זיכרו נות

[אנונימי]

דף בלוג

[ניזכרת*]

אני פותחת את הדף הזה בכדי ליצור מקום בו אוכל לשים את הזכרונות שלי.
ילדותי היתה עד עכשיו כחור שחור. זכרונות מעטים וחיוורים נשארו לי מעברי.
עכשיו היגיע הזמן שלי להעלות בעוב ולשחזר את פאזל עברי. ליזכור ולא לשכוח .
עם מעט עזרה של חבר ופרחי באך, מתחילים הזכרונות להציף אותי, ואני מרגישה צורך לכתוב אותם בכדי לפנות מקום לעוד דברים להגיע, להפציע, לעלות.
כשמגיע אלי זיכרון, אני רואה הכל מהצד. אני כביכול לא לוקחת חלק ,כמו לצפות בסרט בו אני הצעירה משתתפת.
תודה.

סבא שלי.
הוא גר איתנו באותו הקיבוץ. אבא תמיד אמר לי שהוא התחיל לשתות אחרי שבנו נהרג. "חבר שלו לימד אותו איך", היה אומר במרירות.
בחגים ואירועים, כשהיינו מתכנסים בבית סבא וסבתא, היה מזמין אותנו, הילדים, ללכת איתו לטיול. הטיול היה למגרש החניה, בו חנה האוטו שלו. הוא היה פותח את הבגז' של האוטו ומוציא ממנו בקבוק משקה ולוגם ממנו. לשאלתנו מה הוא שותה, הוא היה עונה :"זה תה".
כשסיפרנו להורינו את הסיפור הם היו מתלחשים ברוב משמעות ומגחכים ומנענעים בראשם.
אחרי שסבתא נפטרה מצבו החמיר במהירות.הוא כאילו הלך וכבה. היא היתה מטפלת בו, עושה עבורו הכל, מקניות ועד סידור כביסה. הוא נשאר בלעדיה כמו ילד קטן ללא אמו. וזאת למרות שמה שזכור לי זה שתמיד היו מתווכחים ביניהם כשעוד היתה בחיים.
לאחר מותה הוא הלך ודעך במהירות. היה צריך להפסיק את השתיה, אבל היה לו קשה מאוד.
אני זוכרת את אבא שלי מוזעק מהעבודה בכל פעם שמשהו קרה לסבא. פעם נפל מסולם, ופעם החליק במקלחת.
לבסוף הוחלט לאשפז אותו בחדרי החולים בקיבוץ, מפני שאבי כבר כרע תחת הנטל.
באתו הזמן סבא כבר היה פחות צלול. קשה לי למקם את הדברים בזמן. אני חושבת שהייתי עדיין בתיכון כשהוא שהה בחדרי החולים.הייתי באה עם אבי לבקר אותו שם לעיתים. לפעמים היה מזהה אותי, ושואל כמה שאלות.
אני זוכרת שאבי סיפר לי שסבא לא מסכים שהעובדות ירחצו אותו. היה מתעקש שאבי יעשה זאת, או העובד הגבר.
עכשיו ,כשאני חושבת על כך, זה נשמע לי מצב איום, מביך ומשפיל.
מידי פעם היה סבא שלי "בורח " מחדרי החולים , ואז היה אבי מוזעק שוב מעבודתו בכדי לחפש אותו. לעיתים היה מוצא אותו בדירתו, מחפש משקה. לעיתים היה הולך לכלבו ,לנסות ולקנות משקה, למרות שעובדות הכל בו קיבלו הוראה לא למכור לו. לפעמים אפילו ניסה לנסוע עם ההסעה לעיירה הקרובה בכדי לקנות לעצמו משקה.
קשה לי לתאר כמה קשה היה לאבי באותה התקופה.
אז לא הירגשתי דבר.
לבסוף, כשמצבו החמיר עד מאוד, וגופו בקושי תיפקד, הוא הועבר כלאחר כבוד להוספיס בחיפה, שם ניפטר אחרי כשבוע בערך. אבי היה אומר לי: "הכבד שלו הרוס, אבל הלב שלו חזק כמו שור. לכן הוא ממשיך לחיות".
יש לי עוד זיכרון אחד ממנו. אני רואה את עצמי עומדת על מדרגות ביתינו, וסבא שלי עומד למטה ואומר לי:" למה את לא באה לבקר אותנו? מה, את לא אוהבת אותנו?"
ואני מסתכלת עליו ולא יודעת מה לענות...
ועוד, כשאבי היה מבקש שנלך לבקר את סבא (כשסבא עוד גר בדירתו), כי היה בכל -בו וקנה לנו טבלאות שוקולד. אז הייתי הולכת עם אבא, יושבת אצלו קצת, מחכה לקבל את השוקולד, אומרת תודה מנומסת ומבויישת, יושבת עוד קצת, עד שאבא היה מחליט שאפשר לחזור הביתה.
כשסבתא עוד היתה בחיים והיינו באים לבקר אותם, סבא תמיד היה מוציא נקניק גדול,שהיה קונה בנסיעות העבודה שלו, היה מחזיק אותו במן גאוה וחותך לכל אחד רק חתיכה אחת עגולה, מקלף בזהירות את הקליפה ומגיש לנו."זה נקניק משובח", היה אומר. "לא כשר, אבל משובח!"
רק כמה שנים אחרי שניפטר התחלתי להתגעגע אליו. הירגשתי מן קשר מיוחד אליו.קשר שהוחמץ, קשר שמומש רק באזוטרי, עם רוחו של סבא לאחר מותו הפיזי.

[ניזכרת*]

אני כבר גרה בנעורים. אולי בת 15. שוב, קשה לי למקם את הגיל שלי, רק לפי אירועים נוספים באותה הסביבה.
היגיע להתארח בקיבוץ משלחת של נערים מארה"ב או קנדה. הם גרים במלון. מפגישים בינינו לבינם. לא זוכרת הרבה פרטים חוץ מאירוע אחד.
קבוצה קטנה של חבר'ה שלנו וכמה משלהם התחברו. החליטו שרוצים לשתות בירות, דבר שהיה אסור, בעיקר לא לאורחים. אחד משלנו קנה ארגז בירות וקבעו להיפגש בשעה מסויימת בלילה באחד ממסדרונות בית הספר היסודי. אין לי מושג איך התחברתי אליהם,כי אני לא הייתי כלל "אחת מהחבר'ה", אבל גם אני היגעתי לאותה פגישה. אני הייתי הבת היחידה. ישבנו על הריצפה, נישענים על הקירות, ושתינו מהבירות עד שניגמר. אני תהיתי ביני לביני איך זה שהיגעתי לאותה חבורה, וגם שמחתי על כך. הירגשתי מן "אחוות סוד" שכזאת, והייתי גאה בסתר ליבי להשתייך לזה.שתיתי מהבירות, הירגשתי איך לאט לאט הראש מקבל סחרחורת קלה, נעימה. תהיתי גם אם הסיטואציה הנ"ל תלך לכיוונים אחרים...
אך לא. כשניגמרו הבירות, אספנו את הבקבוקים, קבענו כולנו פגישה נוספת באותה השעה ובאותו המקום, וכל אחד הלך לדרכו.

[ניזכרת*]

אני אולי בת שלוש.
אנחנו גרים בדירה קטנה. בסלון הקטן יש ספה חומה, שניפתחת בלילה למיטה הזוגית של הוריי. בכניסה יש מטבחון פצפון, חדר שרותים ומקלחת. בהמשך לסלון יש מסדרון קטן שמוביל לחדר השינה של הילדים ובו מיטת קומותיים.
בקיץ חם מאוד. אמא שמה עלינו מגבות רטובות בכדי להקל על החום, אבל קשה להרדם.אני ישנה למטה ואחי מעלי.
אני ממלאת את המיטה שלי בבובות עד שכמעט אין לי מקום לישון בה.בכל פעם מוסיפה עוד בובה, עוד משחק. שכולם יהיו איתי במיטה. שלא אהיה לבד.
בסופו של דבר הוריי מבקשים ממני להוציא את המשחקים מהמיטה, שהרי לי כבר אין מקום בה. אני מתקשה לעשות זאת, אבל אין לי ברירה. אני לא מעיזה להתווכח. נדמה לי שהשארתי בובה אחת או שתיים.
פעם חלמתי חלום, עוד כשגרנו באותה הדירה, שאני עפה בלילה בחדר השינה הקטן. עפה לי בקלילות ובחיוך בסיבובים סביב החדר.
חלום אחר- שיורד נמר מההר שמאחורי הבית, ושאבא שלי הולך והורג אותו, או אולי רק מגרש אותו. לא זוכרת בדיוק.
זוכרת רק התרגשות גדולה מאוד וגאווה על זה שאבא שלי היציל את המצב.
שנים ארוכות אחר כך עוד תהיתי ביני לביני אם זה קרה באמת, או שאכן היה חלום...

