האם כדאי להיות מחוברים לגוף

[עוברת_אורח*]

אני מעלה כאן שאלה שהתעוררה אצלי בעקבות דיונים בכל מיני דפים.
זה התחיל בדפי התזונה, שם שמתי לב שככל שאנשים מדייקים את התזונה שלהם, כך הם סובלים יותר מתזונה לא מדויקת.
אחר כך חשבתי על זה בעקבות הדף על הפרסומת של טמפקס - לכאורה ככל שאת מתחברת יותר לגוף ולנשיות שלך את פחות מסוגלת סתם לשים טמפון ולהמשיך בחיים כאילו כלום.
אני בטוחה שאפשר לחשוב על עוד דוגמאות לעקרון הזה - ככל שאנחנו יותר מחוברים אל עצמנו או מחוברים לגוף שלנו, החיים ה"רגילים" הופכים לקשים יותר. ואז אני שואלת - האם זה שווה את זה?

אני אתן את עצמי כדוגמה, אוקיי? אני תמיד השתמשתי בטמפון ולא עשיתי שום שינויים בחיים שלי בגלל הווסת - שיעורי ספורט בבית ספר, אימוני ספורט (כל תקופה עם הספורט שלה), אותם בגדים, אותם בילויים, עבודה, הכל כרגיל. אפשר לטעון שהייתי מנותקת מהגוף שלי, שלא נתתי מקום לארוע נשי משמעותי. אבל בתמורה פשוט חייתי את חיי בסבבה. בכאן ובעכשיו היה לי כיף, הרגשתי טוב.

אולי יש טעם להתחבר לעצמך רק אם משהו מציק לך? רק אם המצב הנוכחי לא עובד?

[עוברת_אורח*]

עכשיו עלה לי בראש "מצד שני", והוא נוגע ללידה. הרי אפשר ללדת עם משככי כאבים, ולפחות בנסיון האישי שלי זה היה מאד מוצלח, אז למה בכל זאת בחרתי בלידה השלישית שלי לא להשתמש בהם, ואם הייתי חושבת ללדת שוב ברור לי ששוב לא הייתי משתמשת בהם? האם זה לא אותו דבר כמו הדוגמאות שהבאתי למעלה?
אז אולי בעצם אני מנגידה כאן בין שתי חוויות חיים - אחת של לחוות את החיים לעומק, להרגיש כל דבר - טעם, כאב, דימום - במלואו, עד תומו; השניה של לחוות את החיים באופן שטחי וקליל, וללכת על מה שקל וכיף. בעצמי איני יודעת מה עדיף.

[תמי_גלילי*]

לכל דבר יש מחיר. זה שלא מרגישים אותו או מודעים לו, לא אומר שהוא לא קיים.
מזכיר לי את הדף אין שכל אין דאגות .
שתי חוויות חיים - אחת של לחוות את החיים לעומק, להרגיש כל דבר - טעם, כאב, דימום - במלואו, עד תומו; השניה של לחוות את החיים באופן שטחי וקליל, וללכת על מה שקל וכיף. בעצמי איני יודעת מה עדיף.
מה שעדיף זו מודעות ויכולת בחירה, שלדעתי חייבות לעבור דרך פקיחת עיניים. ואז אפשר לבחור מה שרוצים. אפילו לא חייבים תמיד לבחור אותו דבר.

[עוברת_אורח*]

לדעתי חייבות לעבור דרך פקיחת עיניים. ואז אפשר לבחור מה שרוצים.
דווקא בזה אני מאד מפקפקת. אני חושבת שברגע שאתה מפתח מודעות כבר קשה לך מאד להיות "לא מודע" כדי שתוכל לחזור להיות קליל.

לכל דבר יש מחיר. זה שלא מרגישים אותו או מודעים לו, לא אומר שהוא לא קיים
ואם עץ נופל ביער, הוא משמיע קול?

[מנטרה*]

אז אולי בעצם אני מנגידה כאן בין שתי חוויות חיים - אחת של לחוות את החיים לעומק, להרגיש כל דבר - טעם, כאב, דימום - במלואו, עד תומו; השניה של לחוות את החיים באופן שטחי וקליל, וללכת על מה שקל וכיף. בעצמי איני יודעת מה עדיף.
התשובה לזה אכן קשה, אבל אם השנים היא נהיית ברורה יותר עבורי... ועדיין היא קשה.
אני אישית מעדיפה לחוות, אכן זה מאד בולט בהקשר של לידה, כי זה ממוקד, אני העדפתי להיות בחוויה כולה שם. לבדוק את הגבולות של הגוף. לחיות עד הסוף, ואפילו שהייתה לידה מאד קשה (עורף אחורי, 19 שעות צירים ו-6 שעות לחיצות...) לא עברה לי לשנייה המחשבה על אפידורל, רציתי להיות שם, והייתי, טוטאלית!
אפשר לחיות את החיים "דרך המזגן" (מטאפורית כמובן) בטמפ' נעימה ונייטרלית, או שאפשר לצאת, לרעוד קצת בחורף, להזיע בקיץ, להרגיש! ובגיל 120, כשאעזוב, אדע שחייתי חיים אמיתיים, ולא חיקוי מפלסטיק.
אכן זה כרוך בבחירות קצת יותר קשות ומאומצות, אבל הן אמיתיות.
חיים רק פעם אחת, לא כדאי לחיות אותם באמת???
אבל זו רק דעתי כמובן...

