הקבוצה כשבט

[נעמה_סלע*]

הקבוצה כשבט (נכתב קצת לפני הגיוס)

כשאני קוראת את העיתון אני נתקלת מדי פעם בנושא השבט והרצון שלנו לגדל את ילדינו ולחיות בעצמנו בתוך מסגרת רב גילאית רבת משתתפים ועשירה בנוסף למסגרת הזוג או המשפחה. מסגרת שמספקת גם את הצורך בשותפים לחיי החברה, ללמידה משותפת ותמיכה מאנשים שעוברים או עברו שלבים דומים בחייהם.

רציתי לשתף אתכם בפתרון שאני מצאתי לצורך הזה. אני שותפה לקבוצה. מהי קבוצה? קבוצה היא אוסף אנשים שהחליטו לשתף אחד את השני בחייהם ולקחת אחריות משותפת עליהם. בתוך הקבוצה יש כמובן ידידים מקודם וזוגות כמו בכל חברה אבל בשונה מהרגיל את הכל מקיף הקשר הקבוצתי. כמו חיי זוג אבל ללא הבלעדיות, ללא האהבה הרומנטית ועם הרבה משתתפים. את ההכרות התחלנו בתנועת הנוער "קבוצות הבחירה", כמובן בלי לדעת בכלל מה זאת קבוצה ולאן אנחנו הולכים, והעיקר של המפגשים בינינו היה עניין משותף בלמידה של נושאים חברתיים, כלכליים ותרבותיים ובהכרות אחד של השני בצורה מעמיקה בשונה מהקשרים הרגילים הנושאים אופי "בית ספרי" של חבורות שטחיות. בהמשך הדרך ההכרות יצרה הווי, ותרבות משותפת, ותחושה מאוד מיוחדת שאפשר להיות מי שאתה ואפשר לשתף בהתלבטויות. כולנו השקענו במפגשים והבאנו את עצמנו ומשלנו, וגם דאגנו ששאר חברי הקבוצה יבואו, בידיעה שמה שיהיה בקבוצה ובמפגשים זה אנחנו ומה שנביא אתנו.כשאני רוצה להבדיל את זה מקשרים אחרים בקבוצות חברתיות מסוג זה, אני מסבירה שזה לא חוג, משמע - אין את המנחה שאמור "להאכיל אותך" או להעביר לך משהו שהוא יודע. אתה בא לא רק בשביל עצמך, אלא מחויב לפעילות ברמה מסוימת. למשל אני יודעת שאני באה לפעמים אפילו שלא כל-כך נוח או בא לי, כי אכפת לי שזה יתקיים, ואם אני לא אבוא אולי לא יהיו מספיק אנשים לקיום המפגש.

בהמשך הקבוצה יצאה ביחד לשנת שירות, משמע חיים משותפים 24 שעות ביממה, עבודה משותפת ולמידה משותפת. זה היה שינוי גדול מאוד. כמעט חתונה. זה היה הזמן לריב, ולפתור בעיות, להשתגע, לעשות שטויות ביחד, להתקרב מאוד, וללמוד שוב שגם אם העבודה היא מאוד משמעותית לך (כך זה היה בשבילי), עדיין הקשר עם האנשים יכול להחזיק יותר זמן, וגם בו יש נתינה גדולה וחשיבות בגלל שהוא לא רק בשבילי.

נגמרה השנה, הבנים כבר התגייסו לנח"ל והבנות עוד מעט. אנחנו עדיין קבוצה, ומוציאים עיתון ומתקשרים אחד לשני. הבנים בחרו להתגייס לאותו מסלול כדי להיות ביחד, והבנות יתגייסו רובן להיות מורות חיילות ביחד. בינתיים דואגות להתראות לא מעט ולשלוח לבנים חבילות משותפות מדי פעם, כדי להעלות את המורל. (גם כשזה היה ב-01:00 בלילה אחרי שסיימתי לעבוד באותו היום ולקראת מחר שצריך לקום ב-07:00 כדי להמשיך לעבוד כי העבודה כפולה בלי הבנים), ולוותר על שישי בבית כדי שנוכל להיפגש כולנו ולבלות וללמוד ביחד. ואחר-כך הצבא מאפשר לנו חצי שנה של משימה משותפת. אנו מקווים שנשרוד כולנו את הצבא בתור קבוצה, גם אלה שבחרו במסלול שונה, בצבא או מחוצה לו כי קבוצה זה גם לאפשר שונות.

בתנועה שלנו יש גם קבוצות בוגרות מאתנו שהם חלק מה"משפחה המורחבת" הזאת. קבוצות שמלוות אותנו, ועוזרות להתמודד עם קשיים שהם עברו, ולשאול את השאלות הקשות, ולתת תחושה שתמיד יש שותפים. יש גם קבוצות נוספות של תנועות נוער אחרות כמו מחנות העולים או הנוער העובד והלומד ואפילו שני קיבוצים שבנויים מקבוצות, שכולן ביחד נותנות תחושה שיש בזה משהו ושאנחנו חלק מתנועה חדשה (בשני המובנים) לכיוון חדש וטוב.

הקבוצות הבוגרות שלנו (קבוצות אחרי צבא) ממשיכות ביחד כל אחת בדרכה. חלק מהאנשים גרים ביחד בדירות בעיר וחלק שותפים מרחוק. חלק עובדים בתנועה וחלק עובדים מחוץ לה בכל עבודה שמתאימה להם. לכל קבוצה יש רמת שיתוף אחרת בהתאם למה שמתאים לה, למשל אוטו משותף או חשבון משותף במידה זו או אחרת, לחלק מהקבוצות יש משימה משותפת כמו מרכז לשילוב עולי אתיופיה בקהילה, או דברים אחרים שהם בעצם תרומה לחברה שסביבם. לכל קבוצה יש חיי קבוצה שמתאימים לה שמתבטאים למשל בפגישות שבועיות או למידה משותפת (מה שנקרא "לימודי חבורה"). לכל הקבוצות ביחד יש מדי פעם מפגשים משותפים או למידה משותפת או כנסים, למשל כולנו חוגגים ביחד את הפסח השני עם הגדה שאנחנו מכינים, ויום נוסף של התעסקות בנושא כמו: מבנה התנועה או קומונות בעולם.

אני, שעוד נמצאת בשלב מאוד ראשוני יחסית של חיי ה"שבט" שלי, עוד לא יודעת עד מתי אני אהיה שותפה, ובאיזו מידה, והאם ככה בדיוק אני רוצה שזה יראה. מצד אחד אני מאוד מרוצה מהמצב ומהמבנה שלנו. זוהי הסביבה המועדפת עלי מכל סביבה אחרת שיצא לי להכיר, מצד שני לפעמים חסרים לי דברים כמו יותר דאגה לאקולוגיה או יותר קרבה רעיונית למה שקשור בחיים באופן טבעי.

אני חושבת שקבוצה באשר היא, ובאשר הדרך שלה בעולמנו, יכולה לספק תחליף כלשהו לחיי השבט שאנחנו חסרים בעולם המודרני. זה לא פשוט וזה לא קורה מעצמו וזה הרבה יותר קל בגילי מאשר כשאתה בוגר עם משפחה וילדים ועבודה והרגלים משלך, אבל לדעתי זאת צריכה להיות השאיפה, וזה אחד מהכיוונים של החיים שאנחנו, אנשי ה"באופן טבעי", עוד לא מספיק מחוברים אליו.