מאחורי אותו הבית היו צומחים חמציצים בכל שנה ואהבתי לקטוף ולחרסם מהם.

מתוך תמונה שיש לי ליד אותו הבית, עומדת ליד עגלה ובה תינוק בן כמה חודשים, אחי הקטן. הסתכלתי על התמונה ההיא ומיד הבנתי שבאותו הרגע שהסתכלתי על התינוק ההוא שוכב לו בעגלה, חסר אונים, הבנתי שעלי להגן עליו, שכן אף אחד אחר לא יעשה זאת, בכדי שלא יהיה לו קשה כמו לי. ואכן, תמיד שמרתי עליו. היינו גם רבים כמו אחים, אבל אהבנו אהבת נפש. עד היום.

מלידת אחותי, 10 שנים אחר כך, אני זוכרת מעט מאוד. אני זוכרת רק שנסענו לבקר את אמא בבית החולים, ואבא החזיק את התינוקת בידיים ואמר לי :"נו, תני לה נשיקה, תני לה נשיקה". ואני בכלל לא רציתי לנשק את היצור האדמדם הזה, שהיה עטוף כולו ורק פניו הציצו אלי. זה היגעיל אותי.
אני לא זוכרת כלום מינקותה ומילדותה של אחותי, חוץ מקטעי זכרונות קצרים.
הייתי אוהבת בשבתות לאכול את שאריות המרק המרוסק התפל עם העוף הטחון, שהיא סרבה לאכול.
אמא היתה מנסה להאכיל אותה בכפית, כמעט בכוח, אבל התינוקת סרבה. היא רצתה רק לינוק.
והגמילה מההנקה. שלושה לילות של צרחות אין סופיות,ואבא אמר שאמא לא מרשה לו לגשת אליה...
ואני, לא מרגישה דבר.

[ניזכרת*]

יש כל כך הרבה שעולה ועולה ומציף, ואני לא מספיקה לכתוב הכל. בכל פעם קצת, את מה שנעשה יותר חד וברור.
מרגישה שחייבת להתנקות, אחרת אין לי מנוח.

[ניזכרת*]

בגן הילדים.
זוכרת שהיינו יושבים בארגז החול ו... אוכלים חול. פ. אמרה שזה ממש טעים והיתה ממש אוכלת את זה.
את ז. לא אהבתי. היא היתה מרביצה לכולם. פחדתי ממנה.
במקלחת. כולם עומדים בשורה ערומים. מחכים לתורם. אני מסתכלת על הבטן העגלגלה שלי וחושבת לעצמי : "למה אין לי בטן שטוחה כמו לפ. ולס.?"
כל אחד בתורו ניכנס למים, המטפלת התורנית מסבנת, וחופפת אם זה יום שישי. אחר כך עוברים לספסל, שם מקבל אותנו מטפלת נוספת עם מגבת, ותחנה אחרונה- בגדים.
המטפלת כ. היתה שורטת ממש כשהיתה חופפת. שנאת את זה.
היה ילד אחד שידע לקרוא. קינאתי בו. במנוחת הצהריים הייתי שוכבת עם ספר ובוהה בכתוב כאילו אני קוראת. מידי פעם מישהו היה מבחין בכך ושואל :" מה ,את יודעת לקרוא?". "לא",הייתי עונה בבישנות.
היתה מטפלת אחת שאהבה לעשות עוגות שמרים. הייתי אוהבת להסתכל איך היא מכינה אותן, מרדדת את הבצק, מפזרת סוכר עם קקאו, מגררת מרגרינה, מגלגלת, ואז לתנור, והריח שמתפשט בחלל החדר...
זוכרת את הריח של הדבק שבישלו לעיסת נייר ולציבעי ידיים, ואז התחושה של אותו הדבק הנעים בידיים.(היום היצלחתי לשחזר את הדבק הנפלא ההוא...).
והריכוז שבסוף היום, כשהמטפלת מציצה ואמרת לגננת "השעה רבע ל..."

[ניזכרת*]

מעבר לנעורים.
אני זוכרת שארזתי את קצת הדברים שהיו לי בחדרי בבית ההרוים. הורדתי פוסקרים מהקיר.
והתחושות, התרגשות מהולה בחשש. קצת פחדתי לעזוב את הקן. קצת רציתי להישאר.
אבל גם רציתי לנסות ולעזוב. חוץ מזה, כולם עוברים, אז מה, אני לא? אני חייבת!
ואחר כך יש לי תמונה בראש שאני תולה על הקיר בחדרי החדש תמונה ,ומסדרת את הכוננית.
היו לי שתי שותפות לחדר. לא חברות טובות. לא היו לי כאלה בתקופה ההיא. אחת מהן נהייתה חברה די טובה לאותו הזמן.
התנסויות מוזרות היו לי בשנים שהן גרתי שם. בלי מבוגר שפוקח עין, בלי ליווי והכוונה. כל אחד ניסה למצוא את דרכו שלו לבדו. גם אני. עכשיו כשאני חושבת על זה, היתה מן בדידות בלגור בנעורים, רחוק מההורים.
זה לא שהורי ידעו איך לגשת אלי, איך לתמוך וללוות אותי בתהליכים שלי. הם לא! אבל ההתרחקות מהם הדגישה את הבדידות. עכשיו כל אחד לעצמו.
היתה "אם בית" ו"רכז נעורים", שהיו מעולם המבוגרים. אבל בדיעבד, זו היתה די בדיחה, שהרי הם לא יכלו באמת לעקוב אחרי כל אחד ואחד מאיתנו, והיו נוכחים במקום רק מספר שעות קצר ביום.
לא יודעת כמה זמן גרתי עם אותן שתיים. בשלב כלשהו עברתי לגור עם חברה אחרת, שהיתה חברה טובה באותה התקופה. ביחד היינו מחליטות לא לקום לבית הספר בבוקר,בתירוץ שהשעון לא צילצל, או לחזור מוקדם. ביחד גם "ברחנו מהבית" לכמה ימים. היה כיף.
תקופה פסיכית מה.
אחר כך אותה חברה החליטה שמספיק לה ממני, ועברה לחדר אחר. אני אפילו לא הרשיתי לעצמי לכעוס עליה. שהרי אם היא רוצה לעבור לגור עם מישהו אחר, זו זכותה, ומי אני...
ואז הכניסו לחדר שלי ילדת חוץ. היא היתה משאירה את המוזיקה דולקת עד מאוחר וזה היפריע לי. היא היתה בודדה ואומללה. ניסתה אפילו להתאבד. לא היצליחה... לא ניגרם לה נזק פיזי כלשהו. הכל עבר לידי, כמו סרט של מישהו אחר.
ואז גיליתי את חדוות המין. פעם ראשונה, אהבה ראשונה, תחליף לימי בית ספר...
ואז ההחלטה לעבור לבית ספר אחר. אולי מבחינת "משנה מקום משנה מזל". אבל גם שם "שעות הדשא" שלי היו רבות מ"שעות הכתה" בסיכומו של דבר.
לא עשיתי בגרות. שנאתי את הלחץ שסביב הבחינות. שנאתי את הציפיות שמצפים ממני. לא רציתי לעמוד בהן.
לא הבנתי בשביל מה לי הבחינות האלה שלא עיניינו אותי כלל, למרות ש"טחנו" לי תמיד שצריך בגרות להמשך החיים.
וכך ,לא היגעתי כמעט לאף בחינה, מלאת ריגשות אשמה ,אך עם הקלה גדולה.
אהבתי את החופש, אהבתי פלירטים ברחוב, אהבתי לנסוע למקומות, להסתובב לטייל. אהבתי לחיות.
הייתי מבולבלת, הייתי ללא כיוון.
תמיד נראה לי שמישהו שמר עלי מלמעלה באותם הימים. לא נגעתי בסמים מעולם. אפילו לא בסיגריות.
שתיתי אלכוהול. את זה אהבתי. אבל אף פעם לא עד איבוד חושים. תמיד זכרתי למחרת הכל.
לעיתים הייתי מתמסרת לכל מי שרק סימן. אחר כך הייתי כועסת על עצמי ותוהה למה נתתי לעצמי להגיע לכך.
לעיתים נהנייתי ממין מזדמן.
גם אהבות היו.
הים אני יודעת שההתמסרות לכל דורש היתה חיפוש נואש אחר אהבה. כאילו שאם אסכים, אקבל אהבה, ולו רק לזמן קצר.
אהבה מזוייפת, לא אמיתית.
לא היה קשר בין מין לאהבה. זה היגיע שנים אחר כך, כשהיגיעה אהבת חיי.

