הרחק מן ההמון הסוער

[אנונימי]

מדור לבטים ורגשות

[דגנית_ב*]

לפני כשבועיים, פגשתי במקרה את המורה לשעבר של ביתי. בחום רב היא הזמינה את הבת עם הורה אחד לחתונתה המתקרבת.
שמחתי על ההזמנה כי חיפשתי הזדמנויות לצאת מהבית, כי המורה חמודה, מקום האירוע נעים וכולל בריכה ונראה לי שיהיו שם אנשים שאשמח לפגוש.
יש לי אפילו מתנה שקניתי מזמן, ששמעתי שהיא מתחתנת....
בקיצור - ידעתי שיהיה נחמד מאד.

הבת סירבה מייד לכל התכנית. גם הבן נרגע מאד כששמע שהוא לא מוזמן.
לא הופתעתי. קיוויתי שביום האירוע אצליח בכל זאת לשכנע אותה .
אז זהו, שלא. בשום אופן !(מילותיה). לא עזר: "יהיו שם החברות שלך/נלך לבריכה/יעשו על האש/".
בשבילי פירוש הדבר שגם אני נשארת.. ההזמנה היתה לילדי הכיתה וללכת לבד לחתונה???

יום לפני, בילו איתנו שתי בנות חמודות. הן והוריהן הוזמנו גם וכמובן עמדו ללכת.
כששמעה האם שביתי לא רוצה - פתחה במסע שכנועים מרגש.
אחרי שנתקלה בחומה בצורה אצל הבת, המשיכה איתי. באופן חינני ביותר וממש מרגש.
למשל "אני רוצה שתבואי, כיף לי איתך". ביום האירוע הרגשתי מאד מבולבלת.

כי לא רציתי ללכת.
הייה לנו סופ"ש מקסים עם 2 הבנות ולפניו ארוחת ערב אצל הוריהן.
שחקנו, בשלנו, אכלנו, ניקינו. רציתי להמשיך בבית.
ההורים באו לבושי מחלצות, הלבישו את הבנות במחלצותיהן וניסו בפעם האחרונה.
אמרתי שאולי אבוא יותר מאוחר. אחרי הכל, היתה מתוכננת מסיבה משלוש עד שלוש...
נברתי בתוכי וניסיתי לחלץ אנרגיה שתקים אותי, תקלח ותייפייף אותי, תחליט בשבילי מה ללבוש (אין הרבה) ויאללה דגנית! מוכרחים להיות שמח!

נשארתי בבית. אחרה"צ החל גשם זלעפות שנמשך עד אמצע הלילה. לא בטוח שגם בחתונה
הוא המטיר. הערב ירד. עוד יום ראשון הסתיים באופן די שגרתי.

למי שלא יודע - אני בחו"ל כמעט שנתיים. יש מעט הזדמנויות לבלות מחוץ לבית עם עוד אנשים מוכרים. האירועים האלו כוללים בדרך את אותם אנשים +- שרבים מהם נחמדים, חכמים, מעניינים וטובים. האם נהניתי בעבר? יש ויש. הרבה השתעממתי. היו כמה שיחות נחמדות. לפעמים הילדים רצו לבריכה ואני לא. בן זוגי תמיד שקע בשיחות עם מכרים/מוקירים מהעבודה. בגדול - יצאנו, חזרנו. הלאה.

אני חושבת שאם הייתי הולכת, הייתי נהנית ואז כל הדף הזה לא נפתח.
אבל קשה לי באירועים כאלה .
ותמיד הייה לי קשה בתוך המון כזה או אחר - הפגנות למשל)
אני מרגישה זרה ומוזרה ולא בטוחה בעצמי.
מה אני אמורה לעשות, נגיד אחרי שבירכתי ואכלתי?
ואם לא הלכתי הפעם זה בגלל איזה באג או שזה ממש טבעי ובריא כי הייה לי טוב בבית?
בצעירותי, הרביתי להנחות אירועים, להופיע. התרגשתי אבל אהבתי את זה.
אני לא חושבת שמדובר בפחד ממקומות הומיים.
אני רוצה להיות עם אנשים. חתונה יכולה להיות ממש נחמדה, קיבלתי הזמנה מכל הלב אז...

עכשיו לעניין - האם יש כאן עוד שמרגישים דומה? שמרגישים לא נוח באירועים גדולים?
שנשארים בבית? האם זה השתנה עם הקמת המשפחה? לאיזה כיוון? איך אתם מתמודדים עם זה, אם בכלל?
אשמח לתגובות.