[תמי_גלילי*]

אני חושבת שברגע שאתה מפתח מודעות כבר קשה לך מאד להיות "לא מודע" כדי שתוכל לחזור להיות קליל.
מניסיוני - לא נכון. לחיוב ולשלילה.

אם עץ נופל ביער, הוא משמיע קול?
אבל זה לא ביער שנמצא במקום אחר. זה בגוף שלך. זה שדברים קורים מתחת לפני השטח והתודעה, לא אומר שאת לא משלמת עליהם מחיר.

[סגו_לה*]

להיות קשובים לעצמנו לא גורם לנו לסבול.
הסבל הוא רק במחשבה.
להיות קשובים לגוף ולחיבור בין הגוף לנשמה מעורר אותנו להבחין במה שהשתקנו עד עכשיו.

[תמי_גלילי*]

אני אדייק: אני אישית כן חזרתי למצב של פחות מודעות, אבל כן הייתי מודעת לקהות והיא הפריעה לי.
אז אולי נכון שלפחות במובן הזה זה היה בלתי הפיך.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני חושבת שברגע שאתה מפתח מודעות כבר קשה לך מאד להיות "לא מודע" כדי שתוכל לחזור להיות קליל.

נכון ולא נכון. החלק הראשון נכון אבל יחד עם זאת, אם אתה מעמיק לתהליך מודעות כולל ועמוק
בסופו של דבר הקלילות חייבת להיות חלק מהחיים שלך.

[תמי_גלילי*]

הנה דוגמה למה שאמרתי.
אני ילדתי פעמיים בלי תרופות. בפעם השנייה אחרי צירים של 54 שעות ופעמיים לידה פעילה. לגמרי מבחירה.
הייתה לי אבן בכליות שגרמה לי לטפס על קירות, ולא לקחתי תרופות כי הינקתי.
ועכשיו אני עם שפעת כבר שלושה שבועות, בא לי לקרוע החוצה את הגרון שלי.
אז לקחתי כדור נגד כאבים, מתוך מודעות מלאה למחירים הוודאיים והמשוערים. זו בחירה: אני יכולה להיות עצבנית, להתאמץ שזה לא ייצא על הילדים, להמשיך ללעוט חלב שקדים קר ופירות יער שמזיקים לי כי זה נותן הקלה לרגע, או לקחת כדור שעובר בחלב לילד ושאני מודעת היטב לסכנות שבו.
אני בוחרת פעם כך ופעם כך.

[עוברת_אורח*]

זה שדברים קורים מתחת לפני השטח והתודעה, לא אומר שאת לא משלמת עליהם מחיר
אבל גם לא אומר שכן. למה את מתיחסת לזה בתור אקסיומה?

[תמי_גלילי*]

למה את מתיחסת לזה בתור אקסיומה?
אני לא. למה את מייחסת לי את החשיבה על כך כאקסיומה ? (סתאאם. קצת הפריע לי ניסוח השאלה)
זה כן סביר בעיניי שכשאת עושה משהו שלא מתאים לך, תשלמי מחיר. לא כולם, ולא כולם באותה מידה. אבל בגדול יש לזה סבירות גבוהה. תראי מה כתבתי בדף על מאמרים אובייקטיביים על מזון אורגני.

אני כן אומרת שכשיש מודעות למחיר - הוודאי והאפשרי - את יכולה לבחור בו או לבחור בחירה שונה, שגם לה יש מחיר. הדגש הוא על המודעות והבחירה.

[כוכבית_בוקר*]

מעניין הדיון שלכן. בדיוק חשבתי על הצימחונות שלי, ואיך שאין לי שום בעיה עם זה שאנשים שמסביבי אוכלים בשר ונהנים מזה, אבל יודעת על עצמי שבגלל שיש לי מודעות לכאב של החיה ושאינני יכולה להתעלם ממנו בעת אכילה, זה לא נכון בשבילי בכלל לאכול בשר- זה יהיה כמו נסיון לעוור את עצמי. בתחומים אחרים אני בטוח עיוורת וחסרת מודעות, שלא יהיו אי הבנות. . כאשר אנחנו מודעים למשהו ונבחר להתעלם ממנו, אז סביר מאוד שנשלם את המחיר של חוסר התיאום. עם המודעות מגיעה האחריות לבחירות שלנו.

[תמי_גלילי*]

מאמרים אובייקטיביים על מזון אורגני.
סליחה, התכוונתי ל האם מזון אורגני סותר פשטות מרצון .

[דלית_ב*]

עוברת אורח תודה על השאלה @}

[יונת_שרון*]

איך אומרים על הפולניה: גוססת, גוססת, גוססת, אלמנה.
החיבור לגוף שומר על עצמנו שלא נזיק לעצמנו יותר מדי. לא תמיד זה נעים, נכון. מצד שני, כשזה טוב -- זה הרבה יותר טוב מאשר לא להרגיש עד הסוף.

[סאלי_תדמור*]

לכאורה ככל שאת מתחברת יותר לגוף ולנשיות שלך את פחות מסוגלת סתם לשים טמפון ולהמשיך בחיים כאילו כלום.