[ענ_בל*]

את עושה מעשה גדול. תודה על השיתוף. הכל מתנקה.

[ניזכרת*]

תודה לך, ענ בל.

ליד גן הילדים היתה בריכה קטנה לשימוש ילדי הגן.
המדרגות היו תמיד מכוסות ירוקת חלקלקה, וכן גם קירות הבריכה, ולעיתים צפו במים שרשראות ביצי צפרדעים.
זה לא היגעיל אותנו בכלל. ככה זה היה. לא היכרנו משהו אחר וזה היה מובן מאליו.
לימים, כשגדלנו, הבריכה ההיא נהייתה נקיה יותר.

בכתה א' או ב', בית הילדים היה באותו המבנה ביחד עם חדר הכתה עצמו- חדר הלימוד.
מסביב היתה חצר, גינה, עצים. לעיתים היו מוציאים אותנו לעבוד בגינה. לנקש עשבים, לעדור,לגרף. אהבתי את זה.
אהבתי לעבוד קשה, להתאמץ, להרגיש את האדמה, את הצמחים.
זה היה קצת כמו עבודה סזיפית. ילדה קטנה מול עשבים גדולים. מאבק חסר תקוה. אבל בכל זאת היו מוציאים אותנו לעבודות האלה. בעיקר בקיץ, כשהכל היה יבש. אולי מתוך אידיאולוגיה כלשהי. חשבו שזה חשוב שנעבוד בגינה שלנו.
שננקה אותה בעצמנו. היה שם גם עץ פיקוס ענק, שבעונה שלו היינו אוכלים את פירותיו. בסתו היה משיר את עליו, והיה צריך לגרף אותם שוב ושוב. שוב, עבודה סזפית .
היתה תקופה בה אף מטפלת לא רצתה לעבוד אצלנו. נחשבנו ל"קבוצה קשה". בסוף אמא אחת התנדבה ועבדה אצלנו תקופה מסויימת. אין לי מושג כמה זמן.
כל זה זכור לי ,שוב, כמו סרט. ללא רגשות. אני צופה מהצד במה שקורה. מוזר.
בכתה ג' היגיע מורה שכירה. שאר המורות היו כולן מהקיבוץ. זו הפעם הראשונה שהביאו מישהי מבחוץ, ועוד "עירונית"!
אני זוכרת שהיינו לועגים לה מאחורי גבה. ביום שיש אחה"צ היו עושים לנו קבלת שבת מאולצת, חסרת נשמה. מפה לבנה, נרות שבת, שירי שבת, חלת שבת. יום שישי אחד חיכינו שהמורה תגיעה בכדי להתחיל את קבלת השבת. היא אחרה. שלחו את אחד הילדים לביתה לקרוא לה.(עדיין לא היו טלפונים). הוא חזר ביחד איתה וסיפר כי התעכבה מפני שלא היספיקה להתאפר!
בשבילנו זה היה הדבר הכי מגוחך בעולם, וניזכר כבדיחה גדולה חודשים ארוכים לאחר מכן.

בכתה א', אני עדיין בהלם ,מצפה ש"נתחיל ללמוד כבר", ולא מבינה למה "לא מלמדים אותנו", הצטרף לכיתתנו ילד חוץ,
כלומר, ילד שלא גר בקיבוץ. הוא בכה כל הזמן. היתה לו אחות קצת גדולה ממנו. היא באה לכיתה שלנו, אולי בכדי לנסות ולנחם אותו, והוא ניצמד אליה בחיבוק חזק ובכה ובכה ולא היסכים לעזוב אותה.
אני לא הבנתי למה הוא בוכה. מה הבעיה? למה כל כך קשה לו להיות בכתה בלי הוריו או אחותו?, מציאות שלי היתה מובנת מאליה ואפילו לא העזתי לנסות ולחלוק עליה.

[ניזכרת*]

אני עומדת עם אבא שלי ברחוב. הוא מדבר עם חבר אחד או יותר. אני מחבקת את רגלו, ואז מגלה שזו בעצם רגל של מישהו אחר. המבוגרים צוחקים. אני מתביישת כל כך ורוצה ממש להיעלם או לבכות. לא זה ולא זה. בולעת את הדמעות ומנסה להתחפר בתוך האבא האמיתי שלי.
זיכרון עמום ביותר ומטושטש.

בגיל העשרה הייתי מאוד בודדה. אני זוכרת את עצמי הולכת לבדי לטיולים, מסביב לקיבוץ ואף מחוצה לו. אהבתי לטייל בטבע, לנשום את האויר הרענן, את ריח האדמה והצמחים, להרגיש את שרירי הרגליים נעים ומתאמצים, להסתכל על השמיים- עננים או כוכבים. לבד.
וטיול אחד בלילה אחד, עם אהובי.

[ניזכרת*]

תהליך לא קל.
כבר שני לילות שאני לא ישנה טוב. מתקשה להרדם או לחלופין, מתעוררת באמצע הלילה, ואז מתקשה להרדם.
מסתובבת מצד לצד כשבראשי מתרוצצות מליון מחשבות, זכרונות רחוקים וקרובים.

זיכרון קצר מביתינו הראשון. אני חושבת שאני בסביבות גיל שלוש או ארבע. לא בטוחה.
אמא פותחת את דלת המקלחת ואבא מושיט לה גוש צמר גפן.
"בישביל מה זה?" אני שואלת.
"כשתיגדלי תביני" מגיעה התשובה.
שנים תהיתי ביני לביני על מה ולמה...

[ניזכרת*]

חזיה ראשונה. אני ה"מפותחת" היחידה בכתה. כתה ה' או ו'.
יום אחד המטפלת מזמינה אותי לשיחה, או ניגשת אלי, לא זוכרת בדיוק, ואומרת לי שולי היגיע הזמן שאתחיל ללבוש חזיה, ושזה כדאי ונוח, והיא מראה לי את שלה...
אני זוכרת שאנחנו הולכות על השביל לכיוון חדר האוכל. אין לי מושג איך היגענו לשם.
הכל מקוטע מאוד.
אני מרגישה מבוהלת, מבולבלת, מפוחדת,לחוצה. לא זכור לי שום רגש חיובי.
חזיה לא קונים , מקבלים. אותה. המטפלת לקחה אותי ל"אשת החזיות". אותה אשה הסתכלה עלי בעין מיקצועית, הושיטה לי חזיה ושלחה אותי למדוד מאחורי הפרגוד. הייתי צריכה לצאת משם עם החזיה עלי, ואותה אשה מתחה, מיששה והביעה את דעתה.
לא זוכרת יותר מזה. לא איך הלכתי משם, ולא מה שהיה בהמשך.
זוכרת פעם אחת ,כל הכתה עומדת בחצר בית הילדים, אני לובשת חולצת טריקו לבנה ורואים קצת את החזיה בעדה.
אחד הילדים עובר מאחורי גבי ומעביר אצבע לאורך גבי. אני מתעלמת. כאילו כלום לא קרה. אפילו מנסה לשכנע את עצמי שזה לא קרה, או שקרה רק בטעות...

[לוונדר_סגול*]

אני עומדת עם אבא שלי ברחוב. הוא מדבר עם חבר אחד או יותר. אני מחבקת את רגלו, ואז מגלה שזו בעצם רגל של מישהו אחר.
גם לי זה קרה!
בדרך מהגן הביתה תפסתי לו את כף היד
ופתאום התברר שזו היד של האיש הלא נכון
הם חשבו שזה נורא מצחיק ואני נורא נעלבתי.
מעניין מה כל כך מעליב בזה?

[ניזכרת*]

מעניין מה כל כך מעליב בזה?
מה שמעליב זה שהם צוחקים עלי. הם המבוגרים הגדולים, ואני הקטנה שעשתה טעות מביכה. אין הכלה, אין הבנה, רק צחוק מעליב ומביך.
את באמת לא מבינה??

[לוונדר_סגול*]

לא, כי הם צחקו באהבה, זה ברור
כי היינו קטנות ומתוקות, אחרת זה לא היה מצחיק כל כך
הפרשנות של רק צחוק מעליב ומביך היתה שלנו
אני בטוחה בזה.