זהו דף סקרן

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מה אני אמורה לעשות, נגיד אחרי שבירכתי ואכלתי?
את זה גם אני שואלת את עצמי באירועים המוניים למיניהם.
רוצה רק להגיד שתחושותייך, רובם ככולם, תואמות להפליא את תחושותיי לגבי אירועים שכאלה, אפילו בארץ זרה...

זה לא השתנה עם הקמת המשפחה. זה תמיד היה , ונישאר.
איך מתמודדים? לפעמים באמת נישארים בבית, כי זה יותר נעים.
לפעמים כן הולכים, כי הבנות מאוד רוצות, או שבא לנו לצאת. ואז נהנים יותר או פחות.
את תארת את זה טוב ממני.
בקיצור, בזה אני מרגישה ממש כמוך.
אין לי הארות...

[סיגל_ב*]

האם יש כאן עוד שמרגישים דומה? שמרגישים לא נוח באירועים גדולים?
אני יכולה לומר לך שאני מאוד סולדת אירועים גדולים - ומקפידה כמיטב יכולתי גם להימנע מהם וגם לא לערוך בעצמי.
לשם המחשה:
התחתנו בנוכחות 45 איש.
לא ערכנו שום מסיבה להולדת הבת וגם את יומולדת שנה חגגנו בחיק המשפחה הגרעינית (אבא, אמא, בת, כלב).

ושיהיה ברור, אני אוהבת אנשים ואוהבת חברה ואוהבת בילויים.

הסלידה שלי נובעת מחוסר התכלית:
באירועים גדולים, לרוב לא קורה כלום. פשוט כלום.
רוב השיחות הן לרוב סמול טוק משעמם. שיחה מעניינת - נדיר שמתרחשת. וזה לא קשור לאיזה אנשים מגיעים לאירוע. זה נראה לי משהו מובנה בדינימיקה של האירוע.

ולכן, מחוסר תכלית, מקפידה להימנע. בבית כל כך הרבה יותר מעניין - אם זו האלטרנטיבה.

אגב, אם יש צורך לחגוג משהו אני אעדיף לעשות את זה באופן אינטימי יותר: אחד על אחד, שניים על שניים, משפחה על משפחה.
זה - תענוג אמיתי.

[אני_מולי*]

אני שונאת אירועים גדולים
לא עשיתי חתונה בגלל זה (רק אני והוא בעירייה)
נראה לי שיש אנשים כאלו וזה בסדר
הרעש עושה לי כאב ראש
המוזקה מחרישה
בשביל אוכל אני לא אלך אפילו מטר
אז בשביל מה?

[עודד_המחפש*]

ראו ביישנות של ילדים (לפחות לגבי הבת)

[דליתוש_ב*]

רוב השיחות הן לרוב סמול טוק משעמם. שיחה מעניינת - נדיר שמתרחשת. וזה לא קשור לאיזה אנשים מגיעים לאירוע. זה נראה לי משהו מובנה בדינימיקה של האירוע.
אני מסכימה לגמרי. מה יקרה אם נשבור את המעגל ונתחיל ליצור שיחות מעניינות באירועים כאלו? בטוח יש עוד אנשים שישמחו..
מצד שני דברים מעניינים (פוליטיקה, ברית מילה, פמיניזם, דת וכו - אותי זה מעניין) יובילו לויכוחים וזה big no no באירועים כאלו. לכאורה הורס אוירה..

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני שונאת אירועים גדולים
גם אני. ברור שאין סיכוי שיצליחו לשכנע אותי להתחתן אי פעם. בתחילת ההריון חשבתי שאערוך מסיבה אחרי הלידה, אבל ככל שהזמן מתקרב ברור לי שאין סיכוי, אני ממש לא בענין. הלואי וגם המשפחה שלי היתה כזו, אצל ההורים שלי כל ליל סדר זה 30 איש, כל יומולדת זה גם משהו כזה. נראה איך זה יקרה כשהבת שלי תהיה בת שנה-שנתיים, ובכלל כשהיא תיוולד. אם היא תאהב אירועים עם הרבה אנשים אז אני מניחה שאזרום איתה, אבל אם לא זה יהיה תירוץ מצויין להימנע מאירועים משפחתיים. אני מאד אוהבת את המשפחה שלי, רק קשה לי עם המוניות. כשזה רק ההורים שלי והאחים עם צאצאים/בני זוג שלהם זה בסדר, מעבר לזה זה כבר ממש מציק לי.

