הפקרות בחינוך הביתי

[בשמת_א*]

דף זה נפתח בעקבות הדיון בדף סקס בין ילדים צריכה עזרה וכן בעקבות הדף הערכת התפתחות הילד בחינוך ביתי :

צפריר דיבר על "התבוננות" ועל "אי עשיה" ולצדם על מצבים של "הפקרת ילדים" ועל "אחריות" . אני מרגישה שלנו לא תמיד ברורים הגבולות בין "להיות נוכחים בחיי הילד" לבין "להתערב באופן נכון" לבין "להתערב ולהפריע בצורה לא נכונה" לבין "הזנחה" .
בדיון עם כמה אמהות חינוך ביתי שמעתי גם סיפורים ודיעות שדיברו על הסכנה של "הזנחת הילד" בחינוך הביתי - דווקא מתוך אמונה בגישה של "לתת לילד לעשות מה שהוא רוצה".
איפה עובר הגבול בין, למשל, לאפשר לפעוט להתנסות בטיפוס במדרגות לבין להפקיר פעוט להתנסות בטיפוס במדרגות? ומתי זה "אני סומכת עליו שהוא יודע לטפס במדרגות" לבין "זה חוסר אחריות לתת לו לטפס במדרגות המסוכנות האלה! הילד עלול ליפול שם!"
איפה עובר הגבול בין "לאפשר לפעוט להתנסות בטיפוס כשאמא נמצאת קרוב קרוב ושומרת עליו מפני נפילה" לבין "לאפשר לפעוט להתנסות כנ"ל כשאמא צמודה מדי ובעצם מהותה של השמירה עליו משדרת אולי דאגות מיותרות מפני נפילה"?
ואיך זה מתקשר לכל עניין החינוך הביתי?

אני מזמינה את צפריר (כי "הבטחת" לי, בלי נדר (-; ) להרחיב בנושא הזה של "מהי הפקרות של הורים", "מתי הורים מפקירים את ילדיהם" ומתי לא, מה הגבול בין פתיחות להפקרות, בין "לאפשר" לבין "להזניח" וכן הלאה.
ואני מזמינה את כולם להשתתף.

[אביב_חדש*]

זה מתחבר לי מאוד למאמר של אורנה שכתבה בגיליון האחרון (53, הילד יודע) שלפעמים הם לא יודעים בדיוק מה הילד עושה באותו רגע.
זו הפקרות או לא?
לא לשבת עם הילד על חשבון זו הזנחה או לא?

[יונת_שרון*]

אני לא יודעת להגיד באופן כללי, אבל אענה לגבי המדרגות: מה שמבדיל בין הזנחה לחופש הוא בדיוק ההתבוננות שצפריר דיבר עליה. אם מתבוננים בתינוק, אפשר לראות עד כמה הוא זהיר או נמהר, עד כמה הוא שולט בתנועתיו או מסורבל, האם הוא באמת הולך להסתכן או לא. ואז אפשר גם לדעת אם הוא צריך השגחה או אפילו עזרה, או רק התבוננות, או אפילו לא את זה.

[בשמת_א*]

ועכשיו נקשה:
דוגמת המדרגות היא די קלה, אבל מה קורה מעבר לזה? איך אנחנו "מתבוננים" במה שילד בן 7 עסוק בו, למשל בזמן שאנחנו עסוקים עם האח הפעוט וגם מנסים לטפל באיזה משבר בבית (נגיד, התפוצץ צינור) וגם להכין אוכל וכן הלאה?
ומה אם אנחנו כבר גילינו שהתינוק שלנו זהיר מאוד ושולט בתנועותיו, כבר כמה חודשים?
האם עדיין אנחנו לידו במדרגות כל הזמן?

[אביב_חדש*]

אחת הפעמים שהואשמתי בהפקרות ילדתי (אפשר לתת דוגמא? אנחנו לא בחינוך ביתי), כלומר בטוח שהיו עוד פעמים בהם הואשמתי, אבל זו הגיע לאוזניי...
היא שביום הולדת לסבתא של הזוגי נתתי לה להסתובב חופשי על הדשא ולא הייתי לידה ברדיוס של מטר, אלא 20 מטר. אני אמא מזניחה.
אני כבר ידעתי שהיא לא נוהגת להכניס כל מיני דברים קטנים לפיה, שהיא זוחלת די לאט עדיין ואם היא תתרחק אני מסתכלת עליה ואצליח להגיע בזמן גם אם לא ארוץ מהר מאוד.
מה שצפריר אמר לגבי ההתבוננות, כל כך נכון. הורים שנמצאים עם הילד שלהם, יודעים למה הם מסוגלים. האם הם מסוגלים לטפס על סולם, על מדרגות, לרדת מהן לבד, לעלות ולרדת מהמיטה לבד ועוד ועוד דוגמאות.
גם אני, כשאני עם ילדים של אחרים, אני לא יודעת מה היכולות שלהם ומתבוננת עד שאני מבינה מהם ומתנהגת בהתאם.