[ניזכרת*]

לא, כי הם צחקו באהבה, זה ברור
ברור למי??
עובדה שזה לא היה ברור ללוונדר הקטנה! וזה מה שחשוב. להתחשב ברגשות של הקטנים ולא להתעלם מהם!
גם אני הירגשתי איום ונורא באותה הסיטואציה, אבל אף אחד לא שם לב לזה...
היום, כאמא, אני מבינה את זה גם מהצד השני, של המבוגרים, ועדיין חושבת שהתעלמו מרגשותיי אז.
אבל הדיון הזה כבר לא קשור לדף הזה, אז אני מבקשת לסיים אותו. כאן.

[ניזכרת*]

אני שמה לב שרוב, או אולי אפילו כל הזכרונות שכתבתי עד עכשיו אינם שמחים.
אני מנסה להעלות בעוב זיכרוני שיכרון שמח, משהו עליז, אבל לא ממש מוצאת כרגע.
כנראה שלא הייתי כל כך שמחה בילדותי.
הייתי צריכה לשרוד כל רגע ורגע, למצוא חן, לדאוג לא להכעיס אף אחד, מבוגרים וילדים כאחד.
יש גם עדיין הרבה מאוד שאני לא זוכרת. הרבה דברים שאין לי מושג שהיו קיימים.
לפעמים אח שלי מספר לי דברים מעברינו, מילדותינו, ואין לי מושג על מה הוא מדבר...
למשל, הוא סיפר לי שהייתי כותבת שירים. לא זכרתי את זה בכלל. אני? שירים?!
כשאני מנסה לחשוב על זה ולהיזכר מתי ואיך ואיפה, יתכן שבנערותי היתה לי מחברת שהייתי כותבת בה. אני לא סגורה על זה,אבל נדמה לי כך. בשלב מסויים פשוט זרקתי אותה לזבל. בלי לפתוח שוב ובלי לקרוא מה שכבתי.
כך הייתי עושה. לא משאירה כלום מהעבר. מה שעבר, אפשר ליזרוק מעבר לגב ולא להסתכל שוב לאחור. כאילו שיש איזה איום בהסתכלות לאחור על עברי. אולי אהפוך לנציב של מלח...

[טרה_רוסה*]

שלום נזכרת,
קראתי חלק מהזיכרונות,
היה לי מוזר שהתחושה בעת הקריאה היא כל הזמן כאילו משהו איום ונורא עומד להתרחש (כמו בסרטים שיש ברקע מוסיקה מפחידה), אבל בסוף שום דבר נורא לא קרה. מעניין למה זה ככה. אני חושבת שזה בגלל התיאור של הפרטים, באמת כמו בסרט שהמצלמה מתעכבת על הריהוט בחדר וזה נותן תחושה קריפית.

ובקשר להודעה האחרונה שלך, מדוע הדחקת ומחקת את כל הזיכרונות האלה? למה רצית לשכוח?

[ניזכרת*]

טרה, אני מנסה לחשוב מה לענות לך.
אולי חייתי במן פחד תמידי. ההישרדות שאותה היזכרתי קודם לכן. לא הירגשתי בטוחה ומוגנת בעולם.אולי זה מה שאת קוראת בין השורות.
את מכריחה אותי לחשוב על הסיבות .תודה.
למה רציתי לשכוח? אולי זה היה חלק מההגנות שלי. זה דפוס שקיים אצלי מאז שאני זוכרת את עצמי.
אני מנסה לנסח את המשך התשובה ולא מצליחה לכתוב משהו שבאמת מבטא נכון את תחושותיי.
מדחיקים את מה שלא נעים, את מה שלא רוצים לזכור . מן הסתם, כנראה שכך חשתי כל חיי...
עד עכשיו...

[ניזכרת*]

ואולי, אני מנסה לחדד את התשובה אליך, טרה, אולי התביישתי בעברי ולא יכולתי "להסתכל לו בעיניים", ולכן רציתי לשכוח.
ואולי כל יום שעבר היה עוד יום בו אני מסמנת על עוד יום בחיי, בתקווה שאולי סוף סוף אגדל ויגיעו ימים טובים יותר...
ואולי קצת מהכל.
תודה.

[ניזכרת*]

כתה ז'. עוברים לבית הספר האזורי.
פתאום המון ילדים זרים מסביב, בית ספר גדול, אוירה שונה. אני מרגישה אבודה בתוך הגודל הזה. מרגישה אפילו יותר קטנה מתמיד. איך יבחינו בי מבין כולם?
מהר מאוד התהוו חבורות. המקובלים והלא מקובלים. היפים והמכוערים. אני לא שייכת לאף אחת מהם.מקנאה מאוד במקובלים, מרחמת על הלא מקובלים.
ופתאום אני שומעת במזדרון שיחה בין בנות על קבלת המחזור הראשון, וכמה זה מרגש, ושההיא כבר קיבלה, והשניה עוד מחכה. ואני חושבת לעצמי :"קבלת הוסת זה משהו משמח? אצלי זה היה סיוט! איזה כיף להן שזה משמח אותן. לא ידעתי שזה אפשרי...מוזר".

בכתה ז' עוד הייתי תלמידה טובה. בכתה ח' כבר התחלתי "לזייף". הבנתי שאפשר גם אחרת.
בט' עדיין שרדתי איכשהו, אבל התחלתי ממש להבין שיותר כיף ללא ללמוד קשה.
בכתה י' כבר פרקתי כל עול. מתלמידה מעולה ביסודי, הפכתי ל"יש לה פוטנציאל לא ממומש". התחלתי במרד הנעורים שלי.

[ענ_בל*]

@} @} @}

קוראת בשקט.

[ניזכרת*]

בתקווה שאולי סוף סוף אגדל ויגיעו ימים טובים יותר
היגיעו. ולכן אני יכולה להרשות לעצמי להתחבר לעברי.
תודה.

מיקלטים.
עד גיל 12 בערך גדלנו במיקלטים.
זה היה עניין של שיגרה.
אמנם ישנו בלילה בבית ההורים, אבל אם היה צריך לעבור למיקלט, היו מביאים אותנו כלאחר כבוד, גם באמצע הלילה, למקלט של בית הילדים.
זה בוודאי היה גם בתקופות טרום זיכרוני.
מהמקלט בגן אין לי זיכרון. יש לי תמונה באלבום. מיטות קומותיים ועליהם שוכבים ילדים, ואשה אחת יושבת ומחזיקה גיטרה.
בטח באה לנסות ולבדר את ילדי הגן השבויים במקלט.
יש לי זיכרון מהמקלט של כיתה א'-ג'.
מסדרון צר שמשני צידיו מיטות קומותיים. והריח הטחוב-רטוב של המקלט, ריח מוכר כל כך שהיום מעביר בי צמרמורת. המדרגות שיורדות אליו, אל תוך החושך (עד שמדליקים את האור), מתחת לאדמה, בלי חלונות, בלי אור שמש.
ואיך מעבירים את הזמן עם קבוצה של עשרים ילדים בתוך מיקלט? אני זוכרת המון דפי צביעה ומבוכים וכדומה. אנשים שהיו באים לספר לנו סיפורים. לא זוכרת יותר.
לשרותים היו עולים לבית הילדים. המטפלת היתה מוודאת שהכל שקט ושאפשר לעלות לרגע.
אני זוכרת פינוי ילדים יום אחד. הומלץ לפנות את הילדים מהקיבוץ באיזה מלחמה או "מיבצע".
זיכרון מאוד עמום.לקחו אותנו לקיבוץ אחר, וישנו שם בבית ילדים כלשהו. כל מה שנישאר לי משם זה שבכל שעה היינו רצים לרדיו לשמוע חדשות. ילדים בני כלום (אולי 8) "נידבקים" לחדשות בכל שעה,בלב רועד, מחכים לשמוע אם יש ידיעה מהאיזור המופגז. ואז היה ביקור הורים . אני רק זוכרת את ההתרגשות למראה שיירת ההורים המתקרבת לעברנו על השביל, ואני עוצרת את הדמעות... לא זוכרת את הפגישה ולא את הפרידה שאחריה. אני יכולה לנסות ולדמיין אולי, אבל לא באמת זוכרת.
והיה את המקלט בבית הילדים הבא. בכתה ד'-ו'.
זה היה חדר מרובע שלאורך קירותיו היו מיטות קומותיים. משם אני זוכרת ששנאתי ללכת לישון במקלט,כי תמיד היו ילדים שהיפריעו לישון גם כשהייתי כבר עייפה. וגם פחדתי שישמעו אותי נוחרת, כי ידעתי שלפעמים אני נוחרת קצת.
ולילה אחד, כשהאיזור הופגז ללא הפסקה, והרעש היה אין סופי. אני שוכבת מתחת לשמיכה וגופי רועד. בהתחלה אני לא מבינה למה הגוף שלי רועד (עד כדי כך הייתי מנותקת מרגשותיי), אבל זה לא מפסיק, רק מתגבר ללא שליטה. אני חושבת שניגשתי למטפלת שישנה איתנו, בסופו של דבר, כי שנים אחר כך היא היזכירה לי מקרה שבו "לא נתתי לה לישון כל הלילה בגלל שפחדתי במקלט...".
ואז מגיעה ידיעה שמישהו מהקיבוץ נהרג. אני לא מרגישה שום דבר, למרות שאני יודעת שזה אמור להעציב אותי. אני מרגיעה את עצמי בעובדה שלא ממש היכרתי את הבחור.אבל משהו בפנים מפוחד.