אבל זה לא מדויק, יקירתי. מי שכתבה שם על טמפון כתבה גם על זה תגלי שתמיד לפני מחזור את מתכסחת עם כל מי שלידך, עוד לפני ששמת לב לתאריך, תגלי שהבטן כואבת, החזה צועק, העייפות, החוסר רצון לצאת מהמיטה. כלומר, אפשר לשאוף להיות סבבה וקלילים ומנותקים מהגוף, אבל השאלה היא אם זה באמת עובד. דווקא (...) הנשים שאני מכירות שהתחברו לגוף שלהן יותר, אולי בווסת לא רוקדות בדיסקוטק, אבל התופעות של PMS וכאבי מחזור פחתו מאוד. אני זוכרת את עצמי עם טמפונים (שנים שנים) ועשיתי ספורט במחזור, אבל איי איי איי איזה כאבי מחזור היו לי! ולא קישרתי אחד לשני. אולי לא קשור, אבל בחוויה שלי, זה כן קשור. היום אני אנוח יותר וסה"כ אעבור יותר בסבבה את כל החודש.

עוד דוגמא, האוכל
ככל שאנשים מדייקים את התזונה שלהם, כך הם סובלים יותר מתזונה לא מדויקת.
זה נכון, אבל התמונה הכוללת טובה יותר עם תזונה מדויקת. הרבה יותר. יכולה לספר על עצמי, רוב חיי היתי יכולה לאכול סטייק בחצות. באמת עשיתי את זה לא פעם. הולכים לבלות ואוכלים בלילה. היום אני לא יכולה לעשות את זה, הגוף שלי פשוט לא יתן לי, אין סיכוי. אבל מצד שני, היו לי ירידות סוכר מטורפות, כך שהייתי חייבת להסתובב עם אוכל כל הזמן אחרת היתי משתגעת מרעב, וגם היתי עייפה ומרוטה הרבה מאוד מהזמן. אז נהניתי מהסטייק בחצות, אבל סבלתי (במידה מסוימת ולא קטנה) הרבה מהזמן. אז מה עדיף?

מה שאני מנסה לומר, הוא שאם באמת בכאן ובעכשיו היה לי כיף, הרגשתי טוב כאשר את מנותקת מהגוף, בבקשה. אבל בד"כ המצב הוא לא ככה. מנותקים מהגוף ובאמת לא הכל סבבה, אלא הכל די גרוע (כמה אנשים באמת בריאים ושמחים את מכירה סביבך...)

ולשאלתך. אני לא חושבת שאפשר ללכת אחורה בתהליך הזה, כפי שגם אני לפעמים היתי רוצה. you can not un-know what you know. אין ברירה, אי אפשר ללכת אחורה וחייבים להתקדם

[נועה_ברוך*]

אם אתה מעמיק לתהליך מודעות כולל ועמוק בסופו של דבר הקלילות חייבת להיות חלק מהחיים שלך.
<הקוסמת >
מסכימה. בלי קלילות, תכלס, זה גהינום
הנוקשות יוצרת סטרס פנימי וחיצוני (גם על הסביבה הקרובה) וקשה מאוד להתנהל בהקפדה שמרנית מבלי להבין ולהסכים שכדי לחיות טוב עלינו לחיות נכון.
לחיות נכון זה לדעת שהגבולות יכולים לעיתים להיות דינמיים.
אצלי יש תחומים שבהם אני שמרנית אדוקה, ותחומים אחרים שאני יודעת שאפשר ורצוי אחרת, רק כרגע זה לא באפשרותי.
יצרתי שחרור 'על-תנאי', אני מודעת מעולה למה טוב וכדאי, ומצד שני יודעת את הסטרס (פיזי-נפשי-כלכלי) שלי, ובמודע בוחרת כרגע באפשרות הכי פחות גרועה שיש.
כבר שנים שאני מגדירה את עצמי "מפונקת" כך שתחומים שגורמים לי סבל רב, גם אם הם הכי בריאים בעולם, ואני יודעת זאת, למרות הידיעה אני בלב שלם בוחרת לא להכניס אותם לחיי.
המודעות לא מאיימת עלי, היא מאפשרת לי לבחור.
הבחירה היא דינאמית, יכולה להשתנות. מיום ליום או מתקופה לתקופה.
כך אני בוחרת לחיות חיים בריאים לפי הסטנדרטים שלי עבורי הבריאות הנפשית קודמת לבריאות הפיזית.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם תשמעי הרצאות של מסטרים גדולים במודעות
את תראי שלהרבה מהם יש חוש הומור ויש משהו קליל בתודעה שלהם.
(ביירון קייטי למשל...).

[תרגיל_למתחילים*]

ראשית- תודה על השאלה בעיניי היא במקום.

• פעמים אני תוהה מאיפה מתחילים

[ממ*]

עוברת, תודה על הדף.

אני שייכת מגיל מאוד צעיר לאסכולת המודעות העצמית התודעתית והגופנית. עם זאת, אני באמת לא קלילה, לא סבבית ולא זורמת. חברות שלי שהרבה פחות מחוברות לגוף שלהן ולשאר דברים והרבה פחות מתעסקות עם זה, הן לצערי הרבה יותר חביבות.
משהו בחיבור הזה יוצר כובד. אני חושבת שזה כך משום שזה מאוד להישאר מחוברים לגוף בעולם קפיטליסטי שמשווק באגרסיביות אוכל זבלי.
קשה לי לתאר את התדירות שבה אני עם אנשים וכולם אוכלים בסבבה ורק לי יש "עניינים" (אני אפילו לא מציינת אותם בפני הנוכחים, אבל זה די ברור).
אני לא חושבת שאשתנה (אם כבר, אני רק מתקדמת בלאכול פחות גלוטן ורוצה להיגמל מעוד דברים), אבל אני בהחלט מבינה את השאלה שהעלתה פה עוברת.

