המשפחה שלי

[חמוצית*]

אולי אני לא צריכה באמת לפתוח דף בנושא הזה,
אולי אני צריכה רק לכתוב לעצמי.
בינתיים החלטתי לנסות, לפרוק קצת מעליי,
ולראות לאן זה יתגלגל...
(הרגיעון: לפעמים הדרך לנצח היא להיכנע)

[חמוצית*]

פעם קראתי פה משפט נפלא (וסליחה שאני לא יודעת את מי לצטט):
"להתעצבן זה להעניש את עצמך על טמטום של אחרים".
אני חושבת הרבה על המשפט הזה, כי מה שאני לוקחת ממנו הכי הרבה הוא הרעיון שאני "אוכלת" את עצמי בגלל מעשיהם של אחרים.
מצד שני, אחרי ששוטטתי בדפים שמדברים על תקשורת מקרבת (NVC) ותקשורת בין אנשים בכלל,
הבנתי שאני צריכה לטפל בבעיות שנמצאות בתוכי, וזה יהיה לי הרבה יותר קל מלטפל בבעיות של אחרים, שאולי בכלל אני לא צריכה לטפל בהם,
ועל זה הדף הזה...

[חמוצית*]

ממה/ממי נתחיל?
אז קוראים לדף "המשפחה שלי" ולא סתם. יש לי כל מיני בעיות במשפחה (נו, למי לא?)
וזה תמיד נראה כמו משהו שולי יחסית, זניח בחיי היומיום, בטח לא משהו שדורש התערבות חיצונית עד ש...
זה נראה שכן.
קצת רקע באופן כללי: אני בת שניה למשפחה בעלת 4 ילדים. ההפרשים במשפחה שלי מאוד גדולים בין הילדים (בין הגדולה לקטן - 14.5 שנים).
אני מניחה שעם הזמן אפרט יותר ויותר מאפיינים, לפי הצורך, ואסביר גם קצת יותר על כל הקשרים המורכבים במשפחה הנראית-נורמלית-לחלוטין הזו.
היא באמת נראית נורמלית לחלוטין. חוץ מגדר לבנה וכלבלב יש הכל. אבל זה בגלל שעובדים מאוד קשה להשאיר דברים בתוך הבית,
מחוץ לעיניהם ואוזניהם של "זרים".
יש לי בעיה מאוד קשה עם תורשה וגנטיקה. אני מאמינה שיש הרבה דברים שירשתי מהוריי, והם גם נקודות דמיון ביני לבין אחיי,
אבל מאוד קשה לי עם זה, לאור העובדה שאני די סולדת מהם.
טוב, נו, זה נורא מבולגן אבל מקווה שיסתדר בסוף. אז ככה, אנחנו שתי בנות גדולות ושני בנים קטנים. אני ואחותי הגדולה מאוד מאוד קרובות אחת לשניה,
עוד מילדותנו, וזה אחד הקשרים המשפחתיים הבריאים היחידים שיש לי.
כילדה, הייתי ילדה די בעייתית. לא הסתדרתי עם ההורים שלי, הייתי מרדנית, חצופה ושובבה, אבל גם סיבה טובה לגאווה (כלפי חוץ, כמובן) בשל היותי תלמידה חכמה, מבריקה, ומאוד מאוד מוכשרת. אחותי, לעומת זאת, היתה הילדה הטובה, המסודרת והצייתנית.
מאז שאני זוכרת את עצמי הרימו עליי יד. אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא לזה "ילד מוכה" באמת, כי מדובר בעיקר בסטירות כאלה שבאות בהפתעה,
לא כיבו עליי סיגריות או היכו אותי בחגורה, חס וחלילה, וראיתי את זה סביבי קורה לילדים אחרים. אבל אימי, שניחנה במזג חם במיוחד, עצבני ומתפרץ,
פרקה עליי לא פעם עול שאין לפרוק אותו על ילדים בכלל, וצעירים במיוחד (אני זוכרת לפחות מגיל 3, וזה בזכות הזיכרון המצויין שלי).
על אחותי לא הרימו יד, בין היתר כי לא היה צורך. כואב לי לכתוב את הדברים האלה לא בגלל שזה קרה לי, כמו בגלל שאני יודעת שאני מאוד דומה לאמא שלי, בין היתר בכל מה שקשור למזג חם, התפרצויות, והרצון הזה "להפליק". אני מנסה מאוד לעבוד על זה עם עצמי, ושמחה שבינתיים זה עובד.