מחזור ראשון.אני בת 11 וחצי. מתעוררים באמצע הלילה בכדי לרדת למקלט. אני נכנסת לשירותים לעשות פיפי ו... דם בתחתונים.
אני יודעת מה זה. ניגשת לאמא שלי אומרת לה :"אמא, קיבלתי מחזור".
"את בטוחה שזה זה?", היא שואלת. "כן", אני עונה בביטחון.
היא אומרת לאבי שיקח את אחי למקלט ושאנחנו נגיעה עוד מעט.
אבא קצת מתרגז ולא מבין מה פתאום צריך להתעכב כשיש הפגזה באויר, אבל יוצא מהבית עם אחי.
אמא פותחת ספר ובו הסבר ביולוגי כולל ציורים על תהליך המחזור הנשי, ומסבירה לי קצת. אחר כך מסבירה לי איך משתמשים בתחבושות הגייניות. לא היו אז "עם כנפיים" ולא היו דקות. רק עבות ולא נוחות. היא אומרת לי לשים שתיים ביחד בהתחלה בכדי שלא ינזל על התחתונים. וכך, עם מלאי תחבושות הגייניות בתיק ,אנחנו רצות למקלט של בית הילדים.
בבוקר אני מתעוררת. יש כתם על הסדין.מזל שמבקשים להוריד את הסדינים לכביסה... אני מגלגלת את הסדין שלי ושמה בערימה עם כולם.

שוב פינוי כל הילדים בעיקבות המצב הביטחוני. הפעם היגיעה הוסת שלי בדיוק. אני אובדת עיצות. אמא שלי מתנדבת לנסוע איתנו. הזיכרון היחידי משם. כולם הולכים לבריכה, ואני יושבת על הדשא ומתסתכלת. אני חושבת שאמא שלי לידי.

ב"שלום הגליל" כמדומני. אצלנו כבר יותר רגוע. הולכים לחדר האוכל ביום שישי בערב.כולם לבושים יפה, מפות לבנות על השולחנות. אני עוברת ליד לוח המודעות ורואה מודעת אבל שמודיעה כי אח של חברתי לכתה נהרג.
אני חוזרת אל הורי בוכה ומספרת להם. הם מוציאים אותי מחדר האוכל.
סוף זיכרון.

ועכשיו אני מבינה שבעצם הזכרונות האלה עלו לי במשך יום הזיכרון ויום העצמאות. לא בכדי.

[ניזכרת*]

קראתי עכשיו את מה שכתבתי קודם.
תקופת בית הספר היסודי.
זה החזיר אותי לאותה התקופה והתחושה היחידה שעלתה בי היתה בדידות. בדידות, וחוסר ביטחון.
אלה התחושות שליוו אותי כל ימי ילדותי והינחו אותי במעשי ובבחירותיי. ומתוך כל זה- הישרדות יום יומית.

[ניזכרת*]

חופש גדול. אני בת... 10 (?) אולי.
נוסעת לבקר את סבתא בעיר.
אני נוסעת לבדי באוטובוס. סבתא פוגשת אותי בתחנה המרכזית ואנחנו נוסעות ב"חיפושית" הלבנה שלה. היא פותחת את דלת האוטו, מרימה את הכסא הקידמי, ואני נכנסת אל המושב האחורי. ריח האוטו מכה באפי.נוסעים. אני זוכרת היטב את רעש המנוע וטירטורו בדרך, את המראות בדרך לביתה, את התחושה של הישיבה באוטו שלה בזמן הנסיעה.
היא גרה בדירה בקומה הרביעית. אין מעלית. ואני חושבת לעצמי איך לא קשה לה לעלות ולרדת את כל המדרגות האלה שוב ושוב.
השכנים כולם מבוגרים. הם קוראים לה "גברת א.". אני לא מבינה למה הם קוראים לה גברת. למה לא קוראים לה פשוט בשמה? זה נראה לי ממש מוזר.
בדירה שלה, המסודרת למישעי, היא משכנת אותי בחדר ספייר. פותחת עבורי את הספה הקשה ונותנת לי סדין לפרוש עליה. האוכל שהיא מבשלת טעים לי.
סבתא היא ניצולת שואה. הפריזר שלה עמוס לעייפה בדברים עטופים בשקיות ניילון, והארונות שלה עמוסים לעייפה באין לי מושג מה. ואני תוהה ביני לביני בשביל מה צריכה אישה אחת פריזר כל כך עמוס.
אני יודעת להתנהג יפה, להיות מנומסת ושקטה וצייתנית. כמו שסבתא אוהבת.
היא לוקחת אותי לחוף הים. כל מה שזכור לי מזה זה המלתחה. ניכנסנו למלתחת הנשים. אני בהלם. המון נשים מבוגרות ערומות, מתפשטות, מתקלחות. אני משפילה את מבטי. זה מביך אותי. איך הן לא מתביישות להתפשט מול כל השאר?
אף פעם לא ראיתי אשה זקנה ערומה. שם היו המון. עור מקומט, שדיים נפולים, שיער ערווה דליל.חיכיתי בצד עד שיגמר...
הלכנו לשוק לקניות. אני זוכרת רק שעצרנו בבסטה של דגים. סבתא בחנה את הדגים ושאלה כמה שאלות. לבסוף קנתה דג כלשהו. "זה לוקוס", אמרה לי במן שמחה או גאוה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת .מה זה בכלל לוקוס?

[ניזכרת*]

לימים, בזמן שירותי הצבאי, אבקר שוב אצל סבתא מידי שבוע.
שוב הספה הנפתחת המוצעת עבורי בסדין פשוט, ישן.
שוב האוכל הטעים והטרי שסבתא מבשלת עבורי.
שוב המדרגות הרבות שצריך לטפס עד לדירתה .
שוב הנימוס האין סופי והגינונים שאני נאלצת לעמוד בהם בזמן שהותי אצלה.
פעם אחת, בעת שישבנו ואכלנו בשולחן הקטן שבמטבחה, אני ליקקתי את הסכין, ממש בהיסח הדעת.
מיד קיבלתי נזיפה נירעשת ש"אסור ללקק את הסכין"!
היא היתה מכינה לי גבינה לבנה עם בצל ירוק וקליפות תפוזים מסוכרות טעימות שהיתה מכינה בעצמה ,אורזת אותם היטב בכדי שאוכל לקחת איתי לבסיס בבוקר המחרת.

עוד זיכרון מביקוריי אצלה, עוד בילדותי. סבתא עומדת במטבח, ליד הכיור, במכנסיים קצרים וחזיה בלבד. מבשלת, מכינה, שוטפת כלים או ירקות, עגלי זיעה נוטפים על פניה ומצחה המיוזע.היה רק חלון אחד במטבחה, והוא היה קטן ובגובה מיצחה בערך, כך שלא ראו אותה מבחוץ.
עוד לא היה לה מזגן באותם הימים, וכך היתה מעבירה את השעות במטבח בימי הקיץ החמים.

[ניזכרת*]

את עושה מעשה גדול. תודה על השיתוף. הכל מתנקה
ענ בל, המשפט שלך מלווה אותי בדרכי.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ניזכרת
את נהדרת.

[ניזכרת*]

ביבית הספר היסודי..

שיעור מלאכה. יש שתי מורות. הן אחיות. אחת נראית לי נחמדה, השניה קצת מפחידה. לא מחייכת.
כיתת המלאכה מחולקת לשני חדרים.
אני זוכרת שעשינו עבודה בריקמה או תפירה. עשיתי תמונה , בד שעליו תפרתי ורקמתי ציורים. לא זוכרת בדיוק. מה שכן זוכרת זה איש שלג שאותו עשיתי מלבד ומילאתי אותו בצמר גפן, כימדומני, על אותה תמונה, על רקע תכלת. לאחר מכן תלו את העבודות במיזדרון מחוץ לכתה. בליבי הייתי גאה על יצירת כפיי, אבל התביישתי וחששתי מהתגובות. גם הורי באו לראות. מעולם לא התפעלו ממעשי ידי. מעולם לא קיבלתי מהם מחמאה אמיתית והרגשה טובה. תמיד מין חיוך נבוך, כששאלתי "זה יפה בעיניך?", מייחלת להכרה ומחמאה, והתשובה "כן,כן, בטח שזה יפה", כאילו לצאת ידי חובה.
והיה גם חוג ריקוע נחושת. אהבתי את החוג הזה. לעבוד עם הנחושת, לראות איך היא משתנה עם כל דפיקה, עם כל קיפול או מעיכה.
בכתה תמיד קיבלתי מחמאות על עבודות היד שלי, אבל זה לא היה שווה לי כלום,ילדה קטנה שכל מה שרצתה זה הכרה מהוריה.