[שאלה_טובה*]

אני חושבת שיש טעות בהנחת היסוד.
זה לא בהכרח
להיות מחוברת לגוף שלי - להרגיש הכל - כאב ועוצמה, עונג - למצות את החיים/הטבע וכו'
לעומת לא להיות מחוברת לגוף - למסך- לא להרגיש דבר - לחיות ללא מיצוי

למשל, יש אנשים עם סף רגישות שונה:
אם אני אחליט נניח לחוות טיולים ברחבי העולם כהווייתם, בשמש בקור - האם זה אומר שאהיה נטולת קרם הגנה? האם זה אומר שנטייתי לבחילות והקאות בנסיעות תהרוס לי את הטיול רק כי אני רוצה להתחבר לגוף שלי ולתת לו לאותת לי כל רגע מההוא מרגיש ולא להכניס כימיקלים? (אגב כדורים נגד בחילות בנסיעות גם מטשטשים מעט ).
כלומר יכול להיות שאסע מקצה אחד של אירופה לקצה השני ואשמתש בכדורים, קרמים, כובעים- ואחווה את הטיול של החיים שלי, כזה שייתן לנפש מקום להנות מכל הטררם בזמן שבגוף טיפלתי באמצעים קונבנציונליים שמיסכו את הכאבב, הקושי, הבחילות.

כלומר איפה עובר הגבול?

לעומת זאת קחו אדם אחר שלא סובל מדבר בנסיעות, ונוסע איתי, ללא שנזקק לכדורים - האם הוא יותר מחובר לעצמו? האם הוא חווה את הטיול טוב יותר ממני? האם העוצמות הרגשיות של החוויות מטלטלות אותו יותר?

התשובה היא לא. אפילו ממש לא. זה כבר תלוי בכמה אנחנו רגישים, מה האופי שלנו, כמה אנחנו אופטימים לחוצים, וכו'.

כך גם בלידה, אם יש נשים שיש להם סף רגישות שונה, עם חוסן פיזי נפשי שונה, בגילאים שונים, בסטטוס כלכלי, משפחתי ושונה, שהמצב ההורמונלי שלהן שונה מאוד - לא בטוח שהאפידורל בכבודו ובעצמו כן או לא משפיע ביחס ישיר על החוויה האישית כמו שאר הדברים שציינתי.

אין מחיר לדברים האלה, הכל מאוד אינדיבידואלי. אני לא חושבת שחווייה אישית, רגשית, פיזית מנטלית - ניתנת לכימות לרשימת מכולת, עשית כך תרגישי יותר מחוברת, עשית אחרת תרגישי פחות.

יותר מזה - התלות הזו ב לא הלשתמש בדבר היא סוג של שעבוד. של חוסר זרימה. בכל רגע נתון להקשיב לגוף, ללכת איתו גם למקומות שלפעמים קשה להכיל, למי יותר מי פחות, כפי שיש אנשים שחרדת נטישה הופכת כל פרידה לסיוט יש אנשים עם סיבולת שונה לכאב וכל מה שייחרט להם מכאב גדול (מחזור לידה) זה רצון למות. ותו לא.

ועוד מיתוס - לא מכל קושי צומחים ולא כל קושי הופך את החווייה לעמוק היותר. יש בלבול בין קושי וכאב - לעוצמה ותחושת ויטליות. כאילו שצריכים להיקרע ולהאנק ולכאוב בשביל להרגיש.
סוג של תלות לדעתי.
סוג של פיקציה.
גם בטבע, האדם הקדמון לא התבקש לעמוד ערום מול איתני הטבע, ולזרום אל מול האש הבאה לכלותו, או אל מול הקור המקפיא. הוא התכסה, הוא התחמם, הוא הדליק מדורה. הוא חיפש תרופות, תגידו התרופות היוטבעיות, אבל זו לא השאלה, השאלה אם להיעזר בעזרים שונים? מלבד להתחרבש עם הגוף? ואם זה או הכל או כלום אז גם שמניםטבעיים כביכול ועיסויים ומה לא אינם מעניקים לגוף את היכולת להתמודד לבד...

אפידורל באותו האופן, טמפונים = מה שלא יהיה הם עזרים. הם לא חזות הכל, המקום שנותנים להם לדעתי בעולם הזה ששואף לטבעי ביותר - רק מעצים את חוסר הטבעיות. אם אני יפה באמת וככה אני מרגישה, איפור לא ירומם אותי מאוד או יעציב אותי מאוד, הוא פשוט ישדרג כשארצה, הוא לא ישפיע על חוויית האני שלי או על כל התפישה שלי את היופי בכלל או שלי בפרט.

