אמא דוגרת הצילו

[נווה_מדבר*]

ילדתנו הראשונה נולדה לפני כמעט שלושה חודשים.
אני לא אם צעירה, וילדתנו האהובה הגיעה אחרי הרבה שנים של חיים חופשיים, עבודה דינמית מסביב לשעון, וקצב מהיר.
לפני הלידה חששתי מאד מה"שיעבוד" (כך ראיתי את זה אז) שבהנקה. היה לי מאד חשוב להניק אותה, ואכן כך נהיה - היא יונקת הנקה מלאה, וזהו עונג גדול שלא צפיתי כלל.
עם זאת – אני מוצאת קושי עצום בכיוון לא צפוי – קושי לשחרר ולו לרגע.

במהלך היום קשה לי להשאיר אותה לבד אפילו לרגע (עד לרמה שקשה לי להביא את עצמי ללכת לשרותים). היא רגועה ושמחה – ואני מרגישה ממש חרדה!
בלילה (היא ישנה במיטה המשפחתית) – כשהיא נרדמת – אני לא מרשה לעצמי להתרחק יותר מכמה צעדים. אפילו עם אינטרקום קשה לי ללכת עד המטבח לאכול משהו, וגם שם אני דרוכה וממתינה לכל צליל, ואוכלת בעמידה (-:

אני חוששת שהיא תבכה ולא יהיה מי שיחזיק אותה באותו רגע, שהיא תמצא את עצמה לבד בלי להבין. זה נראה לי נורא.

עם זאת - אני מרגישה שההתנהלות הזו לא מתרחשת מתוך איזון ושמחה, אלא מתוך חרדה ודריכות יתר.
ממש אשמח למשוב ולהצעות – כיצד אפשר להגדיל את הבטחון, ולאפשר אמהות מאוזנת שלא מתוך חרדה?

[פלוני_אלמונית*]

מכירה.
נראה לי שההאטה הפתאומית כשנולד תינוק,במיוחד אם חיינו חיים אינטנסיביים ומהירים לפני כן, היא כמו בלימת פתאום, ובהעדר השיכוך של פעילות רבה והתרחשויות חיצוניות - יכולים לצוף לפני השטח שלנו דברים שהיו שם כל הזמן, מצפים להתיחסות. ומכיוון שכשיש תינוק הוא הופך לפוקוס של קיומנו - כל התחושות מתועלות סביבו.ובהחלט יכולות להיות תחושות עזות.

אני חושבת שאחד הדברים שהכי עוזרים הוא להיות הרבה עם אמהות אחרות וילדיהן. זה גם נותן איזשהו שקט, שזה לא רק את והתינוקת לבד (נראה לי שזה מצב לא טבעי, אמא ותינוק לבד בבית למשך שעות רבות), וגם לאט לאט נדבקים בנינוחות שלהן, אם הן נינוחות. אחת התחושות שהכי הרגיעו אותי כשהייתי אמא לתינוקת ראשונה היתה, כשאמא (רגועה) אחרת החזיקה קצת את התינוקת.

[פלוני_אלמונית*]

קודם כל מזל טוב !

מצטרפת להמלצה להצטרף לקבוצה של אמהות ותינוקות. בעל ערך כמובן אם יש כימיה עם המנחה וחברי הקבוצה. (אם את באיזור טבעון, ממליצה לך בחום על תמר חסון). מכיוון אחר, אולי תנסי גם פרחי בך.

מעבר לעצות הפרקטיות, המעבר לאמהות לעיתים לא פשוט, כנראה גם כי חושף ונוגע בכל מיני עולמות פנימיים עמוקים. החרדה לחייו של תינוק קטן אינה פשוטה, והחרדות העולות בעקבות האמהות לעיתים די מורכבות, אבל הכל ניתן לטיפול. מלבד הנ"ל תראי האם מתאים לך להעזר בתהליך פסיכותרפיה.

נראה לי גם שחשוב לקחת בחשבון שלוקח לגוף זמן לחזור לעצמו. מנסיון, הקפדה על תזונה טובה ומתאימה, כולל קומפלקס בי 6 וברזל עוזר למדי. לפעמים קשה להאמין עד כמה חיוני האיזון הגופני לאיזון הנפש.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ילדתנו הראשונה נולדה לפני כמעט שלושה חודשים.
מניסיון שלי, כל מה שקורה בתקופה הזו הוא אינטנסיבי מאוד, ובעיקר ייחודי מאוד. זה לא מה שיקרה בגיל 6 חודשים ולא בגיל 9 חודשים.
במלים אחרות, אל לך להסיק מסקנות לגבי טיב האמהות שלך מתקופת הפוסט-פארטום המטורפת.
זה בסדר גמור מה שקורה לך - את פועלת לפי אינסטינקטים והורמונים מובנים חזקים מאוד. זה ישתנה ויתפתח, וגם זה בסדר. האמהות (ו' בשורוק) נפתחת כמו ניצן של פרח, בכל חודש וכל שנה עוד קצת. אבל בהתחלה היא כמעט תמיד סגורה, מכונסת ומגוננת. @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מלבד הנ"ל תראי האם מתאים לך להעזר בתהליך פסיכותרפיה.
הגזמת קצת...

[אחת*]

_מלבד הנ"ל תראי האם מתאים לך להעזר בתהליך פסיכותרפיה.
הגזמת קצת..._

לא חושבת שהיא הגזימה, לפי מה ש נווה מדבר מספרת גם אני מציעה טיפול כלשהו.

[בשמת_א*]

_מניסיון שלי, כל מה שקורה בתקופה הזו הוא אינטנסיבי מאוד, ובעיקר ייחודי מאוד. זה לא מה שיקרה בגיל 6 חודשים ולא בגיל 9 חודשים.
במלים אחרות, אל לך להסיק מסקנות לגבי טיב האמהות שלך מתקופת הפוסט-פארטום המטורפת.
זה בסדר גמור מה שקורה לך - את פועלת לפי אינסטינקטים והורמונים מובנים חזקים מאוד. זה ישתנה ויתפתח, וגם זה בסדר. האמהות (ו' בשורוק) נפתחת כמו ניצן של פרח, בכל חודש וכל שנה עוד קצת. אבל בהתחלה היא כמעט תמיד סגורה, מכונסת ומגוננת._
מסכימה עם כל מלה ומלה של קרוטונית מהמרק הגדול.

ויחד עם זה אני הייתי גם ממליצה על פרחי באך.

אבל לא צריך להזדרז "לשחרר". זה לא טבעי ולא דחוף. בכלל, לפי תפיסתי, לא האמא היא זו שצריכה "לשחרר" (כתבתי פעם באיזה דף פה כמה אני אלרגית לקונצפציה הזאת... P-: ), אלא התינוקת. ואני לא מכירה שום תינוקת נורמלית שרוצה "לשחרר" את אמא שלה (כל עולמה, כולל השמש והירח וכל הכוכבים) בגיל חודשיים ומשהו. גם לא בגיל חצי שנה.

חלק מהחרדות שתוקפות אותנו, אולי אפילו חלק הארי, מגיע מההתנגדות למה שקורה. מהמחשבות: "אולי אני לא בסדר", "אני ככה והייתי צריכה להיות אחרת", כל מיני פחדים כאלה.
איכשהו גיליתי, ש-90% מהחרדות נעלמות כבאורח פלא ברגע שאומרים "ברוכה הבאה למועדון! את נורמלית וכל מה שקורה לך טבעי, מתבקש ובמידה רבה מאוד - רצוי". לכל יולדת יש אינסטינקט להיות צמודה לתינוק שלה. אחרת איך היה המין האנושי שורד? מי שהשאירה את התינוק שלה על אדמת הג'ונגל והתרחקה לרגע, הנמר הקדים אותה. אלה האינסטינקטים שלנו, וטוב שכך.

מגיע הגיל שבו התינוקת רצה לה קדימה וצוחקת ומתרחקת מאמא. זו היא שתקבע את אורך החבל

[אילה_א*]

כן זה מפתיע ולא צפוי אבל בשנה הראשונה לוקחים את התינוק איתך לחרבן
אפילו אני הייתי בשוק
לוקחים אותו איתך לחפוף את הראש עושים סקס כשהוא לידך (ואולי גם יונק)
וזה בסדר
לאט לאט באופן מפתיע לא פחות את תמצאי את עצמך יוצא לקצת קצת ואחר כך לקצת יותר ואחר כך ממש הולכת
(או לפחות סתם רוצה לחפוף את הראש בלי שישבו לך על הראש)
מי שאומר לך לשחרר תגידי לו שעוד לא הייתה ועדת שליש
ובכלל תינוק שמשחררים אותו נופל
בקיצור את ממש נורמאלית או לפחות כמוני לגמרי ומי שלא נורמאלי זה אלה שבגיל הזה כבר שולחים לגן או הולכות למכון כושר בערבים
>אילה עוד זוכרת כמה היא נעלבה שאמא שלה הציעה לה ללכת לבד לאנשהוא והיא תשמור על התינוקת <

[דנה_ה*]

חלק מהחרדות שתוקפות אותנו, אולי אפילו חלק הארי, מגיע מההתנגדות למה שקורה. מהמחשבות: "אולי אני לא בסדר", "אני ככה והייתי צריכה להיות אחרת", כל מיני פחדים כאלה.
גם אני חושבת ככה... אני גם מכירה קצת את הנושא מקרוב...

אני חושבת שאת לגמרי נורמלית, ובכלל אמא מקסימה ואוהבת, וגם אהובה (וגם מקסימה, אמרתי כבר?).

[בשמת_א*]

דנה ה (-:

פתאום חשבתי שלא בטוח שיבינו מה שכתבתי:
ויחד עם זה אני הייתי גם ממליצה על פרחי באך.
אז פשוט, אני אישית נוכחתי שפרחי באך ממש יכולים לעזור, למשל - במקרה שלך - פשוט להרגיע, לחזק את הבטחון בקול הפנימי שלך, לחזק את התחושה שאת נורמלית וטבעית ואמא נהדרת ומה שאת מרגישה הוא הדבר הנכון והצפוי ומה שצריך להיות.
זה משהו פשוט שלא דורש טיפולים מסובכים, ואת יכולה אפילו לבחור את צירוף התמציות לעצמך בדף הגדרות פרחי באך. אפשר להתייעץ עם מי שעוסק בזה ואפשר פשוט לקנות את הבקבוקים של התמציות בכל בית טבע ובהרבה בתי מרקחת, ולקחת מכל אחד כמה טיפות (אם כי בהחלט יותר זול לטווח קצר לקנות בקבוקון אחד שכבר רקחו לך משילוב של תמציות... (-: ).

[נווה_מדבר*]

תודה לכן. לכולכן.

זה עוזר כבר - רק מלקרוא.

אני מרגישה כיצד מיום ליום דברים משתנים, ומתקדמים.
וכנראה שצריך לתת לזה את הזמן.
גם די ברור לי שגלי ההורמונים שמגיעים מאז הלידה הם בהחלט גורם משמעותי (ומן הסתם מעודד אינסטינקט השרדות טבעי - תודה בשמת א).
יש ימים שבהם הראיה מאוזנת, ויש ימים שבהם החרדה מתגברת.


להיות הרבה עם אמהות אחרות וילדיהן
עוזר. מאד.

אל לך להסיק מסקנות לגבי טיב האמהות שלך מתקופת הפוסט-פארטום המטורפת.
נכון. תודה על התזכורת (-:

כן זה מפתיע ולא צפוי אבל בשנה הראשונה לוקחים את התינוק איתך לחרבן.
בחיי. באמת שלא ציפיתי לזה.
< נווה מחייכת בגאווה כי היום הצליחה בפעם הראשונה כשהייתה עם הקטנה בלבד בבית! >

מגיע הגיל שבו התינוקת רצה לה קדימה וצוחקת ומתרחקת מאמא. זו היא שתקבע את אורך החבל.
נכון... אני מקווה שאני לא ארוץ אחריה דומעת "אל תלכי!" (-:

דנה ה - אני אוהבת אותך. אין מילים.

בכלל, לפי תפיסתי, לא האמא היא זו שצריכה "לשחרר" (כתבתי פעם באיזה דף פה כמה אני אלרגית לקונצפציה הזאת... ), אלא התינוקת. ואני לא מכירה שום תינוקת נורמלית שרוצה "לשחרר" את אמא שלה (כל עולמה, כולל השמש והירח וכל הכוכבים) בגיל חודשיים ומשהו. גם לא בגיל חצי שנה.
זה מרגיש מאד נכון. וזה גם מעורר בי את השאלה - האם החרדה שלי לא יכולה להטבע בה, בגילה הרך?
כלומר - כוונתי ב"לשחרר" אינה לעזוב ולנטוש - אלא לשחרר את העשיה והנוכחות החולשת מתוך חשש.
יש לי תחושה שהגישה שלי משתקפת בה בצורה כל כך מובהקת. בימים בהם אני לחוצה - ברור שהיא מגיבה לזה. כאשר אני רגועה - זה מקרין גם עליה וממנה.
בן זוגי האהוב אמר באיזה יום שכשהיא לא רגועה הוא הבין שכנראה כדאי להרגיע אותי (-:
ולכן - הצורך שאני חשה לשחרר איננו בהתרחקות ממנה, אלא בשחרור ההתנהלות שאינה משרתת אותה או אותי - ואולי גם עשויה לגרום לה לחוש שיש סיבה לחרדה (כשבעצם אין).
(אני רואה בין האנשים הקרובים אליה כיצד חרדתיות עוברת בירושה - וזה לא משהו שהייתי רוצה להוריש).

[בשמת_א*]

בן זוגי האהוב אמר באיזה יום שכשהיא לא רגועה הוא הבין שכנראה כדאי להרגיע אותי
איזה מתוק! התברכת. אכן אכן, זה תפקידו (-:

לשחרר את העשיה והנוכחות החולשת מתוך חשש
פרחי באך ממש טובים לזה. גם טיפולים אחרים אם מתאים לך (פשוט, עם תינוקת קטנה יונקת, זה פחות מסובך מאשר דיקור סיני, שיאצו, עוצמת הרכות וכדומה).

יש לי תחושה שהגישה שלי משתקפת בה בצורה כל כך מובהקת
מסכימה איתך.
אבל שוב, את שניה ורבע אחרי לידה. הכל חדש לך. עולמך הזדעזע, והופיעה בו פיה קטנה יקרה כאוצר, ברור שאת חרדה לה.
מה שטוב יותר מכל הוא להיות מוקפת באנשים אוהבים שמזכירים לך כמה הכל נפלא ואיזו אמא נפלאה את (-:

[נווה_מדבר*]

תודה...
מרגישה שחשוב לזכור שמה שרואים משם לא רואים מכאן.