קונצרט סוף השנה.
למדתי לנגן על חלילית, ועל פסנתר, וגם קצת על צ'לו, אולי רק שנה אחת. המורה למוסיקה היא שהחליטה שאני צריכה ללמוד צ'לו, כי "יש לי אצבעות ארוכות". ואני, עדיין צייתנית, התחלתי ללמוד.
שנאתי את השיעורים. המורה ,איש מבוגר, היה מדבר איתי על מין (!) בשיעור. הייתי אולי בת 11 ,וזה הביך אותי והפחיד אותי. אבל פחדתילהגיד למישהו. בסופו של דבר היצלחתי להגיד שאני לא רוצה להמשיך, לא זוכרת בדיוק, אבל זוכרת שבכיתי ואמרתי משהו על כך שהמורה מפחיד אותי או לא נעים לי או משהו כזה. אני חושבת שלא ידעתי להגדיר לעצמי מה היה לי לא נעים איתו...
קונצרט סוף השנה היה תמיד מיטרד עבור הורי. הם אפילו לא ניסו להסתיר את זה. תמיד נאנחו וקיטרו על כך.
לא אהבתי לנגן מול קהל ההורים שהצטופפו בחדר המוזיקה. התביישתי בנגינתי. הרי אפילו להתאמן התביישתי שמא מישהו עובר בחוץ ושומע... אבל לא היתה לי ברירה.אז כשהיגיע תורי קמתי וניגנתי. התרגשתי מאוד. פחדתי לטעות.
נחשבתי לטובה בחלילית ובפסנתר. שוב, מהורי מעולם לא קיבלתי מחמאות על נגינתי. אבי היה נהנה להעביר ביקורת על הנגנים הצעירים וגם מחמאות נתן, אבל לא לי.
בודאי עשה זאת בהיסח הדעת. לי זה תמיד כאב.

ועוד בשיעור מלאכה. יש ילדה אחת שכל הזמן אומרת לילדים אחרים שהציורים שלהם לא יפים. אומרת מה שהיא חושבת בלי להתחשב. זה מרגיז אותנו, הבנות.
אני וחברה נוספת מציאות לעשות עליה חרם. לא מדברים איתה. אחרי כמה דקות היא בוכה על כך למורה, והמורה מריחה אותנו להפסיק מיד עם החרם.
זה ליווה אותי שנים, המקרה הזה. תהיתי אם היא זוכרת את זה.
שנים ארוכות לא הייתי בקשר איתה. הקשר התחדש לפני שנים ספורות, ואתמול קיבלתי מחילה...

[ניזכרת*]

בריחה מהבית.
אני בכתה י'. חברתי לחדר בנעורים ואני מרגישות שאנחנו רוצות חופש, לנסוע קצת לנוח, אבל יש בית ספר. בטוח לא ירשו לנו. אז מחליטות לקחת חופש בכל זאת.
ביקשתי מחברה אחרת מספר טלפון של ידיד משותף, אצלו תיכננו להתארח, כתבנו מכתב להורינו, כל אחת לשלה, בו כתבנו שאנחנו נוסעות רק לחופש של כמה ימים ולא ידאגו ושיש לנו כסף ויש איפה לישון.
בערב הנסיעה ארזנו בתיק בית הספר קצת בגדים וארנק, קמנו בבוקר, הלכנו לחדר האוכל לשים את המכתבים בתאי הגואר של הורינו, ונסענו לבית הספר.
משם בטרמפים לעיר הקרובה, עלינו על אוטובוס, כולנו התרגשות ושמחה.
זוכרת שבלילה, בבית של אותו הבחור היה לנו קר. השמיחות שנתן לנו היו דקות מידי. הוריו לא היו בבית.השירותים היו מלוכלכים והאסלה רטובה משתן. תהיתי איך הם חיים כך. גם לא היה הרבה אוכל במטבח. קצת לחם מתייבש . שוב, זה היפליא אותי מאוד, אבל לא גרע לרגע מההנאה.
למחרת נסענו איתו קצת לבית הספר שלו. הוא למד בבית ספר לאומנויות. והוא גם היה מנגן. זה מה שאהבתי אצלו.היצירה, הנגינה ,שלי פחד, בשימחה, ואפילו למד את זה בבית ספר!
בערב, היגיע לדלת ביתו חברה של אימי שגרה לא רחוק משם. היא באה ואמרה שהוריי התקשרו אליה וביקשו שתזמין אותנו אליה, ושאנחנו מוזמנות ישון אצלה עכשיו, וגם שניתקשר הביתה, כי דואגים לנו מאוד.
מודה שהייתי קצת מאוכזבת. פתאום היה קצת פחות כיף.
מסתבר שההורים ראו את המכתב בארוחת הצהריים בחדר האוכל. הם חיכו עד שיחזרו התלמידים מבית הספר, והיתחילו לשאול אם מישהו יודע משהו. אותה החברה שלקחתי ממנה את הכתובת של אותו הבחור אמרה להם על כך, נתנה את הפרטים של מקום מגוריו. השאר הוא היסטוריה... (תמיד רציתי לכתוב את זה ).
לא זוכרת את ההמשך. הורי התייעצו עם עובדת סוציאלית שיעצה להם לתת לנו להישאר כאוות נפשינו.
לא זוכרת את החזרה ואת ההמשך.

[ענ_בל*]

@} @} @}

[ניזכרת*]

עינבל.
איזה כיף לפתוח את הבוקר עם התגובה שלך.
תודה

[עדי_ל*]

קוראת

[ג'ינ_ג'ית*]

קוראת בשקט
גם אני.

[ניזכרת*]

בבית הספר היסודי אכלנו את ארוחות הבוקר והצהריים בבית הילדים.
בכתה ד' או ה', היו לנו בכתה כשלושה ילדים שנחשבו שמנים.
הם אכלו בשולחן ניפרד "שולחן דיאטה", וקיבלו בארוחת הצהריים רק עוף "מכובס" וירקות תפלים.
לפעמים הייתי מקנאה בהם. רציתי להגיד שגם אני רוצה לעשות דיאטה,לאכול "עוף מכובס" וירקות תפלים, אבל לא העזתי. התביישתי.
ולא העליתי על דעתי שאולי זה מביך ומביש לשבת מכורך בשולחן הדיאטה, קבל עם ועדה, לעיני כולם...

[ניזכרת*]

בית הילדים בכתה ד'-ו' .
מבנה ארוך. יש חדר אוכל - חדר מרובע גדול ובו כיור עם שיש ארוך, מקרר, פלטה חשמלית או כיריים גז, לא זכור לי בדיוק,
שלושה שולחנות מרובעים גדולים ואחד קטן, לדיאטה.
בארוחת הבוקר היו שמים על כל צלחת מצלחות הפלסטיק האדומות שלנו, כדור פלואוריד קטן וכתום. היה צריך לקחת אותו אחרי הארוחה.היה לו טעם מתקתק.
אהבתי לראות איך מכינים מקושקשת. היו שוברים המון ביצים, טורפים אותן בקערה, ואז שופכים למחבת גדול שהתחמם בנתיים על האש. אז היתה המטפלת מתחילה לערבב לאט לאט את הביצי במחבת, ולאט לאט היו נוצרים קמטים בנוזל הביצה. אהבתי לראות איך נוזרים הקמטים האלה, ואיך הביצים הנוזליות נהיות יותר ויותר מוצקות עם כל סיבוב של הכף בתוכן, עד שהפכו למקושקשת עם גושי ביצה גדולים ומעוררי תאבון.
שנים אחר כך, עדיין לא הבנתי למה כשאני מכינה מקושקשת בבית זה לא יוצא אותו הדבר.