כלומר, התפישה פה מובילה לדעתי להרבה יותר טררם ולא בהכרח החוויה כפי שהיא.
אם את תופסת את עצמך טבעית יותר ויטלית יותר כי את לא יולדת עם אפידורל למשל או לא משתמשת בטמפונים ולדעתך זו החווי "האמיתית" אז תרגישי מסופקת. אם תפיסתך תהיה שאת חייבת אפידורל אחרת תעדיפי לא ללדת לעולם - אז החוויה שלך תהיה עוצמתית כי לדעתך הצלחת לעקוף את מכשול הכאב הנורא וללדת (אגב את הכאב הנורא לא את כל הכאב ולא את כל שאר הטקסשמתלווה ללידה)

כבר קראתי כאן המון המון נשים שנאלצו לוותר על לידה טבעית, כתוצאה מסיבוכים, פחד, מגבלות רפואיות גם במהלך הלידה וגם בכלל וחשותסכול ומרמור כאילו השד יודע מה. ילד נולד, חווית לידה בריאה, שלמה מעצימה. ויש אחרות שהפכו את לידת הבית או הלידה נטולת המשככחים למקדש טהור ועילאי, כך שלא היה ברור מה יותר עניין אותן להרגיש שעשו זאת או ללדת...

בעניין הזה אין הרבה הבדל לדעתי מתרבות הצריכה - יש תחושה שבשביל "להרגיש מחובר לעצמך" את/ה צריכים "לקנות" כמה שיותר כאב, חוויות לא נוחות כביכול, בלי קשר לשאר הפרמטרים לרגישות האישית... שתי נשים באותה חוויה עם אותם עזרים בדיוק תחוונה את הכל באופן שונה לחלוטין, הפרמטר שהכי ישפיע על החוויה שלהן יהיה ככל הנראה התפיסה שלהן את עצמן בחוויה ואת החוויה ולא שום דבר אחר.

[עוברת_אורח*]

סאלי - אני רוצה להפנות אלייך שאלה מאד דומה לזו שהפניתי לתמי: האם זה באמת ככה, שמי שלא מחובר לעצמו (סתם מלת קוד לא מדויקת, אני מניחה שכולם מבינים למה אני מתכוונת) משלם מחיר ומי שמתחבר לעצמו הופך לבריא ושמח?

תראו בסך הכל אני די משוכנעת שאף אחד לא עובר תהליכים בלי סיבה, כלומר מי שסבבה לו בחיים הלא מודעים שלו כנראה יישאר לא מודע. מצד שני, כמו שאמרה לי פעם אליס בארץ המראה, הקריאה בבאופן ללא השגחת מבוגר עלולה להיות מסוכנת. הכוונה היא שגם לגבי דברים שלא הטרידו אותי בכלל (טמפונים הם דוגמה מצוינת) פתאום מכוונים לי זרקור של מודעות ואפילו אומרים לי שגם אם אני לא מרגישה כלום יתכן שאני משלמת מחירים.

זה כמובן לא כביקורת על באופן (שהרי אף אחד לא מכריח אותי לקרוא כלום ובטח לא ליישם כל דבר שאני קוראת). סתם מחשבות שעלו בי למקרא התגובות.

[עוברת_אורח*]

ממ - המון תודה על השיתוף ועל הכנות.

[בשמת_א*]

מחקתי אפוא. אפשר למחוק.

לגבי הדף: הנושא מעניין מאוד. אני קוראת אבל תשובות, אין לי. אני מאלה שרוצים להיות במודעות אבל אף אחד לא מכריח אותי לעבור שום תהליך. אני עוברת אך ורק מה שאני רוצה, מה ש"קורא" לי לבוא אליו, לעבור אותו. מכל מיני סיבות. למה אני עושה מאמצים ללמוד להיות מחוברת לגוף? אני עושה את זה כל פעם שהמחיר מגלה את עצמו, ומפריע לי בחיים.
כשהמחיר של חוסר-שינוי גדול יותר מאשר המחיר של השינוי, אני עושה שינוי.

[עוברת_אורח*]

כלומר אף אחת פה לא באמת חושבת ש-ignorance is bliss?

[עוברת_אורח*]

עכשיו אני קוראת את אין שכל אין דאגות, וזה אחלה דף, שאפשר לאחד עם הדף הזה (אולי אחרי שהדיון ימוצה)

[סלט_פירות*]

כלומר אף אחת פה לא באמת חושבת ש-ignorance is bliss?
כן חושבת. אבל גם חושבת שאם מתחיל משהו כתוצאה מאיזה טריגר שקורה ללא שליטה (ללא שליטה לחצתי על לינק לבאופן כשגלשתי בתפוז), ומתחיל תהליך שקשה לעצור. כמו מפולת שלגים שמורידה ממך כל מיני אמונות שגדלת עליהן והמציאות דופקת כל כך חזק שאי אפשר להתעלם.

לגבי התזונה, נורא קשה למצוא את הדיוק. אני כרגע במצב שאני כבר לא יודעת מה להוריד מהתזונה בשביל עצמי, ומה להוריד בשביל התינוק המוגז ומה בכלל ישאר לי בסוף לאכול. מחפשת את דרך האמצע. בסוף גם אמצא.

[שאלה_טובה*]

עוברת, אם הבנתי נכון את שאלתך - אז התשובה מבחינתי - כולנו מדחיקים המון, כל הזמן בכל תחום ברמות שונות.
זו לא שאלה. זו עובדה. אם את מעוניינת לרזות או לאכול בריא יותר ובארוחה/יום/רגע מסויים קטן אכלת פחות בריא או פחות מרזה - הדחקת באותו הרגע את החשיבות של הנושא הגדול יותר. החלפת אותו בסיפוק מיידי. כך לגבי בזבוז, עצלות, למשוך עוד דקותים במיטה, לדחות סידורים דחופים - אנחנו מדחיקים כל הזמן אחרת לא נוכל לחיות עם עצמנו. השאלה רק באיזו רמה. באיזה תחום.

אליי א לא מדבר בכלל כל נושא הכאב, לא מעוניינת לחוות כאב ובמילא חווה הרבה ממנו בעל כורחי, יש כל כך הרבה כאב בחיים, בגוף, שגם אם נרצה לא נוכל למסך - אבלות, נטישה, מחלות כרוניות ששום משכך לא יכול להן, הריונות בהרבה מקרים מלווים בהמון מיחושים ללא פתרון, כאבי גדילה, כאבי התבגרות, כאבי גיל המעבר, כאבי הזיקנה, ועוד ועוד. אני ממש לא מתחברת לכל הנושא של לידה ללא משכחים, של סרבול בתקופת המחזור .. של כל השאר. אני מבינה למה אחרות כן מתחברות לזה אבל אני לא ויותר מאשמח לעבור לידה ללא שום כאב או מיחוש או עיכוב או לחץ.
כמה היה נפלא לחשוב שכל התהליך של קבלת ילד לעולם עובר בהרמוניה, בשמחה, לאל לחץ, כשכל הדרמה מתרכזת ברוך ובסקרנות וההתרגשות לבואו ופחות בכאב, בלחץ, בחרדה, בזעקות, בדם. מי קבע שזו הדרך הנכונה להביא ילד לעולם? בגלל שככה זה בילט אין וכל השאר תוספות? יכול להיות שאם כולנו היינו יולדות בגיל 15 כמו פעם, אז כל הטקס היה פחות כאוב מלכתחילה (סתם זורקת להנחתה)? הרבה דברים השתנו בטבע ואנחנו לא אדם וחווה, גם החוסן הנפשי שלנו, תוחלת החיים , הסביבה הכל השתנה. אולי בגלל כל זה יותר נכון היום להביא ילד במינימום כאב ומאמץ - שהאם היולדת, נטולת השבט למשל תוכל להתאושש מהר יותר ולטפל בו ולהתפנות להיות איתו מכילה, חזקה אוהבת ופחות מותשת, גמורה כואבת? סתם נקודה למחשבה.

לעומת זאת - פשטות מרצון מאוד מדברת אליי, הרבה לפני שידעתי קיים משהו כזה ועל גבול האינפנטיליות. כל הבית שלי מורכב מריהוט יד רביעית, חצי מהבגדים שלי, ספרים, אביזרים נקנו או נאספו מחנויות יד שנייה, חברים, מהרחוב. אף פעם לא צבעתי דירה, החלפתי בה משהו, או קניתי רהיט חדש. החומרים הקוסמטיים שלי בסיסיים וכו'. אגב לא מטעמי מיחזור, פשוט כזו אני, גראז'ניקית. ככה מרגיש לי נכון. לא מרגיש לי נכון לקנות חפצים כשיש הרבה מהם אול אובר.

בשני התחומים אני מודעת מאוד לאלטרנטיבות מכל כיוון ובוחרת אחרת לגמרי. כמו שנכון לי, בלי נקיפות. נראה לי שאם יש למישהו הירהורים או התחבטויות, שווה פשוט לנסות תקופה את הדרך האחרת ולראות כמה זה נכון לך..

[ענת_גביש*]

אצלי זה קרה עם אוכל אורגני. המודעות עשתה אותי אומללה. קודם כל לא יכולתי לקנות יותר ירקות בסופר. הם נראו לי כמו קפסולות רשע. מצאתי את עצמי עושה מסעות משונים ומבזבזי דלק וסל הקניות שלי התפזר על פני מקומות מנותקים ויקרים, וסתם סלט עגבניות מלפפונים לימון ומלח נהיה פרוייקט שצריך לחשוב עליו הרבה יותר מדי. מדי פעם עולה כאן הגריין של מי ששואלת מה, אם באים אלי חברים אני לא אציע להם ארוחת ערב כי הירקות שלי אורגניים? ואני נזכרת בהקלה שאני כבר לא שם, כי למזלי הפכתי ענייה ולא הייתה לי ברירה אלא למחוק את המודעות הזאת, לא לדעת את זה יותר (ברור שיש לזה מחיר, אבל וואו, הוא כ"כ הרבה יותר נמוך מהמחיר של ירקות אורגניים (-:)
אני יודעת שאפשר להתווכח על זה וגם להיות צודקים, אבל בכנות, המודעות והחיבור לטוב הזה, הנכון הזה, פשוט סיבכו את החיים באופן מופרז לגמרי.
אז לשאלתך , עוברת יקירתי היקרה, כשאין זמן, כשאין כסף, אז בהחלט, ignorance is bliss ,לגמרי.

[שאלה_טובה*]

ענת לי זה קורה בכל פעם שאני בדיאטת הרזייה. פתאום כל השומן והמתוק הזה נראה לי גועל, אנשים שלא מזיזים את עצמם נדמים לי מזוכיסטים ואני מרחפת לי בים שלמודעות עצמית מרזה שיכולה לחנוק אותי בעודי מרזה את השני קילו העיקשים. אני מטיפה ללא הכרה עלחשיבות אחוזי השומן במזון, על נפלאות הסלט, על הקלילות והויטליות.

רגע אחרי שאני שוברת אתה דיאטה, עולים רגשות האשם.

לאחר כמה ימים... הכל נשכח. השמנים הם עם נפלא ואהוב ושמח, ובתוכם אני, עדיין לא הכי בריא, עדיין יש כעס עצמי אבל היי, יהחיים דבשושוקולד וסטייקים טובים.. ובינינו (ביני לבין עצמי אני אומרת) גם אם דיאטה חשובה ומתישהו אחזור אליה זה כבר לא שחור לבן. יש באמצע ואנחנו אנושיים ובלה בלה.
וזה כל פעם, לפחות כמה פעמים בשנה.

מי הזכיר את משל השועל והכרם?

נראה לי שזה המנגנון הכי הישרדותי שלנו.. הכי טבעי!

[מיכל_בז*]

כלומר אף אחת פה לא באמת חושבת ש-ignorance is bliss?

אולי במובן אחר. אם הגוף שלי היה מאפשר לי להיות בלי מודעות אליו, יכול להיות שהיה לי לא רע... אבל הוא צעק: תשמי לב אליייי! נו תשימי!

מצד שני אני חושבת על התקופה שלקחתי גלולות והתקופה שאחריה. המחזור שלי היה סדיר, קצר והכל היה מאוד מסודר וסטרילי. אבל זה היה כמו להסתכל על המיניות שלי מחוץ לחלון.
כמעט. אבל לא ממש.
לא הייתי ממירה את החיבור הזה בכלום. ואם זה אומר מחזור קשה יותר, PMS רצחני וכל זה, הרי שהמודעות העמוקה למחזור עצמו היא חלק מהמודעות העמוקה למיניות שלי.
יש אשה שהייתה מוותרת על זה?

[אמא_ללי*]

אני חושבת שזה מתחלק לשני "סוגים" של מצבים, בחלוקה גסה.

במצבים שבהם המחיר ברור ומורגש, אז אין ספק שהמודעות והחיבור עוזרים. אם לדוגמא אוכל מסוים גורם לי להרגיש לא טוב, ואני לומדת לשים לב לזה ולהימנע ממנו עד כמה שאני יכולה, אז אני מרגישה יותר טוב והרווח כולו שלי.

המקומות של ההסתבכות, בעיני, הם אלה שבהם יש פער בין המידע שהשכל אוסף מכל מיני מקומות, לבין החוויה הגופנית והרגשית הישירה. למשל עבורי ירקות אורגניים זו דוגמא מצוינת - היתה תקופה בארה"ב שבה הרוב המכריע של הפירות והירקות שאכלנו היו אורגניים. הרגשתי טוב עם הידיעה שאני בוחרת משהו בריא יותר עבור גופי ומשפחתי, אבל לא הרגשתי שום הבדל בגוף מאיך שאני מרגישה עכשיו כשאנחנו אוכלים פירות וירקות טריים מהשוק המקומי (אבל לא אורגניים).

יש תקופות שבהן אני מרגישה שלקרוא עוד ועוד על כמה כל מיני דברים שחשבתי שהם בסדר הם עצם מזיקים ואיומים, רק מחליש אותי ומביא לאומללות. וזה סימן מצוין שכדאי לעשות הפסקה בקריאה...

ברמה כללית יותר, אני מגלה שככל שעוברות השנים ואני בוחרת את הבחירות שלי, החיים ה"רגילים" נהיים פחות ופחות רלוונטיים למי שאני, לאיך שאנחנו כמשפחה חיים. יחד עם זאת, אני מגלה שבחירות שמגיעות מבחוץ (וגם באופן הוא בחוץ לצורך העניין - בחירות שהן רק מהשכל, בלי חיבור לחוויה ישירה), לא משרתות אותי בכלל. זה תהליך מתמשך של איזונים ושל בדיקה, של התפתחות.

[בשמת_א*]

אני [...] יותר מאשמח לעבור לידה ללא שום כאב או מיחוש או עיכוב או לחץ
אני מעולם לא רציתי "לחוות את הכאב שבלידה". פחחחח. בשביל מה? ילדתי לידה וגינלית טבעית מפני שלא רציתי "לחוות התערבות" ודקירות והצקות.
אבל לבת שלי כבר סיפרתי שיש דבר כזה לידה ללא כאבים.

[ענת_גביש*]

אבל לבת שלי כבר סיפרתי שיש דבר כזה לידה ללא כאבים.
התכוונת לאפידורל או לאירוע הנסי הזה שנופל בחלקן של נשים מסוימות?

[או_רורה*]

גם לי צרם הרעיון של לחוות לידה עם אפידורל בשביל שהיולדת תרגיש טוב יותר אחר כך....
מתקשר למחיר שהוזכר מקודם.
אבל כמובן, לא כולן משלמות אותו.
יש רבות מאוד, שהאפידורל בשבילן הוא ברכה, ורבות עוד יותר, שהאפידורל בשבילן הוא קללה - (ואני בתוכן) - עיכוב של הלידה, צירים שמתמשכים עד אינסוף או פשוט נעצרים, תחושת מחלה איומה שכל הכאב שבעולם לא משתווה לה, סיכון מוגבר ללידה מכשירנית וניתוח....

לא כולן ישלמו אות, אבל המחיר קיים.

[או_רורה*]

דווקא בנושא של הנקה המחיר נראה לי מושתק ומודחק אף יותר מאשר לקבל אפידורל.
המחיר של להניק מוצג ככבד כל כך, והמחיר של לא להניק - אין לו כל כך מקום.
ואני לא מדברת רק על איזה מזון טוב יותר לתינוק, אלא על המחיר של האם.

איך אפשר להסביר לאם שבחרה לא להניק, את תחושת החיבור המופלאה, את הורמוני האהבה המרגיעים כל כך, את תחושת העוצמה הפנימית?
אי אפשר.
אין לה מושג, והיא גם לא רוצה לדעת.
למה לחשוב הרבה - יש תמ"ל - וחסל.

[ענת_גביש*]

_איך אפשר להסביר לאם שבחרה לא להניק, את תחושת החיבור המופלאה, את הורמוני האהבה המרגיעים כל כך, את תחושת העוצמה הפנימית?
אי אפשר.
אין לה מושג, והיא גם לא רוצה לדעת.
למה לחשוב הרבה - יש תמ"ל - וחסל._
אמא לא מיניקה מתוסכלת לא קשור לדיון, אבל כן קשור לביקורת על לא מיניקות. שום דבר לא שחור לבן...

[סאלי_תדמור*]

האם זה באמת ככה, שמי שלא מחובר לעצמו (סתם מלת קוד לא מדויקת, אני מניחה שכולם מבינים למה אני מתכוונת) משלם מחיר ומי שמתחבר לעצמו הופך לבריא ושמח?

שלום שלום לך עוברת יקרה @}

אני לא באמת יודעת. די מעט בחיים אני עוסקת בגיבוש כללים כאלה לגבי החיים. אף בן אדם הוא לא מקרה כללי, לכן המקרה הכללי לא ממש יעיד על אנשים ספציפיים... אני יכולה להעיד מעצמי שלתהליכים שעברתי (מגיל מאוד צעיר) היה להם הרבה מחיר (כל מה שתואר כאן ועוד, הרבה אתגרים בקשרים עם אנשים), היה להם הרבה רווח, בסופו של דבר גם המחיר היה אתגרים שלהתמודד איתם פיתח עוד את היכולות שלי. הנקודה היא שאני לא חושבת שבאמת יש בחירה, בד"כ. מה שיודעים יודעים. קשה ללכת אחורה. אבל הנה גם לכלל הזה יש יוצא מהכלל, כמו שענת תיארה. שהיא החליטה ללכת אחורה לגבי הירקות האורגניים.

מה שכן, אני רואה די מעט מקרים מסביב שבורות באמת יוצרת מצב חיובי ושלם בחיים. אני אומרת מעט כי אני לא מצליחה להזכר במקרים כאלה, אבל אני מניחה שיש. אני לא פגשתי אותם. אני מכירה מישהי, שכאשר פגשתי אותה לפני כמה שנים, מתישהו אמרה בהיסח הדעת שהקשר שלה עם בן זוגה מעולה, הם לא רבים מעולם, והכל בסדר בתחום הזה. היא לא שיתפה אותי כלום לגבי הקשר. כששמעתי את זה אמרתי לעצמי, לא יתכן. לא יתכן שהכל עובד פיקס ואין כלום כלום שהיא שמה לב אליו, וזה בלי לעבוד בכלל על התחום. כלומר מין בורות מבורכת ונעימה כזו. לא אמרתי כלום, כי הבנתי שזה כנראה לא הזמן המתאים להתפתחות בתחום הזה. לאחר זמן מסוים היא התקשרה אלי נסערת ואמרה שהם רבו, ושעולים דברים קשים בקשר שלהם. ברכתי אותה במזל טוב! סוף סוף היא התעוררה לראות מה באמת יש שם. אח"כ הם עברו תהליך נהדר, שעוד לא הסתיים אבל הקשר שלהם הגיע לעומק אחר לגמרי. הכל עכשיו אמיתי יותר. אולי לפעמים פחות נעים, אבל גם הרבה יותר מספק. עוד דוגמא שבה אולי הבורות נעימה, אבל אני לא חושבת שהיא כוללת אושר ממש.

עכשיו מעניין אותי, מדוע את שואלת את זה? יש איזה תחום ספציפי שאת מתלבטת לגביו?

[אפרת*]

אצלי, ככל שחולפות השנים הגוף שלי נעשה פחות "עמיד". דברים שפעם לא השפיעו על הגוף שלי, היום כן משפיעים, לדוגמא: שתיית קפה, אכילת לילה, חוסר פעילות גופנית ועוד ועוד. כך שאילולא "המודעות" הייתי סובלת דווקא יותר.

[סאלי_תדמור*]

ככל שחולפות השנים הגוף שלי נעשה פחות "עמיד". דברים שפעם לא השפיעו על הגוף שלי, היום כן משפיעים,

גם עלי ועל הרבה אנשים שאני מכירה. יכול להיות שהעודף רגישות לא מגיע רק מיותר תשומת לב, אלא פשוט מהגיל. אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי לפני שנים, תיהני כשאת עוד יכולה לאכול ג'אנק. לי זה עושה כאב בטן. והיום מעל כמה ביסים של ג'אנק גם לי לא טוב. שזה טוב ולא טוב יחד

[בשמת_א*]

לאירוע הנסי הזה שנופל בחלקן של נשים מסוימות
שלדעתי אינו רק ניסי. יש דרך אליו. והיא עוברת דרך חיבור אחר לגוף: חיבור שאינו מבוסס על פחד והתנגדות אלא על זרימה.