שני אחיי הצעירים קטנים ממני בלא-מעט שנים, כעשור בממוצע. מצד אחד זה אומר שהייתי הילדה הקטנה במשך לא מעט זמן, כך שלא "תפסו את מקומי" כל כך מהר, אבל מצד שני כן הייתי צריכה לחלוק איתם לא מעט דברים (חדר, צעצועים וכו') כך שלא הייתי רק אחות גדולה ומבוגרת בשבילם, מה שאחותי כן.
שני אחיי מאוד דומים לי פיזית. אי אפשר לטעות.. מאז שנולדו קוראים להם "קופי" (=copy) שלי, ובודקים אם הדמיון הוא גם מעבר לרמה הפיזית.
אני מאוד לא אוהבת את זה. אני חושבת שזה יצר אצלי איזשהו אנטי, התחושה הזו שיש מישהו בדיוק כמוני, כביכול.
זה לא באמת משנה, כמובן שכאחות גדולה היייתי צריכה להיות להם דוגמא, וגם את זה שנאתי, ועכשיו המצב רק התדרדר.
שני האחים שלי, וזה מדהים כמה הם מזכירים אחד את השני, ולא רק מבחינה פיזית, הם פשוט בלתי נסבלים בעיניי.
נתחיל בכך שאני חושבת שהם שניהם עצלנים, אגואיסטים, מפונקים יתר על המידה וחסרי אחריות. עד כאן זה נשמע תיאור סביר לשני מתבגרים, נכון? רק שהאחד מהם כבר עבר את העשרים והשני לפני גיוס. הם פשוט לא מתבגרים... כל זה תחת ניצוחה של אימי, אותה אם קשוחה, אשר הפלתה ללא ספק בין בנותיה לבין שני בניה. נכון שאנחנו, הבנות, זכינו לדברים שהם לא יזכו לעולם (הורים צעירים), אבל הפינוק שהבנים האלה זוכים לא הוא בלתי סביר בעליל.
עד כאן, שוב, לא סיבה לפתוח דף בלוג, ובכלל לא כל כך סיבה להתבכיין. רק שפה זה לא נגמר, רק מתחיל...
האחים שלי מגלים נטיות עברייניות. האחד מהם, שהוא כבר בגיר ומבוגר יותר, עשה דברים איומים למדי עוד במהלך שנת לימודיו האחרונה בבית הספר.
הוא גנב מכניות, פרץ למכוניות וגנב מהן דברים, יחד עם חבורת ילדים אחרים, וגנב גם כל אחד מהרכבים של הוריי ביותר מהזדמנות אחת, כולל לנסוע בהם, ללא רשיון! כל הדברים הללו קרו יותר מפעם אחת, וחלקם היו ידועים להוריי מייד לאחר ביצועם. ההורים שלי לא עשו כלום..
כאשר יום אחד דפקו השוטרים על דלת ביתם, לקחו את אחי לתחנת משטרה, ואח"כ העמידו אותו לדין, אימי העמידה פני משתוממת, היתה עצובה על ההשפלה שעברה, וניסתה בכל כוחה להגן עליו, כאילו הוא אינו אשם בדבר. החברים, הם אלה שדירדרו אותו... במשך כחצי שנה הוא ישב במעצר בית, שגם בזה הוא לא באמת עמד, שיקר והונה את הוריי בכמה הזדמנויות, והצליח להתחמק מכל עונש אפשרי. גם לאחר מכן, כאשר חזר לנהוג, קיבל את הרכב המשפחתי הישן יותר, עשה עימו מספר תאונות ועבירות על החוק (מהירות וכדו') ובסוף הרס את האוטו לחלוטין כאשר התהפך איתו לאחר תאונה בצומת עירונית. הוא יצא ללא פגע..
אמא שלי, שאותו יום היה יום הולדתה, העדיפה להתרכז בכך שבנה ניצל ולא קרה לו דבר (הגיוני, אבל לא מספיק) מאשר בעובדה שהוא נהג לא בסדר (למרות ששיקר גם בנושא זה) יכל לפגוע באנשים אחרים, ו... ריסק את האוטו! כן, אין צורך להתעלם מזה, מדובר בהפסד כספי.
אני לא מדברת בכלל על הוצאות המשפט, עורכת הדין, ו... אה, הכסף שהוא גנב מההורים שלי (כולל לגנוב להם את כרטיס האשראי..).
כל זה היה לפני כחמש שנים. יום אחד ההורים הזמינו אות כולנו לשיחה, תיארו בפנינו את המצב, היו עגמומיים, כמעט בוכיים, ואחי עשה כאילו הוא מבקש סליחה.
