה עברנו למחשבים ניידים ואין לנו צורב...

אני גדלתי בבית עם מעט מאד מתוקים מעובדים ... ועד היום אני לא אוהבת עוגות וממתקים תעשייתיים.
אני גדלתי בבית די דומה, ובכל זאת התמכרתי. אני חושבת שזה קצת בגלל המחסור בחיטה מלאה. הלחם היה לבן והאורז גם, וזה השאיר אותי רעבה.
מה שכן, אני גדלתי בבית שבו יש הפרדה ברורה בין אוכל לבין שטויות-במיץ, והשטויות פשוט זולזלו. זה כלל קורנפלקס (שיגע אותי שאבא שלי לא התייחס לזה כאל אוכל, בתקופה שאני כן), וזה כלל חמאת בוטנים (שההורים שלי בכלל לא הסכימו לקנות). אבא שלי אשכרה לא הבין למי זה טוב. והיחס הזה חלחל.
כן היתה הנאה גלויה מעוגות טובות שאמא שלי אפתה וכן מגבינות טובות שאנחנו (הילדים) לא אהבנו, ומאוכל באופן כללי.
מצד שני היתה הגישה של "לחטוא", למשל בעוד פרוסת עוגה, או ביישור של חלבה. וזו גישה ומילה שאני מאוד לא אוהבת, ולא רוצה להכניס ולהשתמש בה בבית שלי.

<משהו שלא אשכח לעולם: שבת בצהריים, אני וההורים שלי יושבים לאכול, כשכבר הייתי בשנות העשרים שלי, אנחנו גומרים ואני מוציאה מהמקרר את שארית האבטיח מאתמול, ואז אמא שלי אומרת, ברצינות תהומית:
"עכשיו אבא יחלק את האבטיח שווה בשווה, ולי את החתיכה הגדולה"

מה שאבא שלי באמת התענג עליו, בגלוי ובכל מצב, זה בצל ירוק. ופתאום אני מוצאת את עצמי בדיוק אותו הדבר...

אני מחפשת סרטון לילדים שמסביר מדוע לא כדאי לאכול הרבה סוכר,
מישהו מכיר???
(זקוקה למשהו יותר חזק מההסברים של ש"נופלים על אוזניים ערלות"....)

טוב, קראתי את הדיון, ואני מסכימה ולא מסכימה.
מסכימה שסוכר לא בריא, ועדיף להמעיט או לוותר עליו בכלל (סוכר וכל הרעות החולות של צבעי מאכל שוקולדים וכיו"ב)
אבל חוששת שחרדה שלנו ("אוי ואבוי! הוא אכל שוקולד! הוא לא יפסיק לעולם! הוא יתמכר!כמוני! והשכל שלו יתנוון!) אינה במקומה ועלולה להשיג את ההפך.
זה עלול להפוך למשחק כוח ביחסים הורה ילד/ה ועלול לסייע בפיתוח אנורקסיה והפרעות אחרות
לכן חשוב בעיניי להירגע, שנאמר: קודם כל תרגע/י
אני למשל, לא קונה ממתקים ולא אופה, אבל לא אוסרת כמות סבירה של ממתקים כשאנחנו מתארחים. (אם יש צורך אז אני מגבילה) אני כן קונה פירות והם משוגעים על זה. אין מה לעשות, מתוק ערב יותר לחיך. זה לא חינוך זה טעם. אגב, הם כמובן גם יאכלו דברים אחרים, שאינם מתוקים אבל מתוק נתפש כטעים יותר. בעיניי זה חלק מתהליך התבגרות להינות גם מאוכל שאינו מתוק (ע"ע גבינה איכותית או פשטידה טובה)

לטעמי הטעם של (כל?) משחות השיניים לילדים הוא מין מתוק מגעיל של ממתקים גרועים.
במקום להשתמש במשחה כזו, ולטעום פעמיים היום ממתיקים מלאכותיים בהקשר בריאותי, אצלנו מצחצחים לילדים בלי משחה או עם מי מלח שהם מכינים איתי.
השיניים במצב מצויין עד כה.