באמצע המסדרון היו שני חדרי שירותים שהיו מופרדים בקיר משותף ומוארים ע"י מנורה משותפת שהיתה תלויה בחלון קטן שהיה קבוע בקיר המשותף ופנה לכיוון המסדרון והכיורים לשתיפת הידיים.
יום אחד ניכנסתי לשירותים לעשות קקי, שמטיבעו היה ריחני.
באיזשהו שלב שמעתי קולות במסדרון. אחת הבנות קראה לכולם לבוא ולהריח את ריח הניחוח. כולם צחקו, ואז התחילו לתהות מי האחראי לריח .דפקו על הדלת, ניסו לפתוח בכוח. אני לא עניתי ולא העזתי לפתוח את הדלת.עמדתי בפנים מבויישת. אחר כך אותה יוזמת ניסתה לטפס למעלה ולהציץ דרך חלון המנורה לתוך חדר השירותים. אני ניצמדתי לקיר בכדי שלא תראה אותי.
לבסוף נמאס לי,כניראה, להיות בחדר השירותים, פתחתי את הדלת באומץ, ועברתי על פני כולם מבלי להסתכל עליהם, אך עם מבט גאה.
הנחלאית שעבדה אצלנו באותו אחה"צ הכינה מופלטות לכולם לארוחת ארבע. לי לא היה חשק לאכול. אני חושבת שקצת בכיתי והיא ניסתה לנחם אותי ולשדל אותי לטעום קצת בכל זאת. לא סיפרתי לה מה קרה. לא סיפרתי לאף אחד מעולם.

היה עוד יום בו רצתי לשירותים כי הייתי צריכה פיפי מאוד, וניסיתי לנעול את הדלת בעזרת הוו, אבל ביגלל שכבר היה לי קשה להתאפק, זה לקח כמה שניות עד שהיצלחתי, ואז, בעודי יושבת בהקלה, שמעתי חברה קוראת לי במסדרון.
אחרי שיצאתי חיפשתי אותה ושאלתי מה רצתה. "רק רציתי שתבואי לראות כי מישהו ננעל בשירותים ולא היצליח לפתוח את הדלת", אמרה. סיפרתי לה שזה הייתי אני, ושפשוט לא היצלחתי לסגור, דוקא...

בשני קצוות המסדרון היו מקלחות. אחת לבנים ואחת לבנות. בצהריים היינו מתקלחים, הבנים במקלחת הבנים והבנות במקלחת הבנות.הבנים היו תמיד מנסים להציץ לבנות, דרך החלון, שהיה מוגף בוילון, או אפילו דרך הדלת או חור המנעול.
היתה ילדה אחת שהיתה מפותחת ממני. היו מציקים לה מאוד על כך. אבל היא היתה עם פיגור קל, ולא ידעה איך להתנגד, אם בכלל. אני זוכרת בבירור את שדיה העגולים והשיער השחור בבית השחי ואיבר המין. היא היתה נמוכה ולכן גופה היה מוזר קצת.
כשאני התחלתי להתפתח, וחוץ ממנה הייתי הכי מפותחת, והיגעתי למצב שהירגשתי לא נוח להתקלח עם שאר הבנות, שהיו עדיין שטוחות לגמרי, ביקשתי מהמטפלת להפסיק להתקלח בבית הילדים. היא לא היסכימה, אבל אמרה שאוכל להתקלח לבד, אחרי שכולם יסיימו. וכך היה. התחלתי להתקלח לבדי אחרי כולם.
אז קמה התקוממות בקרב הבנות. מה פתאום אני מתקלחת לבדי!
הן התחלקו לשני מחנות, בעדי ונגדי. שתי חברותי, ס. ונ. היו הולכת הלוך ושוב ביני לבין המתנגדות, ומספרות לי את טענות הצד שכנגד.
סוף זיכרון.

עוד זיכרון אחד מאותו הבית. לתקופה קצרה עבדה אצלנו מתנדבת מבריטניה.בקושי ידענו אנגלית. רוב הילדים לא ידעו בכלל. ילד אחד, עולה חדש מקנדה, דיבר אנגלית טובה, ואני ידעתי קצת.
אני זוכרת שאמרה יום אחד על מלכת הכתה שיש לה bed room eyes . ואותו ילד דובר אנגלית תירגם לנו את המשפט. וזה נהיה עניין גדול, ואותה מלכה לא הבינה,כביכול, למה היא אמרה את זה, ומה פתאום, זה בכלל לא נכון.
ואני הקשבתי והבטתי מהצד, וקיויתי בכל ליבי שאותה מתדבת תשים לב גם אלי, ותגיד גם עלי משהו.

[ניזכרת*]

תודה לקוראים.
זה נעים @}

[ניזכרת*]

אני זוכרת את אבא מחבק. חיבוקים חזקים ועוטפים. כמה אהבתי כשהוא היה מחבק אותי בידיו הגדולות והשזופות, עם כפות הידיים המחוספסות והאצבעות העבות. אהבתי את המגע המחוספס של כפות ידיו. אהבתי להתחפר בתוך חיבוקו, בתוך הריח שלו. מעולם לא השתמש בבושם או מי גילוח, רק ריח גופו מלווה אותי. החיבוקים שלו נתנו לי להרגיש הכי טוב בעולם - אהובה ומוגנת, ולו לרגע.
לאחר מכן, בבגרותי, שיחזרתי את החיבוקים של אבא בבן זוגי, הפעם מהולים בריח בושם גברי. זה אחד הדברים שאהבתי בו מהתחלה.

את אמא אני לא זוכרת מחבקת. יתכן שמעולם לא חיבקה, לא אותי ולא ביכלל.
לא פלא. היא מעולם לא היתה מחובקת בעצמה. גדלה להיות אשה מרירה, שלא יודעת אהבה מהי, ואולי אף חוששת ממנה. תירגמה אהבה לעזרה. היתה עוזרת לי בהכנת עבודות לבית הספר. יותר נכון, היתה עושה במקומי. היתה מחפשת באנציקלופדיות, מסכמת קטעים שלמים, מציירת מפות ותרשימים. אני הייתי מעתיקה בכתב ידי את מה שכתבה, מוסיפה את המפות, ומקבלת ציונים מעולים על העבודות שהגשתי, שלא אני עשיתי. תמיד רציתי להגיד-לצעוק שלא אני עשיתי את העבודה, ושזה לא הוגן, כי שאר הילדים באמת עבדו קשה, ורק אני לא. אבל מעולם לא היה לי האומץ.
עד היום אני לא יודעת לכתוב עבודה ולעשות סיכומים.

[ענ_בל*]

אני זוכרת את אבא מחבק. חיבוקים חזקים ועוטפים. כמה אהבתי כשהוא היה מחבק אותי בידיו הגדולות והשזופות, עם כפות הידיים המחוספסות והאצבעות העבות. אהבתי את המגע המחוספס של כפות ידיו.
איזה זיכרון יפיפה.

[תבשיל_קדרה*]

קראתי.

[טרה_רוסה*]

קוראת. חלק עצוב, חלק נעים.

[ניזכרת*]

מתיישבת מול המחשב, מפנה את השולחם בכדי שיהיה מקום, משנה תנוחה על הכסא בכדי שיהיה נוח, ומנסה להיזכר.
מה יבוא עכשיו, מאיזו תקופה בחיי?

חדר האוכל הישן.
ביום שישי בערב, היו צריכים לאכול בשתי משמרות, כי לא היה מקום לכולם ביחד.
היו חלונות פתוחים. היו דלתות עם חלונות זכוכית גדולים גדולים שנפתחות למרפסת מרוצפת ומקורה.
שם היינו משחקים אחרי הארוחה- אחת,שתיים,שלוש, דג מלוח... תופסת...
היינו לוקחים אוכל מעגלות ההגשה-עצמית, הצלחות היו כבדות. עוברים לפי הסדר- מנה עיקרית-בשרית, אחר כך התוספת-אורז או תפוחי אדמה, וירק מבושל, ובסוף הסלטים, ואחריהם הלחם.
על כל שולחן היה "כולבויניק" ממתכת כסופה- פח הזבל של השולחן.
לעיתים היו נכנסות בטעות ציפורי דרור לחדר האוכל, ומתעופפות בבהלה מצד לצד, מידי פעם מוצאות פירורים לחרסם, עד שמוצאות את דרכן החוצה.
ביום שישי בערב היו פורסים מפות לבנות על השולחנות.
כולנו היינו מתלבשים במיטב מחלצותינו, וזה היה תמיד מעין תצוגת אופנה (עד היום בו עזבתי את הקיבוץ). תמיד היו את הנשים שבכל שבוע לבשו בגדים חדשים, וכולם היו מדברים עליהן מאחורי גבן, "מאיפה יש להן כסף לזה?".
תמיד היה רעש בחדר האוכל הזה. לא היתה תיקרה אקוסטית, והוא היה תמיד רועש בזמן הארוחות.
היו את האנשים שהיו להם כלבים, והם היו אוספים עבורם שאריות אוכל,נוברים בפחים עם שקית ניילון בידם, ואף ניגשים לצלחות האנשים היושבים עדיין, וללא בושה מבקשים לקחת את העצמות, אם סיימו לאכול...
והיו, כמובן, שולחנות קבועים. שולחן הרפתנים, שולחן הגד"ש, שולחנות המתנדבים, שולחנות הצעירים, והיו קבוצות אנשים אחרות שהיו להם מעין "מקומות קבועים". ככה זה. כל אחד ידע את מקומו ואף אחד לא העז להפר את הסדר.