הצגה לתפארת...
דבר לא השתנה באמת. גם אם הוא כביכול התחנך (לאמא שלי היה מן משפט כזה "שהצבא יחנך אותו", נו באמת! הצבא ילד אותו?) אני לא מאמינה שהוא השתנה. פשוט היום הוא מרוויח כסף בעצמו, אבל עדין מבזבז בצורה בלתי מבוקרת, והם מכסים לו את המינוס כל פעם מחדש...
מה שכן השתנה, זה שהאח הצעיר הגיע סוף סוף לגיל שגם הוא יכול להתחיל.. למה להוציא רשיון אם אפשר פשוט לקחת את האוטו של ההורים ולנסוע?
נו, אז בסדר, אז הוא נתקע איתו בחולות, התקשר לאחיו הגדול שיחלץ אותו, ובסוף התקשרו להוריי כי לא הסתדרו לבד. ומה קרה?
עונש? שיחה? קנס? משהו? לא. אמא שלי לקחה אותי לשיחה הצידה, כשהיינו שם בביקור השבועי הרגיל, סיפרה לי "מה הוא עשה", מלמלה משהו כמו "מה אני אעשה עם הילד הזה, אני לא יודעת" (יש עוד חצי שנה לגיוס שלו, זו באמת בעיה) ועשתה את הפרצוף הרגיל של "ואל תדברי על זה עם אף-אחד".
ואני, יושבת שם, בוהה בעציצים, אפילו לא מהנהנת. היא כאילו מבקשת עצה ממני, עזרה, תמיכה. והאמת? לא רוצה לתת לה.
בא לי לצעוק עליה קצת: "תגידי לי, את נורמלית? מה בכלל הבאת לעולם את שני הפרזיטים המפלצתיים האלה? ועוד שיצאו דומים לי? תגידי, מי את חושבת שצריך לחנך אותם בדיוק - את אמא שלהם! מי אם לא את? ולמה לא עכשיו, ומייד? נכון, כבר מאוחר, אבל לא מאוחר מדי... מאוחר מדי זה מעל הקבר שלו, כשהקצין-מבחן שכבר מכיר אותנו מקרוב עומד לידך ומחזיק לך את היד!"
כן, הוא גם מעשן. גם היא. בגלל זה היא לא יכולה לגרום לו להפסיק. אפילו לא מנסה לגרום לו להבין כמה זה מגעיל ולא בריא.
בטח גם עושה סמים, אני בכלל לא אתפלא. זו אמנם שכונה טובה כזו, כולם נורא יפים ומוצלחים כאלה, אבל אני זוכרת את הנגישות לסמים עוד מאז שאני הייתי בתיכון..
אז הוא גונב, הורס, מעשן, נוהג ללא רשיון... פשוט פצצת זמן. והדבר הזה הוא אח שלי. אחי הקטן. מה לעזאזל אני אמורה לעשות?
האמת, הייתי מעדיפה לא לשמוע. לא לדעת מה קורה שם באמת, לא להתעדכן. ממילא לא בא לי לראות אותו, ממילא אי אפשר לדבר איתו (שיחות של מתבגרים שהתשובות שלהן נעות בין "הא? מה? מה את רוצה?" ל: "וואי, שמעת על... את מכירה את..." וכו').
לא יודעת, אני פשוט לא יודעת. לא יודעת מה בכלל אני צריכה לעשות איתם.
מה שכן מעניין אותי לדעת, הוא מה אני צריכה לעשות איתי. אני לא אפתור להם את הבעיות, אני לא מוסמכת לכך. עם כל הכבוד להיותי האחות הגדולה (אחת מהן) אני לא אמורה לחנך את האחים שלי, בטח לא במקום ההורים שלי. אני לא צריכה לעשות את התפקיד שלהם, אני לא עשיתי אותם! זה לא הילדים שלי..
למה אני יצאתי בסדר? איך? ואיך אני אמורה להגיע למצב שהביקורים שלי שם לא יהיו סיוט בלתי נסבל של לראות איך השניים האלה מסובבים את ההורים שלי על האצבע הקטנה, ממשיכים והורסים את כל הנקרה לדרכם, עוברים על כל חוק וכל הגיון, ויוצאים מזה בלי שום לקח או מסר שיסביר להם שהם לא בסדר, ובעיקר שהם פוגעים בנו. בכולנו..
טוב, אני צריכה הפסקה.. אשמח לתגובות.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