[ש_מים_וארץ*]

יש כל מיני ארועים גדולים, לארוע מהסוג שתארת נראה לי שהייתי שמחה ללכת. אבל הייתי מנסה לחבור למישהו שאני מכירה כדי לא להגיע למקום לבד. (חבל שלא הצטרפת לחברה שאמרה לך שכיף לה איתך).
אחר-כך בזמן הארוע אפשר להתפזר קצת, לפגוש עוד מכרים, לתצפת על זרים בהנאה, להנות מהאוכל, מהמוזיקה, מההזדמנות שאת בלי הילדים....
ממה שאת מתארת נשמע שחלק ממך מאוד היה רוצה להתערבב בסיטואציה כזו ולהפיק ממנה משהו טוב, אבל חלק אחר בתוכך חרד שתקלעי למצב שבו כאילו כולם מסתדרים ורק את לא מוצאת את עצמך....
האם זה המצב או שאני בכלל לא בכוון?
פעם גם אני הייתי שופטת ארוע לפי תחושות כאלה אבל היום אני מרשה לעצמי בכיף לתצפת במצבים כאלה, ולא איכפת לי אם כולם התחברו כבר ורק אני לא.
גם עלי קצת מעיקות פגישות סמול טוק (אני פשוט גרועה בזה), אבל אם נפגשים בארוע כזה עם אנשים אהובים ויקרים, זה בדר"כ איכשהו מצליח לעבור ל הוט טוק , וגם אם זה לא מתפתח לשיחת נפש זה מרגיש חמים ונעים.

בקיצור, כמו בהרבה מקומות בחיים, גם כאן, העדר שיפוטיות עשויה מאוד לעזור ולאפשר זרימה טובה וקולחת והנאה מרובה.
@}

[ש_מים_וארץ*]

הצורך לזוז הרחק מן ההמון הסוער עולה בי דווקא כשאני נזכרת או נקלעת לאיזה מרכז קניות במוצאי שבת (!) שם אני באמת כבר סובלת.
לפעמים אין ברירה והנסיבות מביאות אותי לשם בכל זאת ואז אני פשוט לוקחת הרבה אויר 'מרפדת' את עצמי באיזו 'גלימת הגנה' דמיונית, נכנסת, עושה מהר את מה שצריך ויוצאת כל עוד נפשי בי.....

[רוקדת_לאור_ירח*]

שמחתי על ההזמנה כי חיפשתי הזדמנויות לצאת מהבית, כי המורה חמודה, מקום האירוע נעים וכולל בריכה ונראה לי שיהיו שם אנשים שאשמח לפגוש.
זה מצד אחד. מצד שני את אומרת


_ביום האירוע הרגשתי מאד מבולבלת.
כי לא רציתי ללכת._
נשמע שאת באמת מבולבלת. השאלה היא למה.
האם זה מפני שרצית שבתך תבוא איתך אבל לא רצית ללכת לבד?
האם זה מפני שהרגשת שזה לא לגיטימי ללכת לבד?
האם מפני שמה שבהתחלה נראה לך מעניין ומושך פתאום לא נראה לך מעניין כמו קודם?

לי נשמע מתיאור הדברים שלך שקשה היה לך לקבל שבתך לא מעוניינת לבוא לארוע, כיון שרצית ללכת אליו אבל היית צריכה אותה כתירוץ ללכת, את לא הולכת בגללך, את הולכת בגללה. יכול להיות גם שאם היית מודיעה לה שאת הולכת, היא היתה משנה את דעתה, אבל אין לדעת, בכל מקרה מאד לגיטימי מצידה לא לרצות ללכת לארוע כזה ומצידך מאד לגיטימי כן לרצות להיות בארוע.

[דגנית_ב*]

יכול להיות גם שאם היית מודיעה לה שאת הולכת, היא היתה משנה את דעתה
למעשה, אמרתי לה מוקדם יותר שאולי אלך לבדי. היא לא שינתה את דעתה.

נשמע שחלק ממך מאוד היה רוצה להתערבב בסיטואציה כזו ולהפיק ממנה משהו טוב,
זה אולי נכון אבל בחלקו. באותו היום ובאותה השעה כבר לא רציתי ללכת.

אולי חסר לי איזה באג הרפתקני ולוקח-סיכונים (וואחד סיכון - חתונה...).

(חבל שלא הצטרפת לחברה שאמרה לך שכיף לה איתך). נכון!