ההתבוננות הזו, לא רק שנותנת לנו את המידע על יכולותיו של הילד, אלא גם מעניקה ביטחון לילד. "אני יכול לטפס לבד בסולם". מרחוק אני חושבת שמועברים פחות פחדים לילד והקולות שלנו נשמעים פחות (אוי, תזהר, תיפול...)

[צפריר_שפרון*]

שוב ושוב מחפשת הנפש את גבולותיה היחסיים, בנסיון להגדיר את אותם גבולות באופן מוחלט. כאן, תנועה זו של הפקרות או תנופה זו של הפקרות נמצאת יחסית. כל אדם וגבולותיו, כל אמונה והפקרתה.

נמצא האחד מפקיד את ילדיו לגורלם ולדרכם, בעוד האחר מתבונן שם ונחרד מהפקרת הילדים לגורלם ולדרכם.

הפקרות בכל מקרה נתפשת כהעלמת עין, או חוסר התבוננות. כך מתבונן א' במעשי ב' ורואה את התעלמותו, את הסתרת מבטו מעובדות החיים כפי שרואות עיניו של א'.

והעלמת העין, חוסר הנכונות להתבונן, ללמוד ולהתייחס בכל הרמות, הרגשית, השכלית, המנטלית והנשימתית (הרוחית, הרוחנית או הפילוסופית), היא היא הפקרות. שנמצא האדם מפקיר את עצמו אל צרות המבט.

כך, כמחלה חברתית כרונית, שהיא היא הגורם העיקרי לבעיות ומחלות חדשות שאין לאדם אפילו קצה חוט לפתרונן הפיזי מכיון שפתרון אלה בעיקר דרך הרוח, נמצאת האנושות (בעיקר בעולם המערבי) מסרבת לקבל את הרוח כחלק בלתי נפרד ונצמדת אל החומר כמציאות בלעדית.

הפקרות זו של הרוח, חוסר היכולת או הענין, העמדת גבולות של פחד בפני אפשרויות הרוח והאחדות, נובעים מאותו איום על הנפש הפרטית, איום של היטמעות, הכחדה של מה שייחודי בה, נבדלותה.

עם זאת, פתיחת הלב אל הרוח, שאבר זה יותר מכל אבר אחר מייצג את מתנת החיים האלה, (מתנת נשמת הבריאה, באמצעות הרוח, אל תבנית החומר הזה: אדם). פתיחה של הלב אל הרוח, אל אותם מחוזות של חסד, שבתואם מושלם, בדיוק שאין לשערו מתקיים כל העולם הזה כולו למען התקיימות כל אדם, ושיח, וחרק, ואבן. תניח הבראה מלאה ושלמה של האנושות כולה, תניח נסים ונפלאות ברמת האיזון החברתי והאישי.

כאשר מדובר בהפקרה של ילדים אם כך, עולה ההתבוננות כעניין מרכזי. שהפקדת הילדים לדרכם, לגורלם ולנווטם האישי בעולם הזה, הופכת להפקרתם כאשר הילדים מוזנחים לגורלם, ללא הנוכחות של הוריהם, ללא מבטם, המבט המתבונן והחומל, המבט האוהב, זה שמאפשר להם גיבוי מלא, עד היותם מגבים את עצמם, או למדים את גיבוי הרוח, גיבוי החיים עצמם.

וכאשר מתגלה לו לאדם שהפקיר את ילדיו, והעלים עינו מהתבונן, נמצא ראוי בהחלט שיפנים את חמלתו גם בעבור עצמו, יתבונן שם ויניח תשתית מאוזנת יותר להווה התקיימותו. תהליכים אלה בהם הפקרה הופכת למנוף להפקדה, הם תהליכי התבגרות והבשלת ההורים באשר הם.

שניתנים הילדים האלה פקדון בידי ההורים, למשמורת וללווי, בנדיבות מקום האלוהות והאצלתו על ההורה, שנמצא כל הורה כאל בעבור ילדיו. ונמצא אבינו שבשמים נראה בדמות אבינו הפיזי, ומכאן לא תעשה לך כל פסל ומסכה, שדמות אביך ממעל ודמות אמך האדמה עצמה, בעצמתה ובפריונה.

והפיקדון היקר הזה, נמצא בא ללמדנו את עצמנו ואת עוצמתנו, ומכאן תפקידנו, להפקידו בידי עצמו, גורלו ודרכו בהשגחתינו, באחריותינו, באהבתנו, במלוא תשומת הלב, בהתבוננות רבת פנים ככל הניתן.

ניתן לומר שכל דרך אחרת של הצרת המבט, התעלמות והתכחשות תעלה בסופו של יום תניב היבטים רבים של הפקרות.

<נפקד, מתפקד, מפקיד>

תודה. בשמת.

[צפריר_שפרון*]

במילים אחרות:
המפתח הוא ההתבוננות. מתוך הכרת ילדייך את תחושי ותדעי מה לעשות, מתי להתערב, איך להתנהג על פי הנסיבות. עקרון זה יפה לחיים באופן כללי כפי שנכתב בעונג עשרים סנטימנטר למעלה.