קודם כל, חיבוק
זה קשה לחיות במשפחה שכל כך... שונה ממך.
היית רוצה שההורים יתנהגו כמו שהורים צריכים להתנהג. וזה טבעי.
אבל כמו שאמרת אני לא אפתור להם את הבעיות, אני לא מוסמכת לכך

לדעתי המפתח הוא לשחרר. פשוט לשחרר את המצב, להשאיר אותו כמו שהוא, עם כל הקושי והעצבים שבדבר.
נכון שזה מעצבן ולא הוגן ולא אמור להיות ככה. אבל... הם האחים שלך, לא הילדים שלך.
זו אכן אחריות ההורים שלך לטפל בבעיות שאחייך מעלים.
את דואגת להורים שלך שצריכים לשאת בכל התוצאות והוצאות של השטויות שהבנים עושים...
אבל תורידי מעצמך את האחריות לכך. אם ההורים שלך לא עושים שומדבר בנידון, עם כל הצער, זאת "בעיה שלהם". לא שלך.
הייתי מציעה לך לדבר עם אמא שלך וגם אבא, על המצב. אולי לפקוח את עיניהם, לתת להם עצות. אבל בסופו של דבר הם אלה שיצטרכו להתמודד עם המצב.

_אני לא אמורה לחנך את האחים שלי, בטח לא במקום ההורים שלי.
אני לא צריכה לעשות את התפקיד שלהם, אני לא עשיתי אותם! זה לא הילדים שלי.._

את גם לא אמורה לקחת את זה כל כך ללב (אני יודעת שקל להגיד).

יבואו עכשיו עוד תגובות ואולי יצליחו להגיד לך משהו שאני לא מצליחה לנסח כרגע, שאולי זה השיעור של ההורים שלך הילדים האלו. ואת לא אמורה להתערב.
אולי זה גם השיעור שלך, ללמוד לוותר ולתת לדברים להיות כמו שהם, גם אם הם לא לרוחך.


כמו בגלל שאני יודעת שאני מאוד דומה לאמא שלי, בין היתר בכל מה שקשור למזג חם, התפרצויות, והרצון הזה "להפליק". אני מנסה מאוד לעבוד על זה עם עצמי, ושמחה שבינתיים זה עובד.

עצם העובדה שאת מודעת לצד הזה שבך, ועובדת עליו, זה משהו גדול מאוד ולדעתי את לא תרימי את היד על הילדים שיהיו לך.

שוב חיבוק גדול.. ואם לא מתאים לך מה שכתבתי אז כמובן, תמחקי.

[חמוצית*]