לימים בנו חדר אוכל חדש, גדול יותר, עם תיקרה אקוסטית ודלתות אוטומטיות ומזגן. החלונות היו מרושתים, והציפורים לא יכלו יותר להיכנס ולצאת בחופשיות, בימי שישי בערב לא היה צריך לאכול בשתי משמרות.
אבל גם שם, גם שם נוצרו מיד השולחנת הקבועים שאין עליהם עוררין בשום מצב.
גם שם היו המבוגרים שעברו בין השולחנות ללא בושה ואספו שאריות אוכל לכלביהם מתוך צלחות הסועדים, או העירו לנו, הנערים, על הדיבור הקולני או השתיה מתוך הקנקן. ואנחנו היינו מצחקקים אחרי לכתם וממשיכים בשלנו ביתר הפגנתיות ובזילזול.
כבר לא היו "כולבויניקים" על השולחנות. כל אחד התבקש לקחת מגש, ועליו להניח את צלחתו ולאחר מכן גם את השאריות, ולהוביל הכל, כלאחר כבוד, לפחי הזבל שליד המכונה לשתיפת הכלים.
כולם נישמעו לחוק החדש, מלבד "מורד" אחד או שניים, מבוגרים דוקא.

[ניזכרת*]

כתה ב' אולי.
שוכבת במיטה בבית הילדים עם כאבי בטן עזים. לבדי.
מידי פעם איזו מטפלת עוברת ומציצה. מציעה לי לשכב על הבטן, שזה יקל על הכאב.
אבל אני לא יכולה לשכב על הבטן, אני שוכבת על הצד עם ברכיים מקופלות לבטן. רק כך זה ניסבל.
ואני בוכה שאני רוצה את אמא. והמטפלת עונה שאמא עסוקה עכשיו, ושהיא תגיעה כשתתפנה.
ואני מקבלת ת התשובה בהכנעה, כי מי אני ומה אני שאוציא את אמא מעבודתה החשובה.
נישארתי לשכב לבדי בחדר ,להתפתל מכאבים ולייבב לעצמי בלבד, לחכות שזה יגמר כבר.

אני מוצאת שנהיה יותר ויותר קל להיזכר.
כבר לא מפחיד, כבר לא מאיים.
אפילו נעים.
ופתאום יש לי עבר, יש לי בסיס לבנות עליו את חיי. עד עכשיו כאילו בניתי באויר.
וזה מקרקע מאוד, כי פתאום יש קרקע מוצקה מתחת לסיפור חיי.
תודה

[ניזכרת*]

ובאותו בית-ילדים, שבו הייתי מכתה א'-ג'.
אני זוכרת שקי כביסה ענקיים, אפורים.
אותם היינו ממלאים בבגדים המלוכלכים, בזמן המיקלחות בצהריים.
המטפלות היו קושרות את השק בסוף כל יום, ומוציאות אותו החוצה, לכלי העץ המיועד לאיסוף הכביסה.
משם היה השק נאסף ע"י מי שזה היה תפקידו- לאסוף את הכביסה המלוכלכת מבתי הילדים ולהביאה כלאחר כבוד למכבסה.
בכל בוקר אותו איש גם היה מחלק את שקי הכביסה הנקיה בין בתי הילדים.
אני זוכרת את עצמי עוזרת בקיפול הכביסה הנקיה. שנאתי את זה. שק ע-נ-קי, מלא בבגדים קטנים שצריך לקפל ולשים כל אחד במדף המיועד לו, לפי השמות. זה תמיד היה נראה לי אין סופי ומתיש. הייתי עומדת ב"חדר הכביסה" ומקפלת ומקפלת, עוד בגד, עוד חולצה, עוד מיכנס, והנה מגבת, איזה כיף- מגבת זה גדול יותר, ומפה או סדינים זה הכי כיף, גדולים ותופסים הרבה מקום בשק האינסופי.
לא זוכרת שאי פעם סיימתי לקפל שק במלואו. מן הסתם, הייתי צריכה להתפנות לדברים אחרים, והמטפלת היתה ממשיכה לבדה,או שכך אני מנחשת.
ואולי אני עדיין עומדת שם ומקפלת כביסה...

[ניזכרת*]

היגעתי למחוזות ילדותי. לקיבוץ בו נולדתי וגדלתי אחרי הרבה מאוד זמן שלא ביקרתי שם.
ישבתי בחוץ, על המדרגות, נשמתי את האויר הנעים והנקי והשקט, העלים התנועעו ברוח, הציפורים עפו וציצו, ואז פתאום חזרתי שוב לילדותי. והרגשתי מה היה לי כיף. אהבתי את השקט, את הטבע, את העצים והציפורים, את הירוק של העצים והדשאים, את השבילים הצרים, את החופש שיש בקיבוץ להתהלך לבד ממקום למקום. הייתי מתמלאת באנרגיה, בכוח מהאדמה, מהעצים.
אהבתי לעבוד בחקלאות בגלל זה. זה נתן לי את הזמן להתייחד עם הטבע שכל כך אהבתי.
אהבתי ללכת יחפה, להרגיש את האדמה.
עד הצבא לא היו לי בכלל (!) סנדלים לקיץ. רק יחפה. היה לי זוג סנדלים אחד שלא ממש נעלתי, אבל הייתי לוקחת אותו בתיק לבית הספר, ומניחה אותו מתחת לשולחן שלי בזמן השיעורים, כי היה אסור להיכנס יחפים לכיתות.
בחורף הייתי נועלת אך ורק כפכפים בימי נעורי. לא יכולתי לחשוב על נעליים.

בביקור הזה ישבתי עם אבי ודיברנו. לאחר שיחה ארוכה היגענו לסבא וסבתא שלי, ההורים שלו.
הוא סיפר לי שסבתא שלי ידעה לנגן בפסנתר, ושסבא שלי ידע לדבר בחמש שפות! הוא סיפר שכשהיה קטן, אמו היתה לוקחת אותו לפעמים לפסנתר היחידי בקיבוץ, ואם הוא היה פנוי היא היתה מנגנת לו.
רגע אחד, אבא, איך זה שלא ידעתי שסבתא ידעה לנגן בפסנתר?! כל מה שנשאר לי מהם זה זיכרון חיוור ומתושתש. בכלל לא היכרתי אותם!
נישארתי עם תחושה מתסכלת של פיספוס.

[צביקהאו*]

קראתי
מזמן לא כתבת
גם אני רושם כדי שלא אשכח
יש גם מעט תמונות, לפעמים אתה מצטער שאתה לא זוכר ושאין לך תמונות

[ניזכרת*]

נכון. הרבה זמן.
הייתי עסוקה בדברים אחרים ברומו של עולם, והזכרונות כבר לא מציפים כמו בהתחלה.
מבטיחה לחזור לכאן כשאתפנה שוב להיזכר.
בקרוב.
תודה

[ניזכרת*]

טיילתי באתר בדפים שונים, ופתאום ראיתי גריין מהדף הזה.
לא ידעתי שגריינו מכאן.
כמובן, כמו מהרבה זכרונות, הוצפתי דמעות.
רק נכנסתי לכתוב כאן שבעצם אין לי צורך יותר לכתוב כאן.
אם עולים זכרונות,הם צפים למעלה, מרפרפים בנפשי כמו פרפרים , ועפים לדרכם.
כבר לא מציף, כבר לא מעיק להיזכר וגם לגמרי לא מפחיד.
אני נזכרת בשמחה, גם אם הזכרון עצמו פחות נעים, זה בסדר.
עדיין יש לי חורים גדולים בעברי. אולי הם ישארו ריקים לנצח, אולי אנשים אחרים, כמו אחי, למשל, ימלאו לי אותם בזכרונות משלהם. בכל מקרההשלמתי עם העבר, התחברתי איתו.
עכשיו יש לי עבר, שורשים, יסודות עליהם אפשר לבנות חיים.
תודה @}

[פלוני_אלמונית*]

מרגש ומעורר מחשבה והשראה.

המרגיעון- אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה