בלוג נשואה לקונבנציה

הקונבנציה שלי מאד סבלני ביחס למקום ממנו הוא בא. הקונבנציה שלי בהחלט מוכן לדיאלוג, בצורתו הגברית של המונח. נדבר, נתווכח, נתבצר ולא נסכים.
למחרת נשנה התנהגות ולא נודה שבעצם זזנו קצת מעמדתינו הראשונית. העיקר שהקונבנציה מרוצה ומרגיש שולט.
אני מלכלכת. כי בסופו של דבר הכל תלוי בי וכל מה שאני מבקשת אני מקבלת. זה רק דורש ממני להיות כ"כ בהירה וברורה עם עצמי ואיתו. זה דורש להגדיר
ולכבוש עצמאות ובגרות ולהתגבש. אני מחוייבת להתגבש ולבחור ולהחליט. כי אני מכתיבה ואני מחליטה. וזאת למרות שהקונבנציה והמשפחה הם מכבש לחצים.
ולכאורה הם המכתיבים, כסמן חד משמעי של נכון, מקובל, טוב, בריא ובעיקר "לא מסוכן" ו"לא טעות מאד גדולה".
על מה התסכול הגדול?
על נושא החינוך הביתי וזו גם הסיבה לדף הזה. אולי לשפוך שיחי יאוורר אצלי את הלופים הפנימיים ואולי, מישהו יכתוב פה בדיוק את הדבר אליו אני לא מצליחה להגיע.
כמו בכל ערב שישי היינו הערב אצל הורי הקונבנציה. הם קונבנציה-טורבו.
"אם יבוא מישהו בוואדי קלט, יש לי אקדח. לא איכפת לי, נשחיל אותו..."
לארוז את הילדים וללכת משם. בו ברגע. כמובן שלא. מבליגה וממשיכה להתבצר מאחורי הילדים. יושבים מול הטלויזיה, מדברים מעל הראש של ילדים עייפים.
לאמא של הקונבנציה יש אלוהות קטנה שנקראת מערכת החינוך. היא מורה לכיתות א-ב (איך, איך זה קרה לי???). אחותו לעומת זאת גננת. מאד מאד גננת.
כ"כ דידקטית שאני בעצמי בקושי עוקבת אחריה. הילדים שלה מאופסנים היטב מגיל 3 חודשים כדי שהיא תוכל לפרוק את חוסר הסבלנות שלה על ילדים של אחרים.
אוו...מאיפה כל הרשע הזה? ידעתי שזה יעשה לי טוב לכתוב פה...
בדרך הביתה העיר לי האיש שלא עזרתי לפנות את השולחן. השתבללתי שחבל על הזמן. יודעים מה קורה כשאני משתבללת? פתאום יש לי המון המון סבלנות לילדים
ואני מפסיקה מיד ליצור קשר עין עם האיש. אני גם לא ממש מדברת איתו. אבל אני סופר נחמדה לילדים. בהתרסה.
ואני מתבוננת בעצמי משתבללת בלי שליטה כתגובה להערה קטנה ומנסה להבין מה קורה לי. וזה מתבהר בי. כמה אנרגיה אני משקיעה כדי להתנהג לפי
הכללים הלא כתובים של בעלי המאה והדעה. וכמה זה חסר תועלת ותוחלת. אין לי סיכוי. אני עוף אשכנזי מוזר ואין דרך לטייח את זה.
אני מפשפשת תינוקות, אני יולדת בבית (סופסוף) ואפילו לבד, אני מנקה בחומרים ש"לא באמת מנקים". אני עושה דברים תמוהים לפרנסתי ולעיתים גם לא מתפרנסת.
אני מתעקשת למחזר ואני אוכלת מוזר. אני לא נותנת תרופות אם לא ממש חייבים ואני מעדיפה שהילדים יהיו לידי ואיתי כמה שרק אפשר. אני מניקה עד גיל שזו כבר ממש בושה.
אבל אני לא מעיזה להוציא אותם מהגן. אני לא מעיזה לתפוס את חלקת העצמאות הזו ולממש את האידיאל הפנימי שלי של משפחה שפוגשת את עצמה.
אני מדברת על המשפחה הגרעינית. ולמה אני כותבת את כל זה דוקא בהקשר של הקונבנציה ומשפחתו? מה אם הם לא היו בתמונה,
מה אם הם היו הכי תומכים בעולם? האם הם אבן הנגף או שהם שיקוף של משהו פנימי אצלי? מן הסתם...
הפחד הוא גדול. אין לי ספק שלפחות לילד הגדול שלי לחזור הביתה זה הדבר הנכון והבריא ביותר. לא צריך לשכנע אותי שחינוך ביתי הוא נכון בריא וטוב. לא זה הדיון.
הקושי הוא בזה שהאיש שלי כ"כ מתנגד לזה שזה לא קיים בתמונת העולם שלא ולכן אין על זה דיון ודיאלוג. יש רק ויכוח ותסכול. והמון בדידות.
אני מרגישה שאני קונה תחושה של זוגיות וביחד בזה שאני מתפשרת על זה שהילדים בגנים. ואני מלאת עצב על כך. זו פשרה לגיטימית, אני יודעת. זו בחירה בסדר וגם את זה אני יודעת.
אלא ש... לא קונים זוגיות וביחד. היש ישנו והאין איננו. יש זוגיות ויש ביחד ויש צמיחה ושותפות והרבה אהבה. ויש אי הסכמה עמוקה ויסודית על דברים שאני לא רואה איך מגשרים עליהם.
לפחות הגעתי למקום שאני מסוגלת להגיד את זה. אתה לא מוכן לקבל את זה כאופציה כי אתה מקובע. הוא הסכים. "כזה אני".
הוא גם הסכים לא לדבר איתי דרך מסך הטלביזיה או המחשב. (שוב הפורקן שבכתב)...
ואני? למה אני לא קובעת עובדה? אולי כי אני חולמת שזה יבוא מתוך החלטה משותפת. אני חולמת שביחד נבחר לקחת אחריות מלאה ולפנות מקום לאנשים הקטנים האלו שזימנו
לחיים שלנו והם מלאי שמחה ואנרגיה ויכולת לאינטימיות אינסופית. כי הייתי רוצה שזה יהיה פרויקט משותף. כי אני מתחשבת בדעתו של אבא שלהם ומחזיקה ממנו מאד.
כי אני מפחדת מהלבד הזה. מזה שזה יביא קשיים וכשאני ארגיש שקשה לי, זה יופנה נגדי. גם ככה אין הרבה תמיכה. אז אם אני אבחר בדרך כ"כ תובענית, בניגוד לדעתו אני "אשלם על זה".
יש לי תחושה שאת הצפרדע הזו המשפחה המורחבת מאד תתקשה לבלוע, למרות שזה לא יפתיע אותם. אני מפחדת מזה.
אני לא רוצה שזה יהפוך להיות מסע צלב.
אני רוצה שכולם יאהבו אותי כל הזמן. ברור, לא?
אז ויתרתי. קיבלתי את הזכות לבחור מסגרות בעצמי, לשלוח לחצי יום ולהשאיר הרבה בבית. אבל גן זה גן. נוכחות זרה בחיים שלנו. התמודדויות שאין לי מוטיבציה לרפד.
רק לסלק. כן. אנחנו במקומות שהם הרע במיעוטו. ועדיין. מיותר לי כ"כ. והינה, שוב מחדש זה עולה בי ומטלטל אותי ואני מגלה שלא רק שלא ויתרתי אלא שאני משוכנעת מתמיד.
הפעם לא רק מהמקום של הילדים אלא גם מהמקום שלי. אני מחפשת את האינטנסיביות הזו שכמעט ואי אפשר לעמוד בה. את המקום הסופר מדויק הזה שבו אני חייבת להיות
כדי לגמור את היום על שתי רגלים, נחמדה לילדים ולאיש שבא לשעתיים מהעבודה. אני מגלה שיש בי זרם מודעות חדש שמתחזק אל מול הילדים.
אני מגלה שהם מביאים איתם יכולת לאינטימיות מוחלטת. מוכנים לחלוק איתי את כל חייהם ואת כל חיי ואני היא זו ששמה להם גבולות. סוג של בגידה. בואו, תראו לי...
אני מגלה שזה מלמד אותי על ההתמסרות לסדר יום מאורגן ושאני כמהה לזרימה ולאפשרויות בחיים נטולי מסגרת חיצונית. אני עדיין גוררת איתי את הלו"ז מביה"ס היסודי שלי עצמי.
האם אף פעם לא אשתחרר?
אני מגלה שככל שאני איתם יותר, כך יותר קל לי להיות איתם. אני יודעת את כל זה כבר הרבה זמן, והינה אני יודעת את זה היום מחדש. כל פעם מחדש.
אז מה הבעיה? בדיוק את זה אני לא מצילחה לפענח. אולי הייתי רוצה אמא שתגיד לי מה לעשות. שתגיד שזה בסדר, הינה - תעשי כך וכך ואני אעזור לך. אין. אין אמא ואין אבא.
לא בשטח. רק הקונבנציה שמחייבת אותי לפתור את הבעיות שלי עם עצמי ולהתגבש. תתגבשי כבר. תתבגרי. קחי אחריות.
ועכשיו אני הולכת לישון. תודה על ההקשבה.

הקונבנציה שלי בהחלט מוכן לדיאלוג, בצורתו הגברית של המונח. נדבר, נתווכח, נתבצר ולא נסכים.
תגידי, אנחנו מכירים? כי זה בדיוק התיאור שלי...

על הבהירות הפנימית (כגבר אני לא יכול לרשום חיבוקים ופרחים, רק

). ראייה חדה. כתיבה כזאת עוזרת לקורא לראות, להבין, לפענח ולהתגבש. וסחה על ההשתבללות...

וואו. כתבת כל-כך מעניין (וגם שנון

).
הזדהיתי איתך מאוד.

אני בטוחה שהכתיבה גם תעזור לך לפרוק, גם תעזור לך להבין את עצמך טוב יותר, וגם תביא לך תגובות שיעזרו לך להתגבש עם עצמך.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

אני עוף אשכנזי מוזר ואין דרך לטייח את זה.
היייי !
אני תימניה ובעלי אשכנזי ויש אצלנו אותן בעיות...
ממש אותו "דו-שיח", עכשיו הנושא ה"חם" הוא הטלוויזיה, הוא לא מוכן לדבר (אני מוכנה להתפשר, למשל, אם הוא יבטיח להדליק אותה רק אחרי שהילדים הולכים לישון, או למשל רק לראות חדשות בשעות מוגבלות ולא כל היום רעש בלתי פוסק שעושה לי פיצוצים בראש), הוא רוצה שזה ייפתר אבל בלי שהוא יצטרך לדבר על זה.
האמת שהוא בד"כ דיי בסדר עם ה"שגעונות" שלי ("פשוט תעשי מה שאת רוצה" זה המשפט הקבוע...), אבל לפעמים הוא מתרגז כי כשאי אפשר לדבר איתו אני פשוט מחליטה וזהו ואז הוא מתעצבן שלא דיברנו על זה... למשל בלידה השניה היה לי ברור שאני לא רוצה לחזור לבי"ח (גם בראשון לא רציתי אבל אז עוד שאלתי אותו...), ואז הוא שמע על המחיר והתפלץ (היינו במצב כלכלי דיי רעוע, עם בן שנה ועוד הריון לא מתוכנן, זה היה לפני שנתיים בערך... היום אני יודעת שההריון הזה היה הכי מתוכנן שיש...) בכל מקרה, התבלבטתי (שגיאת הדפסה, אבל אהבתי...), התחבטתי ולא זז כלום (לא היה דו שיח). ואז הגעתי למסקנה שכאן זה הגוף שלי ואין מצב לבי"ח, אז הודעתי לו בפשטות: או שאני יולדת על הרצפה בשירותים או שלוקחים מיילדת... (לא לדאוג, לקחנו מיילדת...) (למרות שכאן זה בין המקומות היחידים שאפשר לאמר את זה ללא הרמות גבה...) ועכשיו הוא מייחצן לידות בית מקצועי...
אם נחזור לוויכוח הנוכחי, אז עד לפני כחודש היו כבלים, ואז נמאס לי לחכות שהוא יחליט לשבת לשיחה ופשוט ניתקתי אותם. הסברתי לו שאם הוא רוצה לדבר אז שידבר אבל אם הוא לא רוצה לדבר ולהגיע להסכמה זה לא "פייר" שאני אשלם את המחיר. הוא עושה על זה פרצופים אבל עוד לא "הבשיל" לדבר על זה. זכותו, אבל אז פשוט אני לוקחת את ההחלטה עלי ומבצעת. בסוף הוא גם יגיד שעשיתי החלטה נכונה (אני מקווה- ככה זה בדרך כלל, רק שבדרך הוא מקטר...)
ל הבנתי כל כך למה את מתכוונת ב"בעל המאה הוא בעל הדעה"- בגלל שאת לא עובדת? אז תני לי לחדש לך... אני עובדת מהבית ומרוויחה לא רע. עיקר העבודה נעשית בעיקר כשהבעל חוזר מהעבודה ובלילות, לפעמים יש מטפלת בבוקר עם הקטן (הגדול בגן קטן ומקסים שאני מאוד אוהבת, ל-4 שעות, ואצלי עדיין לא "בשל" להוציא אותו מהגן, מה גם שאצלי זה שונה כי הוא חוזר מהגן ומספר שהיה כיף והוא ממש מלא חיים והתלהבות. הוא אוהב "אקשן" ואני טיפוס של שקט, וזו הדרך שלי למצוא את האיזון הזה בינינו). בכל מקרה- זה לא ממש משנה להם (לכל המקטרגים...). את מכירה את המשפט מהגשש? "אם כולם אומרים- כנראה שזה נכון..."? ככה הם חושבים. "מליארד סינים לא טועים"

וכאלה ממש בא לי להיות כמו המורה מהבי"ס שאומרת "אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?"

יצא לי דיי ארוך (באמת נגעת בנקודה רגישה), אבל יש לי שני הגיגים עיקריים בעיניין:

אם זה באמת חשוב ומציבים עובדה, בנעימות אך באסרטיביות, זה פשוט עובד (אבל בשביל זה את צריכה להיות באמת סגורה על עצמך, כמו שאמרת- אולי זה פשוט שיקוף של הקונפליקט הפנימי שלך...)
אחד הדברים שאני כל הזמן מדגישה בפני בעלי, הוא שלא משנה של מי היו הבחירות, התוצאות הן של שנינו. אם את בוחרת לא לשלוח לגן כי אין מצב לדו-שיח, והוא ייתן לך "לשלם" על זה (את בטוחה שזה לא בעלי במקרה?!? ממש תיאור מפורט של ההתנהגויות שלו אחד לאחד)- תזכירי לו שזוגיות זה לטוב ולרע, והוא צריך לתמוך בך (גם אם ההחלטות שלך היו שגויות לדעתו), כי את אשתו וזקוקה לו כרגע וכרגע הוא צריך לעזור לך. ואם קשה לו אז שיפצה פיו וידבר...

אני מאד מבינה אותך אבל רוצה להאיר נקודה אחרת.הבנתי את הצרות , את הכאב.
אבל אם את באמת רוצה לשנות את המצב(ואני לא כותבת בביקורת, סתם משהו שעובד אצלי)
נסי לחשוב על משהו אחד(!) שרצית ויישמת
ולא מתוך אין ברירה,או לחץ\או מריבה. משהו אחד-משאלה שעלתה אצלך שיישמת בשמחה ובטוב.יש חיה כזו?

אני לא רוצה שזה יהפוך להיות מסע צלב.
קחי בחשבון שכשיש מלחמה על הנושאים האלה, לרוב מי שמשלם את המחיר הוא לא רק אחד מבני הזוג, אלא גם ובעיקר הילדים
אצלנו יש חוסר קבלה מוחלט של הדרך הזאת מחלק קטן (ודי חסר חשיבות) של המשפחה המורחבת ובכ"ז הילדים משלמים את המחיר, אז על אחת כמה וכמה כשמדובר באבא שלהם...

כתבת מקסים

קראנו אני ובעלי ונהנינו. תמשיכי עוד.

_אני מפשפשת תינוקות, אני יולדת בבית (סופסוף) ואפילו לבד, אני מנקה בחומרים ש"לא באמת מנקים". אני עושה דברים תמוהים לפרנסתי ולעיתים גם לא מתפרנסת.
אני מתעקשת למחזר ואני אוכלת מוזר. אני לא נותנת תרופות אם לא ממש חייבים ואני מעדיפה שהילדים יהיו לידי ואיתי כמה שרק אפשר. אני מניקה עד גיל שזו כבר ממש בושה.
אבל אני לא מעיזה להוציא אותם מהגן._
את בטוחה שקונבנציה הוא לא רק תירוץ שלך? את משוכנעת בפנים שזה מה שאת רוצה? (אם נעזוב לרגע את טובת הילדים)
אם תחשבי על זהת גם קונבנציה נשוי לך, על כל חוסר הקונבנציונליות שלך כפי שנראתה לעיל, אז זה מה שישבור אותו?

חיבוק מאחת שכואב לה הגב...

לפני שהעליתי את הדף נתתי לקונבנציה שלי לקרוא אותו. זה גרר שיחה. טובה, פורה, מענגת. ללא מסקנה וללא החלטה אבל עם דיבור טוב והרבה אהבה. כנראה שכתבתי בדרמטיות יתרה כי בסופו של ערב ארוך מדי, הוא סופסוף שאל את שאלת השאלות - אז מה, את חושבת על לפרק את החבילה?זה הפחד הגדול. קבל עם ועדה אני מכריזה בזאת: לעולם לא. נקודת המוצא שלי היא הביחד שלנו ומשם אנו צועדים הדרך.
את בטוחה שקונבנציה הוא לא רק תירוץ שלך? את משוכנעת בפנים שזה מה שאת רוצה? ברור! הנקודה שלי פה היא לא להאשים אותו באזלת היד שלי אלא לנסות ולחדד את הבפנוכו שלי כדי להבין מה אני מאמת רוצה לעשות (אם יש חיה כזאת)? תראו. הוא עושה לי טובה ענקית בזה שהוא מה שהוא. היום הבנתי שהחלום שלי בזוגיות הוא מישהו שיבוא ויקח אותי ביד ויוביל אותי להגשים את כל משאלותי בלי שאני אדע אפילו ששאלתי אותן. " מה דעתך שנוציא את הילדים מהמסגרות ונעבור לגדל אותם ביחד בבית?" ואני: יודע מה, 'פסדר... והוא: "אגב, מהיום אני קונה רק אורגני, לא איכפת לך, נכון? ואולי את מכירה במקרה מישהו שיעזור לי להגמל משתיית קולה (בקבוק וחצי ליום), עדיף בדיקור או היפנוזה?" ואני: אין לי בעיה עם אורגני. מכירה מישהו כזה (עשרה לפחות)...
לפני כמה שבועות הגיעו אלינו מההוצאה לפועל של עיריית תל אביב. קנס חניה שלא שולם עוד מלפני שהיינו ביחד. הצעתי לשליח לקחת את הטלביזיה ולעזוב אותנו בשקט. הוא היה מוכן. התקשרתי לקונבנציה שלי שהתעצבן מהבדיחה ואמר לי לתת את כרטיס האשראי ולסגור את החוב. אבל הוא בהחלט משתף איתי פעולה. הטלביזיה פועלת כמעט רק אחרי שאני והילדים ישנים וגם אז ללא קול כמעט. המחשב כבוי בשבתות והוא מאד משתדל לא להתחבר אליו כל רגע פנוי אחר.
יכול להיות שהשאלה של המחיר שישלמו הילדים היא חלק מהתמונה הזו שמפחידה אותי בבחירה הזו.כל המשפחה שלו, שהיא המשפחה הפעילה בחיינו, כ"כ תתנגד לה. התחושה היא, שהילדים יהיו תחת ביקורת שלא באשמתם. ומצד שני, גם ככה זה כך. רק ברמות אחרות. על דברים אחרים. כמו שכתבתי פעם קודמת - אין לזה התחלה או סוף. כנראה. וגם - אני לא שלמה עם עצמי. את הסבפתים הם פוגשים גג פעם בשבוע וגם זה לא תמיד. אותי הם רואים כל יום ולפעמים כל היום. נוצר מבצ שבגלל אני "מחוייבת" לשלוח אותם לגן, למרות שאני לא שלמה עם זה, אני צוברת כעסים סמויים על התנהגויות שהם ממש לא אשמים בהם אבל הם מביאים אותי להתמודד איתם, וכך כמובן גם עם עצמי במקומות שאני מרגישה שלא הייתי חייבת להיות בהם. כועבת על הילדים כי הם בגן. כי אני הפכתי בגללם לאמא ששולחת את הילדים שלה לגן. מצליחה להסביר את עצמי?
ושוב אני מסייגת. זה לא קיצוני, ולא שולט ולא דרמטי. אבל זה קיים שם ואי שם.
טוב, אני חייבת לסיים.

מעניין, נוגע ללב. תמשיכי.
זה גדול שנתת לו לקרוא ומה שקרה אח"כ. זה מוכיח בעיני שאין תחליף לדיאלוג (קרה לנו רק אתמול - כעס, עייפות, האשמות הדדיות, ובסוף איכשהו התגלגלה שיחה שעשתה טוב לכולם...).

קוראת.

מה קרה לדף? מישהו מחק כאן חלקים גדולים מאוד. למה?

גם אני מזדהה...ומסכימה שזה שלבן הזוג דיעה שונה אכן עוזר לנו להיות יותר מדויקות וברורות עם עצמנו קודם כל.
בן זוגי לא בעד חינוך ביתי (הבכור כמעט בן חמש) אבל מסכים לא לשלוח לגן. אין הסכמה על ביהס אבל כשנגיע לגשר נחצה אותו...
גם המשפחות לא בעד אבל מקבלים בשקט. כשקשה לי הם והוא אומרים "אז תשלחי לגן..."
למדתי שמותר לי להגיד שקשה לי-לא משנה מה תהיה התגובה, וגם לאמהות שהילדים בגן והן לא עובדות יש קשיים. לכולם יש קשיים. למדתי גם שאני לא צריכה "להוכיח" כלום לאף אחד-קודם כל לא לעצמי....
החינוך הביתי זה קודם כל בשבילי. החופש הגדול שלי (שמעולם לא היה לי-בקבוץ גם בחופש היה בית ילדים...).
מה שעוד עזר אולי, זה שאני מפרגנת לו לעשות מה שהוא רוצה-עבודה שהוא אוהב, טיפול אם הוא צריך, נסיעה להודו לחודש וחצי לבד, בלי קשר אם יש כסף או לא. הוא המפרנס היחיד אצלנו, אז איך שאני רואה את זה כדי להכניס כסף צריך גם להוציא וגם לאהוב את מה שעושים. כשהוא מבסוט אז גם יש יותר פרנסה וגם הוא יותר מקבל דברים שאני רוצה-כמו אוכל אורגני למשל. אלו הדברים שחשובים לי ולכן אין על זה שאלה. אותו הדבר לגביו.
בסופו של יום, נראה לי שהוא מבסוט ומעריך את הדרך שלי. למרות שבהתחלה הוא מתנגד.

תודה לפותחת הדף על הכנות,
קוראת ומאוד מזדהה..
(-:

לפני כמה שבועות התגלגל פה ובמיילים הסיפור על הטפלון. רעיל, מסוכן וכו'.
אני יודעת כבר שנים שטפלון זה רע. אני מזמן מסבנת את המחבת הזו בזהירות ויודעת שאין מנוס מלשרוט אותה עוד טיפה. בקיצור - זרקתי אותה. בלי להסס. אבל לא סיפרתי לו.
סמכתי על זה שהוא לא ישים לב. ידעתי שאם אני אספר לו הוא יתנגד. למה? כי הוא לא אוהב לזרוק דברים. בעדיפות לשמור, הכל הכל. כדור מפוצץ, Tשרטים עם כתמים וחורים,
כוסות למשקאות חריפים שלא יצאו מהארון מאז שהם נכנסו אליו. העיקר לא לזרוק. אז אני נפטרת מדברים בסתר. בד"כ אני קודם מעבירה אותם למחסן. אני מרויחה כמה חודשים שבהם
אם מישהו נזכר לחפש אותם, אני יכולה לשלוף אותם ולטעון שרק סידרתי. אח"כ אני זורקת או מוסרת.
אבל לא לקחתי בחשבון שהקונבנציה שלי אוהב לבשל. מחפש מחפש את המחבת ובסוף שואל איפה היא. אני מפסיקה לעשות את עצמי כאילו אני לא שמה לב למה שקורה, ואומרת בפשטות - זרקתי אותה. התעצבן עלי יפה יפה. בעדינות כזו. חיפש היטב. שלף בניצחון מחבת טפלון קטנה של טיולים.
הקטע הוא לא רק שזרקתי לו משהו. הקטע הוא שאני נגררת אחרי כל מה שמישהו כותב או אומר, כאילו ללא שום בדיקה. "הרי אין לזה סוף", "זהמתחיל בטפלון וממשיך ב...וב...ו...ו...".
אההה!!! ואני גיליתי שאמנם אין לזה סוף אבל יש התחלה!
הגישה של הקונבנציה (ולא רק הפרטית שלי) למה שקשה וקל מבלבלת אותי. אמור להיות לי קשה להיות עם הילדים בבית וקל יותר לשלוח אותם לגן. באותו האופן, אמור להיות לי קשה לנקות
בעצמי את הבית וקל יותר להביא עוזרת. זה לא שאני לא מתפנקת על השקט כשהילדים לא כאן. אבל לי יותר קשה להביא אותם בבוקר ולהחזיר אותם בצהרים ולהפרד מהם ולספוג אותם
עמוסים אחר כך. יותר קשה לי מאשר להשאיר אותם בבית ולחגוג עוד יום שזורם לו כמו בשבתות. יותר קל לי (היום) לנקות את הבית בעצמי ולהתלהב ממה שזה עושה לי מאשר להכניס נוכחות
זרה לאינטימיות של חדרי השינה שלנו. נראה לי שזה קשור לתחושה שניתן לקנות עזרה בכסף. אנחנו לא יכולים להיות נוכחים ולעזור בנוכחות (אנחנו קריא הורי הקונבנציה) ועל כן נעודד אותך
לשמור את העוזרת, ולשלוח לגנים. גם האיש שלי אומר הרבה שהוא לא יכול לעזור מספיק כי העבודה שואבת אותו. אולי הוא מעדיף לדעת שלכ כל הנטל נופל עלי ושהוא את חלקו תורם
בהקלות שניתן לקנות.
עד לפני לא מזמן שיחקתי את המשחק הזה. הוא היה עובד הרבה ואני הייתי מתלוננת. הוא היה עושה מה שהוא יכול עבור הבית פנימה ולי זה אף פעם לא הספיק. משהו בי משתנה.
השבוע הוא היה במילואים ואני לקחתי 3 ילדים קטנים ויצאתי ל"מנסע" צפונה. חברים, נסיעות, התבוננות ומחשבות. גיליתי מחדש את הכוח שלי. אני עדיין בהיי מהעוצמה של להיות אמא לבד
ולהצליח להביא את כולם שמחים ומרוצים לסופו של יום שמח. מתבהרת בי ההבנה שהאיש שלי לא חוזר בסוף היום כדי להפוך לפועל שלנו ולעשות את כל מה שאני לא עושה בעצמי.
הוא לא יכול להתחבר לרשימת המטלות הפנימית שלי ויש לו קצב וצרכים משלו. הוא לא בא לתת לי את ההקלה הזו שאני מייחלת לה מאחריות מלאה על כל מה שקורה איתי וסביבי. כל זה אני יודעת
מזמן. מה שחדש לי זה להבין מה הוא כן עושה ולהיות מסוגלת לשמוח איתו שמחה מלאה על מה שהוא מביא איתו.
מה שהוא כן עושה זה להצטרף למעגל ולהיות עוד פרמטר בפוקוסים שלי. עוד מושא למדיטציה פנימית. אני לעצמי: תשארי מדויקת, תשארי במרכז, לא להתפזר.
אני מבינה שלגדל את הילדים בבית משקף את האידיאה הפנימית שלי. ככה אני רואה את המשפחה שלי אם אני מדמיינת איך אני באמת רוצה שהדברים יראו. אורח החיים שלי הוא יצירה
שמשקפת את מה שאני מאמינה בו. זה לא סתם שיש סטריאוטיפים שהולכים ביחד ואני לאט לאט מנכסת לי אותם אחד אחד. זה לוקח זמן וזה מפתיע אותי. בפנים אני קיצונית ואידאליסטית.
בחוץ אני מתפשרת, נגררת ואוהבת שאומרים לי מה לעשות. אבל לא באמת.
חזרתי עם החלטה - לאפשר ולשחרר. לא הכל בא מהראש. קצת לאוורר. מה שיקרה יקרה, ויעזור להבהיר לנו לאן אנחנו הולכים.
סוף השנה זה זמן טוב כי לא צריך להצהיר הצהרות. אני לא מצליחה לדמיין את הגדול שלי חוזר לגן ביום ראשון ולכן כנראה זה גם לא יקרה.
ואיך אני? עיפה ומאושרת. ואיך הילדים? אותו כנל. והקונבנציה? לא ישן שלושה ימים בתרגיל בצבא. נדבר איתו כשהוא יקום. (מהחשש שלי מהשיחה הזו אני מבינה שכבר החלטתי מה להגיד).

קוראת, מרותקת ומזדהה.
מנסע

מצאתם את הציר הצפוני?

איזה יופי לקרוא אותך.

הציר הצפוני

קרוב לודאי שגם את זוהר הצפון..

אי ההסכמה תקועה לנו כמו עצם הגרון. אנחנו חוגגים את אי ההסכמה בינינו. היא מחזקת את הביחד.
ובכל זאת אני עצובה. המחיר לא פשוט. אני עוד לא יודעת מה יוחלט פה בבית ובינתיים אני מנסה לזרום בלי להחליט. לא הכל בא מהראש. הרוב מגיע ממקום אחר.
הגדול שלי נשאר בבית היום ואבא שלו יצא עצבני ונרגן. כששואלים אותו, הגדול שלי רוצה ללכת לגן יום כן ויום לא. כלומר לא באמת יודע ורוצה את כל העולמות. הצעתי לו 3 ימים כן ו 4 ימים בבית.
ברצף. הוא הסכים. אני הייתי מעדיפה להפרד לשלום מהגן אבל אני עוד לא מוכנה לקרע שזה מביא עלינו. אני מאמינה שאנחנו עוברים תהליך ושגם אם בסופו נפרד מהגן,
הפרידה צריכה להיות בתהליך. מיד אני נעשית עייפה יותר, קשה לי יותר. כשהילד שלי לא בגן אני רואה אותו ביחודיות המדהימה שלו. כשהוא בגן אני רואה אותו כאחד מ...
ואני אמא שלו! ואני יודעת שהוא יחודי! ובכל זאת. ההתנהגויות שלו אינן אמינות בעיני כי אני לא יודעת אם הן שלו או אם הן חיקוי. נוצר מרחק, השפה היא לא אחידה.
צריכה ללכת. בדיוק כשנהיה לי מעניין...

הגדול שלי רוצה ללכת לגן יום כן ויום לא. כלומר לא באמת יודע ורוצה את כל העולמות
בן כמה הוא?

כמעט 5

נהנית לקרוא אותך.

_הצעתי לו 3 ימים כן ו 4 ימים בבית.
ברצף. הוא הסכים._
קצת מבלבל לילד בן 5 , לא? אני יודעת שיש הרבה ימים שאני רוצה ומתכוונת לא לשלוח את הילדה לגן , אבל אז היא חוזרת ואומרת : "מחר יש כככה וככה" ומחכה ומצפה למחר, או שהיא לא היתה בגן מס' ימים ואז שהיא חוזרת היא חווה ששאר הילדים ממשיכים משהו שהיא הפסידה. לאחרונה אני ממעיטה בלהחסיר ימים בגן רק בגלל זה. (לעומת זאת, יש הרבה ימים שהיא מגיעה מאוחר מכולם לגן ויוצאת מוקדם יותר).

חוץ מזה, זה נשמע כאילו את ממש נשואה לבעלי שחינוך ביתי נשמע לו הדבר המוזר ו"המזניח" ביותר לילדים .............

הערתי שד מרבצו והוא מהלך לו חופשי בבית. זהו שד החופש או אי החופש שבתוך המשפחה. אנחנו לכודים בקשרי משפחה-כלכלה-קונבנציה ואני מתחילה להחנק.
שאלת החינוך היא רק המשקפת שדרכה אנחנו בודקים את הנוף כרגע. הנוף הוא זהה עם כל שאלה שמתעוררת. אני מנסה מאד מאד להשאר במקום המדוייק.
למה זה טוב לי, איך זה משרת אותי, איך ולמה זימנתי את זה לעצמי ומה אני עושה עם עצמי בתוך כל זה.
אבל כרגע, נקודתית, אני מיואשת ועצובה ומתוסכלת וכועסת.
אני לא מצליחה וכנראה לא רוצה להחליט להוציא את הילד מהגן על דעת עצמי ללא הסכמה של האיש. הסכמה כזו לא תבוא לי.
אני לא מוציאה אותו מהגן כי אני לא רוצה לחיות עם הקושי שזה יעורר אצלו. הוא יוותר לי מתוך כעס ויקבל את זה אבל זה יהיה רע לי ורע לילד.
היום האיש אמר שהוא עייף ממלחמות עם המשפחה. הכל זו מלחמה ואנחנו בתהליך ארוך של הגדרת עצמאות. מעבר לזה שהוא מאמין שילד צריך להיות במסגרת,
הוא לא רוצה להתמודד עם מה שזה יעורר אצלו במשפחה אם נחליט להוציא אותו מהמסגרת. והינה הוא מוכן להודות. אנחנו חיים על פי תכתיבים של ההורים ושל החברה.
אני לא כזו. אני מרדנית מטבעי ועושה מה שאני מאמינה מבפנים שנכון לי לעשות. לא כדי למרוד אלא כי אני חייבת להשאר נאמנה לעצמי כדי להיות מסוגלת לנשום.
ואני מרגישה שמכופפים אותי. אני גם מאמינה שזה שאני נפלתי לתוך כזו משפחה זה מתנה לי ולהם, וככל שאני אתממש יותר, כך אנחנו ביחסים פוריים יותר.
התינוקת קוראת לי...

אוי, אין לי מה לומר רק

בואי נתמקד בחלקי המשפטים האלו:

קונבנציה

_יודעים מה קורה כשאני משתבללת? פתאום יש לי המון המון סבלנות לילדים
ואני מפסיקה מיד ליצור קשר עין עם האיש_

אני עוף אשכנזי מוזר

אני עושה דברים תמוהים לפרנסתי ולעיתים גם לא מתפרנסת

אתה לא מוכן לקבל את זה כאופציה כי אתה מקובע

_אני רוצה שכולם יאהבו אותי כל הזמן. ברור, לא?
אז ויתרתי._

הצעתי לשליח לקחת את הטלביזיה ולעזוב אותנו בשקט. הוא היה מוכן. התקשרתי לקונבנציה שלי שהתעצבן מהבדיחה ואמר לי לתת

_כועבת על הילדים כי הם בגן. כי אני הפכתי בגללם לאמא ששולחת את הילדים שלה לגן. מצליחה להסביר את עצמי?
ושוב אני מסייגת. זה לא קיצוני, ולא שולט ולא דרמטי. אבל זה קיים שם ואי שם._

כי בסופו של ערב ארוך מדי, הוא סופסוף שאל את שאלת השאלות - אז מה, את חושבת על לפרק את החבילה?

נקודת המוצא שלי היא הביחד שלנו ומשם אנו צועדים הדרך.

_אבל לי יותר קשה להביא אותם בבוקר ולהחזיר אותם בצהרים ולהפרד מהם ולספוג אותם
עמוסים אחר כך. יותר קשה לי מאשר להשאיר אותם בבית ולחגוג עוד יום שזורם לו כמו בשבתות. יותר קל לי (היום) לנקות את הבית בעצמי ולהתלהב ממה שזה עושה לי מאשר להכניס נוכחות
זרה לאינטימיות של חדרי השינה שלנו_

_כשהילד שלי לא בגן אני רואה אותו ביחודיות המדהימה שלו. כשהוא בגן אני רואה אותו כאחד מ...
ואני אמא שלו! ואני יודעת שהוא יחודי! ובכל זאת. ההתנהגויות שלו אינן אמינות בעיני כי אני לא יודעת אם הן שלו או אם הן חיקוי. נוצר מרחק, השפה היא לא אחידה._

מה אומר לך. יש בי הרבה תחושות לא נעימות כשאני קוראת את דברייך.
את רואה הכל, מודעת מאוד, אבל עדיין לא נותנת לנו את כולך. את נותנת לנו את השואו של עצמך. אולי גם בסוף תזדהי, אז צריך לשים לב. אל תזדהי- תני את עצמך עד הסוף, כדי שנבין גם את עצמינו.
את שרוצה שיאהבו אותך, גם באתר הספציפי הזה, בו יש יותר קבלה לקביעה, שמי ששולח את ילדיו לחינוך רגיל הוא קונבנציה. אנשים כאלו אחידים ללא יחוד. ואילו את- מיוחדת, מוזרה, שונה. לא אחת מ....
הילד שלך- גם הוא לא יהפוך לאחד מ....כי אז תהפכי עוד יותר לאחת מ.....את רוצה שיאהבו אותך ויעריכו אותך על מה שאת עושה,שהוא שונה ממה שאחרים עושים-כי הוא אחר. אבל את רוב האנרגיות שלך את מוציאה על חלומות ושיקומך מהתנפצות החלומות אל מציאות.

את מתלבטת. כי את יודעת עמוק בפנים שאת (עדיין) לא גדולה מספיק כדי להיות בלעדית לילדייך.
את לפעמים מצליחה ולפעמים לא. לפעמים נהנית לנקות את הבית וגם הרבה פעמים אין לך זמן. לפעמים יש לוז מאורגן ולפעמים לא.
וילדים? הם חייבים וודאות וסדר. חינוך ביתי ? אז כמו פעם. לא הייתה שעה אחת לא מתוכננת. תשאליאת הסבתות.
את רוצה בוקר כזה על מי מנוחות, (בלי הסעות ולחץ) ועם ילדים שחוו חוויות שאת כולן את הענקת להם, במו ידייך. את תביני בדיוק על מה הם מדברים. הם לא עמוסים ועצבנים מנשים אחרות.

את רוצה לשנות הכל כדי להרגיש אמא משמעותית לילדייך. האם את מצליחה ליצור מזמן אחר הצהריים זמן של חינוך ביתי מסודר ומאורגן? אווירה כבדה וחסרת הומור מזיקה יותר מחלקיקי טפלון באוכל או מזון לא אורגני. את זורקת את המחבת כדי לשנות משהו ומיד, אבל אלו הם לא הדברים האמיתיים שזקוקים לשינוי. הם רק אלו שקל להטפל אליהם.

הגבר שלך, זה שלא תעזבי בחיים...הוא כבר מתחיל לתפוס מרחק ממך כי הוא מותש ממלחמות. אני מרגישה את זה חזק בגלל שהוא התחיל לוותר. הוא מוותר על הקול בטלוויזיה, על להיות בעל לאשה שהמשפחה שלו אוהבת ולא מבקרת כל הזמן. הוא נשאב אל תוך עבודתו...כי בבית מחכים לו מבטים עגומים. בהתחלה זה היה בגלל שציפית שיהיה כמו בחלומותייך ועכשיו כשהבנת שהוא לא יהיה, נשארה מלחמה על הערכתו אלייך. לפחות כמו שאת מעריכה אותו. (על זה שהוא יודע מה הוא רוצה ודבק בזה). משנה סדורה של מה טוב או לא רע (אבל לפחות לא מזיק).
את לא דבקה במטרה ולא בטוחה בה בכלל, אבל את דבקה בלהאשים את כולם, שהם הסיבה לכך שאת לא חיה ע"פ משאלות ליבך.

את מיוחדת. אני מרגישה בך מרחוק. עכשיו, תתחילי לשנות בקטן. הכי קטן שאפשר. אבל לא במחבת טפלון או ילד שנשאר בבית כי פתאום לא התחשק לך לקום בבוקר.

תשני את המהות. את יכולה. גם אני משתדלת.

מדהים איך העולם מסודר בצורה מדויקת. כאילו שמעו הורי הקונבנציה את רחשי הדילמות הזוגית שלנו והגיעו להבהיר ולחדד את המסר. היתה שיחה. קיבלנו הטפה שאנחנו חורגים מהתקציב.
האיש אמר שאנחנו חיים מאד בחסכנות (הכל יחסי כמובן). אבא שלו אמר שמבחוץ זה לא נראה ככה. שאלתי מה הוא רואה. הוא אמר שאנחנו מבזבזים המון על הגנים. למה הילד צריך גן פרטי אם הוא
בגיל של גן מועצה? למה הילדה בגן שבו לא מקבלים שומדבר, שום גרויים, שומכלום אין שם? אנחנו מגנים על הילד יותר מדי. שומרים עליו בצמר גפן ולא נותנים לו להתמודד. הוא לא מתחשל ולא
מתחזק. עדין מדי. רגיש מדי. גן רגיל. גם הילדים שלי גדלו בגן רגיל ויצאו בסדר גמור. למה אתם לא שומעים לנו? מתיעצים איתנו? מה, אתם הראשונים, היחידים שמגדלים ילדים?
אוקי, הבנו. יצא. שמרו בבטן הרבה זמן. אחת לשנה בערך זה צריך לצאת. תודה, שלום.
או בעצם - יודע מה? צודק. החלטתי להוציא את הילדים מהגנים בעצתך הישירה ובכך לחסוך לנו כ 3 וחצי אלף בחודש. תודה על ההארה.
זו הבעיה. אם היו שואלים אותי איך אנחנו "חוסכים" או משנים את חיינו כך שנחיה לפי היכולת הכלכלית שלנו, הייתי עושה בחירות שמאד ברורות ופשוטות לי. את הבית החדש שבנינו, את האוטו החדש שקנינו וגם את השני הפחות חדש, הייתי משלחת. להשכיר או למכור את הבית. למכור את המכוניות ולקנות שתיים פושטיות, יד משהו שעושות את העבודה בזול. להוציא את הילדים מהגן, לעבור לגור במקום זול. השפה שלי לא מוכרת לאיש. הוא חי ע"פ ערכים של קפיטליזם פשוט. אחרי החתונה (סוף כל סוף התחתן הילד) בונים בית. אם מחליפים אוטו אז לחדש דנדש. וכדי לשרת היטב את עגל הזהב עובדים קשה ומעלים קורבנות. ומכיוון שכשהתחתנו אני הייתי מאד לא מגובשת והוא היה מגובה בקונבנציה עסיסית, התנהלתי וויתרתי. ויתרתי על להבין מה קורה בכספים שלנו ועל מעורבות בהחלטות שגדולות עלי בהרבה מידות. מפנק, לא? משפחה עם כסף, בית, אוטו, מתנות לילדים. אלא שכמו בסקס כך גם בכסף הפאסיביות לא משתלמת לטווח ארוך ולא מביאה לסיפוק אמיתי מתמשך. היא יוצרת תיסכול של צפיות שלא מתממשות וצרכים שלא נענים.
שלום לפאסיביות המפונקת. מה יבוא במקומך?
מה שמדהים הוא שלא אמרנו להם כלום והשיחה הזו הגיעה בדיוק כשהכל סוער בתוכי בדיוק בשאלות האלו. אבא קונבנציה טורבו נתן תמונה כ"כ מדויקת של הנוכחות שלהם בחיינו, והגבול שלי הולך ונהיה יותר ברור.
מהלך ראשון - הפרדה כלכלית מוחלטת. זה לא פשוט ויקח זמן. כמובן הוא ציין בהנאה את העובדה שאני לא מרויחה. קלף מיקוח שאין עליו בעולם שנמדד בהישגים כלכליים. "בטחון כלכלי"...
בתוך זה - שקט. לטפח את הבית. בית - הילדים, האבא של הילדים, אני והאבא, אבא והילדים. להפנים את האוטונומיה של היחידה הקסומה שלנו. להפנים את החופש שמדגדג בקצות אצבעותינו.
האם אפשר לקבל כנתון את המקום בו אנו חיים, את הכמעט סמביוזה הכלכלית שנובעת מזה שהאיש עד כה היה שכיר בעסק של אבא שלו, אם גם עצמאי במעשיו, את הבית - אוטו - עבודה שעל
ברכיהם הוא גדל ועל פי זה בנינו את התפאורה של חיינו הנוכחיים. האם אפשר לקבל את כל זה ולעשות את השינוי לתוך זה? או שמא, שמא נהיה חייבים לעשות חיתוך כואב, בחירה - שחור/לבן, לעבור רחוק.להשתחרר לגמרי.
לעזוב הכל ולבנות מהתחלה כדי לאפשר לנו להגדיר ללא פשרות את מערך חיינו.
אני תוהה. תמיד יש מכשולים. תמיד אפשר לשבת ולחכות למשהו חיצוני שישתנה. גן העדן הוא כאן. ובתוך גן העדן ניתן לבחור לשנות (אומר התוכי העקשן שלי שכבר בדק אפשרויות של קליטת מתישבים בערבה).
תרגיל: למה אני אוהבת את הורי הקונבנציה? מה אני אוהבת בהם? טוב נו, זה כבר ביני לבין דפי העבודה שלי שיזרקו למכונת מחזור הנייר המשוכללת שבנה הבן שלי במגרות שידת ההחתלה של הבגדים של התינוקת.
הגדול שלי שלושה ימים בשבוע בגן. עוד מעט יולי ומתחיל החופש הגדול גדול. האמצעית שלי בגן וטוב לה ולנו. היא נשארת איתנו כשהיא מתעקשת והאיש החמוד ששחרר את ימי א' ו ה' לגבי הגדול, יוצא מתוסכל לעבודה על שעוד אחת ערקה וסירבה להצטרף ליציאה מהבית בבוקר.
שיטת הסיפוח המזדחל בחינוך הביתי...
ותודה על כל התגובות. אני נהנית לקרוא אתכם.

קוראת אותך ואוף! כל כך מוכר ומעצבן ... המשפחה... ועוד פעם המשפחה.... ואצלנו הם לא מעורבים כלכלית בשום דבר.
הם פשוט מרגישים שיש להם זכות מולדת על חיינו.

לדעתי, נתקי עצמך ומהר מהקשר הכלכלי איתם. את אדם מבוגר. שום אדם חוץ ממך ומבעלך לא צריך לסדר לך איך להוציא את הכסף שלך. את לא חייבת דין וחשבון.

מרתק לקרוא
מתחבר לי בכל מיני מקומות ומבהיר לי

הגדולה שלי בגן כבר שנתיים, והיא בגן טוב, שאי מוצאת בו אלפי פגמים והוא לא טוב. אבל אני לא מוציאה אותה מהגן.
למרות שהוא אפילו לא ממש מתנגד (אם כי לא נלהב)
ולקח לי הרבה זמן להבין ש"אני משתמשת בו" כדי להשאיר אותה שם.
עם כל המודעות שלי לחוליי הגן - זה מתאים לי . מתאים לי 5 שעות בלעדיה. יום בשבוע היא איתי בבית ובשאר היא בגן (גם זה היה תהליך שבו למדתי שחשוב שזה יהיה יום קבוע . אני גם משתדלת להביא אותה מוקדם לגן - גיליתי שלהגיע ב 8 יותר וב לה מאשר להגיע ב 9 או אח"כ.

לגבי נתק ממשפחת המוצא - חשוב חשוב חשוב ונרהא שיש לכם עוד כברת דרך בעניין הזה.
ולא צריך חיתוך קיצוני . מנסיוני אפשר להיות רחוק גאוגרפית ותלוי ריגשית ואפשר ההפך - צריך ניתוק נפשי (עצמאות כלכלית עוזרת בזה).

לאחרונה אני בוחנת את הסיפורים שאני רגילה לספר לעצמי. למשל על החתונה שהיתה לנו {גדולה מאוד וקונבנציונלית כולל "שמלת כלה" } שלא דמתה לחתונה שפינטזתי (קטנה ואינטימית שמלה מינורית) והנה בדיוק בימים אלו צמחה ההבנה שההתעקשות שלו על "חתונה" איפשרה לחלק שבי שרצה "ח-ת-ו-נ-ה" לממש
הצלחתי להסביר?

מקווה שאני תורמת לך - מדברת על עצמי מרצון לשתף לא מרצון להשתלט
ונרהא לי שעדיף לך לא להזדהות ולהצליח לברר על פני כן להזדהות ולהשאר עצורה

מה שעולה לי מקריאה בדברים שלך :
אני שמחה לקרוא על התנועה שלך .
כל הדברים האלה לגמרי לא פשוטים.לאור זה הכנות שלך מרשימה אותי .(וזה בסדר לא להזדהות)

עצות:

אוטו : לנו יש אוטו חמוד וקטן וחסכוני יחסית בדלק.העינין הוא ,שהוא מתקרב לדעת בן ,שבה הוא נזקק לטיפולי מוסך יותר ויותר .הוא גם עלול להתקע או לא להניע.וזו בעיה כי אנחנו די צריכים אותו ,מכורים!
אני אישית הייתי מעדיפה לעבור לעיר קטנה ולהסתדר עם אוטובוסים ומוניות ,היות שבן זוג שלי לא מסכים ומאוד חשוב לו שנחיה באותה איכות חיים של עכשיו ,כנראה שנקנה אוטו חדש (לא בטוח אם חדש מהנילון , או פשוט יותר חדש ).
מבחינתי , שאני לא אוהבת לנהוג , אני מעדיפה לחסוך לעצמי את כל הקטע הזה וזה לפי דעתי , יהיה ממש סבבה.אוטובוס הוא מבחינתי שיחרור.אבל אני מודה שכבר הרבה זמן עבר מאז התיבשתי שעה בתחנה.

***************************************************************
בנושא הגן :
אני נוהגת לחשוב שהילדים שלי (ובעיקר הבכור),כיוונו את הדרך שלנו לכיוון החינוך הביתי.הוא פשוט הוביל אותנו כדי שנהיה במקום שהוא עדיף בשבילו. אני גם מודה לו , כי המקום הזה נעים לי מבחינת היותי אמא שלו ומבחינתי עצמי.

לי זה נראה שגם אם הדרך הזו של 'חצי -חצי ' 'גן - בית -גן ' ,היא איזו שהיא תנועה שהילד עושה.
אולי הוא מנסה לבדוק איפה הצרכים שלו נענים יותר , איפה יותר מתאים לו.

אם הוא בגיל של גן חובה וכל הקטע החברתי מאוד משחק תפקיד ,חשוב למצוא לו חברים גם בקבוצות של חינוך ביתי .לא מכירה את הילד שלך , אני רק יודעת ממה שקורה אצלנו, שזה לפעמים הדבר שהכי חשוב לילד שלי.

לפגוש חבר במפגשים ,לשחק איתו , לשמוע ואחר כך לספר לי מי אמר למי ולמה ...
הבת שלי כל הזמן מונה באוזניי אחרי מפגשים : דני הוא הבן של מלכה ויש לו אחות ושמה רינה ,כאילו שהיא רואה את הסידרה שושלת ..(בת 3).

הילד אמור ללכת לבית ספר בשנה הבאה ?(תעני אם מתאים לך)

לא. הוא בן כמעט 5 ואמור להכנס לגן חובה.
אני אוהבת את השימוש במילה תנועה.

באופן טבעי

באופן טבעי