ניחוח אדמה אחרי הגשם, תודה שהגבת.
את צודקת. זו לא אחריות שלי.
אבל עדיין אני מוצאת את עצמי כל פעם, כל שבוע מחדש, מובלת לשיחות האלו, לעדכונים האלו, ואין לי אלא להסיק שאימי באמת מצפה ממני להתערב, לעזור להם, אולי אפילו להגיד להם מה אני חושבת שצריך לעשות. ואני, מנסה להימנע מזה ככל האפשר, מכל הסיבות שבעולם, שחלקן פורטו למעלה, ולא יכולה כבר לשמוע יותר..
הבעיות במשפחה שלי, לצערי, הן יותר מורכבות ומסובכות ממה שקורה עם האחים שלי, כמו שסיפרתי למעלה. ישנם עוד כמה נושאים, עוד כמה "סיפורים" שוודאי אשתף בהמשך (זה פשוט גוזל ממני הרבה אנרגיות לעסוק בזה "סתם ככה" באמצע השבוע..) ולכולם מכנה משותף: אני מעורבת יותר משהייתי רוצה.
אני צריכה להסביר משהו: במשפחה שבה גדלתי הקשרים בין ההורים לילדים היו מאוד סמכותיים. ההורים שלי לא היו חברים שלי, הם חינכו אותי, הקפידו לדעת מה שצריך ולא יותר. חיי החברה שלי לא היו מעניינם, הם לא ידעו מי החברים/חברות הכי טובים שלי, לא היו מעורבים בלבטים ובקשיים שעברתי בגיל ההתבגרות, ולמעשה לא השתתפו כלל בהחלטות שעשיתי בעצמי בנוגע לחיי, שלא היו צריכות לכלול אותם. אני לא אומרת שזה בהכרח הדבר הכי נוראי שיכול לקרות, אבל ככה זה היה.
אצל בנזוגי לעומת זאת, ההורים מאוד מעורבים בחיי הילדים, יודעים כל דבר עליהם, מעורבים בכל החלטה ומכירים את כל מי שקרוב לילדיהם. התוצאה היא, כמובן, ילדים בוגרים למדי (כולם סביב ה-30+) שעדיין נותנים להורים שלהם דין וחשבון על כל דבר, וצריכים ללמוד להתחיל להדוף את הוריהם ולהסביר להם שכבר אין צורך בהתערבותם המלאה, שהם כבר בוגרים מספיק להחליט לבד, ועכשיו שיש להם משפחות משלהם, הם יכולים לנהל את חייהם בעצמם...
כך שבין שני צידי המתרס, אני יכולה להבין את היתרונות ביחסיי עם ההורים שלי, שמקבלים כל החלטה שלי וכל מעשה שלי ללא עוררין. אולי בגלל זה זה כל כך מפריע לי, שפתאום התהפכו היוצרות ואני צריכה להחליט בשבילם, מה שהם עשו לי לפני עשור וקצת. פתאום התבגרתי והפכתי להם לבת-שיח, לכזו שמספרים לה הכל ומתייעצים איתה, שמחלקים איתה את כל המידע שיש, שמקשיבים לה.. זה כל כך מוזר לי פתאום.
אותה אמא שלי, שבמשך שנים שנאתי אותה וקיללתי אותה על כל הקשיים שהערימה בפניי, על ה"התעללות" שלה בי, כביכול, פתאום היא רוצה בי כחברה שלה, וממהרת לחלוק איתי הכל ולשמוע לדעתי. זה לא שאני צריכה שהם יחזרו להיות סמכותיים ונוקשים, לפחות לא כלפיי, אבל כנראה שקשה לי עם היפוך היוצרות הזה.
מצחיק, כתבת זה קשה לחיות במשפחה שכל כך... שונה ממך ולא הבנתי עד עכשיו כמה זה נכון. כמה אני ובנזוגי מנסים לנהל מערכת משפחתית כל כך שונה, שהדינמיקה בה מאוד אחרת, ולא הבנתי עד עכשיו כמה אני מנסה לעשות ההיפך מהוריי...
הייתי מציעה לך לדבר עם אמא שלך וגם אבא, על המצב. אולי לפקוח את עיניהם, לתת להם עצות זו כנראה המטרה לי באמת, רק שאני לא יודעת איך לנהל איתם את השיחה הזו ומה בדיוק להגיד. ישנם, כאמור, עוד כל מיני דברים וכל מיני נושאים, אבל לפחות בנושא הזה, שכל כך חם כרגע, של אחי הצעיר, אני ממש מנסה לנסח לעצמי משהו לומר להם בסוף השבוע הקרוב, כשהעניין שוב יעלה..
פתאום חשבתי לי כמה מעצבנת אותי התנהלות הדברים: אנחנו מגיעים לבית של הוריי, לאט לאט כולם נאספים שם, ואז אמא שלי פשוט "תופסת" אותי רגע בצד ומספרת לי הכל. ואני חושבת: למה לא בעצם בפורום המשפחתי? הרי כולם יידעו מזה בסוף, ואולי עדיף להטיח הכל בפניו של ה"נאשם" (שלא תמיד נמצא, אבל מה זה משנה) ושכולנו נסתכל עליו בפרצוף מזועזע, ושהוא יבין כמה זה משפיע על כולנו... למה בסתר? למה ככה שאחר כך כשאני רואה אותו והא בא אליי כולו חיוכים (כי הוא הרי לא יודע מה שאני יודעת, וממילא הוא כנראה לא חושבת שמה שהוא עשה הוא כזה איום ונורא) אני חוטפת כזו בחילה ולא מסוגלת, מההלם, להגיד לו את מה שצריך להגיד... (שאני מתביישת להיות אחותו, למשל).
לדעתי המפתח הוא לשחרר. פשוט לשחרר את המצב, להשאיר אותו כמו שהוא, עם כל הקושי והעצבים שבדבר. אולי זה גם השיעור שלך, ללמוד לוותר ולתת לדברים להיות כמו שהם, גם אם הם לא לרוחך יש בזה הרבה, כמובן. עוד לפני הלידה של הגדולה שלי, ניסו לעבוד איתי על הפחד שלי מאובדן שליטה, שאני לא אוכל לשלוט במה שנעשה בחדר הלידה. לשמחתי התוצאה היתה ששלטתי בכל היתה לידה מדהימה, אבל לא למדתי את ה"לקח", שלא הכל נתון לשליטתי.
מאוד קשה לי, כמובן, עם מצבים שאינם בשליטתי. התחושה הזו שדברים יוצאים לא כמו שאני רוצה, היא משהו שקשה לי מאוד להתמודד איתו. מרבית חיי קיבלתי, בסופו של דבר, את כל מה שרציתי, ועל כך אני מאושרת מאוד ומודה. אבל אני בהחלט צריכה ללמוד להרפות, לשחרר, לתת לזה לזרום...
איך עושים את זה?
ולדעתי את לא תרימי את היד על הילדים שיהיו לך אני מאוד מקווה שאת צודקת, ואגב - כבר יש לי ילדים... (-:
ואם לא מתאים לך מה שכתבתי אז כמובן, תמחקי חס וחלילה, נעמת לי מאוד! ותודה על החיבוק...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חמוצית, אולי זה :
הפכתי להם לבת-שיח, לכזו שמספרים לה הכל ומתייעצים איתה, שמחלקים איתה את כל המידע שיש, שמקשיבים לה.. זה כל כך מוזר לי פתאום

זה שמוזר לך, שלא התרגלת למעמד הזה של "שווה בין שווים" להורייך, מקשה עלייך כל כך.
את לא יודעת איפה לשים את הגבול. את הבת שלהם, שהם תמיד החליטו בשבילה, אבל פתאום הם חסרי אונים. ואת אמא בעצמך.
ואת רואה איך ההורים של בנזוגך שונים ולמה זה מוביל. אין לך מושג איך את אמורה להתנהג.
ברור שזה מוזר. אולי מכאן נובע כל הקושי. לעכל את הדינאמיקה החדשה הזו...

וגם... היתה לידה מדהימה, אבל לא למדתי את ה"לקח", שלא הכל נתון לשליטתי.
שמחה לשמוע שהייתה לידה מדהימה, כנראה שכן למדת משהו, ואולי עכשיו זאת הזדמנות טובה ללמוד לשחרר עוד יותר בתחומים אחרים.
איך? זה משהו שגם אני מנסה לעבוד עליו, לא בטוחה שבהצלחה.
ניסית לפנות לאיזשהו טיפול, תמיכה? מטפל רוחני, פסיכולוג או כל מה שמתאים בעינייך, אולי יוכלו לייעץ לך הרבה יותר טוב
איך להתמודד ספציפית עם העניין הזה. ואז גם תהיי פחות מוטרדת או שתמצאי דרך טובה להתמודד עם תחושת ה"מוזרות"
והדברים שאינם נעימים לך במשפחתך.

חייבת לרוץ
תרגישי טוב!