והמפתח הזה יפתח את ההתנהגות הנדרשת על פי מידתך ועל פי מדת ילדייך.

אהה, ולא יעזור לאף אחד שום דבר, אנחנו מתאמנים על אמונותינו, שוב ושוב מבקשים סימוכין לאמונותינו, גם עבור אלה שאמונותיהם נכרכות אחר מושגי חוסר. חוסר אמונה. אתאיסטים לכאורה.

ומתוך שכך, אנחנו למדים (ומי כמוך יודע), שניתן לסמוך על החיים, על עצמינו, על ילדינו, על הזכרון, ניתן לסמוך על המוות, הוא ימשיך להזכיר לנו את חיינו, שוב ושוב, ומכאן, אם תקראי לכך אלוהייך או גורלך, אם תניחי שם כל הגדרה, עדיין נמצאת האחדות הזו, חובקת הכל ומניחה לנו רגעי חסד, אושר וידיעת קיום שלא יסולאו בתקופות חיים שלמות.

ומתוך שכך תנופה של הודייה תניח את אותו כוון אחריו את מחפשת.

<מודה ומתוודה>

[בשמת_א*]

המפתח הוא ההתבוננות. מתוך הכרת ילדייך את תחושי ותדעי מה לעשות, מתי להתערב, איך להתנהג על פי הנסיבות
ואולי כדאי להוסיף:
התבוננות באהבה .
והתבוננות ממקום "נקי": נקי מכעס (בדיוק קראתי את דבריה של ליאת סקיפי בדף מה אני עושה לא בסדר ונזכרתי בכעס (-; ), נקי מחרדות, נקי מתיכנותים לא-מתאימים שתוכנתנו בילדותנו.
ובזמן שאנו מתבוננים בילדינו, מתוך אהבה ומתוך אמונה - אנחנו מתבוננים גם בעצמנו.
מתבוננים,
ומקשיבים גם לקולות הנכונים וגם ל"רעש" שיש לנו בראש ("זה בסדר?", "אוי, הוא עלול ליפול", "היא לא אמורה כבר לדעת דברים כאלה בגילה?", "כמה פעמים כבר אמרתי לו..."),
ומנסים לעשות סדר ולנקות את ה"רעש" ("את שוב ממחזרת את הדאגות של אמא שלך? תירגעי", "אבל את בעצמך יודעת שזה בסדר גמור" או "אוי, הבכי הזה שלה הוא בגללי. היא נעלבת כזאת רק בגלל שאני יודעת רק לכעוס ולא להיעלב"),

ולתקן את עצמנו, להבריא את עצמנו, להפוך את עצמנו ל"כלי" עד כמה שאפשר יותר נקי, שמזרים התבוננות נקיה, שמזרים אהבה נקיה, שמזרים חמלה במקום כעס וחרדה, שמזרים תשומת לב אמיתית במקום "בריחה לפתחי יציאה" ("פתחי יציאה" הוא מינוח מהספר לבסוף מוצאים אהבה ).

ככה אנחנו מגדלים גם את עצמנו בחינוך הביתי. לא?

[תבשיל_קדרה*]

_ומה אם אנחנו כבר גילינו שהתינוק שלנו זהיר מאוד ושולט בתנועותיו, כבר כמה חודשים?
האם עדיין אנחנו לידו במדרגות כל הזמן?_
אנחנו לא כל הזמן שם. אנחנו שם כשאנחנו יודעים, למשל, שהוא עייף. יש תאונות (אפילו אני נופלת לפעמים. האם אמא שלי מזניחה אותי?)

יש לי שאלה אחרת, שנוגעת אולי באמת יותר ל-הערכת התפתחות הילד בחינוך ביתי:
האם ל-קבוצות חינוך ביתי יש תפקיד בזיהוי בעיות? האם - אם אמא בקבוצה מבחינה במשהו אצל ילד של אמא אחרת - היא תגיד? תשאל? תייעץ? איך מתקבלות התערבויות כאלה?

[מתוקה_מתחילה_מחדש*]

בדיוק היום חשבתי על זה ושמחה שאפרסקים הקפיצה את הדף למה חדש
.
בעצם ברגע שלוקחים כמה צעדים אחורה מהילד, ונותנים לו פשוט להיות, קשה לתאר שקודם היינו חמישה צעדים קרובים יותר. כשאני אומרת חמישה צעדים אחורה, אין הכוונה היא להזנחה, אלא בעיקר להקשבה וליווי, אבל לא שליטה שלנו בו.לסמוך עליו שיודע מה נכון בשבילו, ושיגיע לאן שיבחר גם בלי הכוונה ללא הרף מצידנו. לתת לדברים להיות, להתרחש, מעורבות ולא התערבות, והתבוננות (באהבה), לא לקפוץ ו"להציל" ללא הרף, להתכוונן אליו ומתוך כך לנסות להבין מתי הוא באמת זקוק לנו, ולעזרתנו ומתי זה בעיקר הצורך שלנו, כמה נקודות למחשבה (גרמו לי לחשוב בכל אופן).