פוסט טראומה

[רוקדת_לאור_ירח*]

פוסט טראומה.

הרבה הלוויות באיזור שלנו ובכלל. היום אמא שלי הלכה לניחום אבלים בישוב קרוב, כשהיא לא היתה והיינו בחצר המשותפת לנו ולהם הגיעה חברה שלה שעברה בסביבה. דיברה על העצב בכל הלוויות הללו ובכלל. התחלנו לדבר על הפוסט טראומה. היא אדם נמרץ, קמה כל בוקר מוקדם, הולכת, שוחה, אופה, סיפרה שמאד עייפה. פתאום הבנתי. אמרתי לה שכבר כמה ימים אני לא מצליחה לקום בשעות סבירות שאני מתעוררת מאד מאוחר יחסית לעצמי ושאני והקטנה מושכות חצי בוקר במיטה. הקטע שזה לא היה ככה כשהיינו רחוק מהבית. נכון שלא היינו לבד והיו מי שקמו שם מוקדם ועזרו לנו להתעורר, אבל היה ברור שלא זה העניין.

אתמול התחלתי להבין את זה. בלילה של לפני הפסקת האש הלכנו לישון אצל ההורים שלי, יותר קרוב למקלט. בין השאר פחדתי שתהיה אזעקה בשבע בבוקר לפני הפסקת האש ושאני לא אצליח לקום. כל אחר הצהריים שלפני יללו כאן האזעקות ובראשונה שבהן נפלו טילים בסביבה ושמענו מתוך מקלט את הנפילות, לא קטיושות, טילים ארוכי טווח.

אתמול יצאנו. חזרנו הביתה לפני שבוע וחצי אבל לא יצאנו לבריכה (שנשארה כאן פתוחה כל הזמן, בניגוד לשאר ישובי הסביבה) ,לא לטיולים רגליים. אתמול היא לא הבינה מה פתאום לקחתי אותה לבריכה ואחר הצהרים הגדלתי לעשות ויצאנו לטיול. פתאום היא ביקשה הרבה לעגלה מאז שחזרנו, ואני שמעדיפה מנשא נעתרתי ולקחתי את העגלה המסורבלת לטיול אתמול וגם היום. ממילא היא הולכת חלק מהדרך ברגל.

אני תוהה איך נחזור לתפקד.
לקטנה שלי אין מילים נרדפות עדיין, אבל יש שלוש שהיא כן מכירה כבר: אוירון, מטוס, הליקופטר. לפני חודש היא בקושי ידעה אוירון. ככה זה כשגרים קרוב לבסיס ח"א בזמן מלחמה. היום, כשהיינו בפנים ודיברתי עם החברה של אמא שלי, עבר אופנוע או כלי רכב רועש אחר ופיצקה אמרה "אוובה", כלומר אוירון. אצלי אין , אבל אצל הורי הביאה לי את הליקופטר הצעצוע כל הזמן והדגימה רעש. פציפיסטית שכמותי קיויתי שהילדה שלי לא תדע דברים כאלה ומצאתי את עצמי צופה בחדשות יומם ולילה לידה, מלמדת אותה מילים נרדפות לכלי טיס.

החיים צריכים לחזור למסלול כלשהו ואני עדיין קופצת למשמע כל רכב שמאיץ, כל "בום" מקפיץ אותי.
כמה כמה ימים אני תוהה אם עשיתי טוב שחזרתי. בעיקר מאז אתמול אני תוהה. כל כך חסר לי הבית בשלושה שבועות שלא היינו כאן, שהחלטתי לחזור. יכולתי להיות יומיים ולנסוע שוב אבל לא יכולתי לאסוף את עצמי והמשכתי להגיד שאין כמו בבית. מצד שני, אחרי כמה ימים שמתי לב שאני בבית אבל בחרדה, לא הצלחתי לאסוף את עצמי לנסוע שוב, זה הצריך כוחות שאזלו ממני, אז התחלתי לישון עד מאוחר.להתעסק עם אוכל ועם דף חדש ( אמא אוכל )שפתחתי היה בריחה נאותה. אמנם הרבה זמן רציתי לפתוח את הדף ההוא ואני שמחה שפתחתי בו, סוג של התעסקות נוחה ביומיומי המוכר, השגרתי כשמישהו שומט לך את השטיח מתחת לרגליים, כשכל המוכר לך אבד. אולי אני מדברת במילים גבוהות וסך הכל לא נפגעתי, רוב הזמן הייתי במקום בטוח, ליקרים לי שלום. מצד שני אני יודעת בודאות שאצטרך ונצטרך עוד לאסוף את השברים של המלחמה הזו במשך הרבה זמן.

היא השפיעה ותשפיע עלי ועל כל מי שסביבי לעוד זמן ושום דבר לא יהיה כמו שהיה, גם אם למראית עין יכול להיראות כאילו שקט וטוב, והולכים לבריכה ומתכוננים לחזור לעבודה ויוצאים לטיול.המלחמה הזו הותירה בי פחד שאני לא יודעת להסביר, אימה אולי המילה הנכונה. אני בדרך כלל לא פחדנית בקטעים כאלה. כשזה התחיל הייתי אחראית על להרגיע את אחותי שהיתה בהיסטריה. לאט לאט זה חילחל אלי. דווקא עכשיו, כשנגמר בינתיים, אני עוד לא מאמינה שנגמר, אני מרשה לעצמי להסתובב כל היום כמו זומבי בפיג'מה, שהרי בעוד כמה ימים אצטרך להתחיל לאסוף שוב שברים אצל אחרים.

[אמא_של_יונת*]

רוקדת יקרה,
אני חושבת שיש שימוש-יתר במושג פוסט-טראומה.
מה שאת מתארת זה לא טראומה ולא פוסט-טראומה. זו הדרך של הנפש להתמודד עם הקשיים שמביאה המלחמה, עם שגרת החיים שנשברה, עם הפחד והדאגה. וזו התמודדות בריאה.

היא השפיעה ותשפיע עלי ועל כל מי שסביבי לעוד זמן ושום דבר לא יהיה כמו שהיה
יתכן.
כמי שחוותה את המלחמה הראשונה בגיל חמש אני רגישה מאוד לסירנות ולשריקות של פגזים, ולא חשוב כמה שנים עוברות בין אירוע בטחוני אחד לשני וכמה מלחמות כבר עברתי בחיי (הרבה).
כשזה קורה - חוזרים הפחד והתגובה האינסטינקטיבית: "לשכב על הרצפה!"

אבל הנסיון מלמד שהכל יחזור להיות כפי שהיה, החיים יחזרו למסלולם, השטויות הקטנות שממלאות את חיינו בדרך כלל יחזרו להיות חשובות, ורק באיזו פינה נסתרת בנשמה יישאר זכר האימה, קבור היטב עד לפעם הבאה (הלוואי שלא תבוא).

אין פלא שכרגע את לא מרגישה כך, ונראה לך ששום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. הפסקת האש נכנסה לתוקפה רק אתמול בבוקר, ואף אחד לא יודע מה יהיה מחר או מחרתיים (אם את גרה בצפון את ודאי יודעת על מה אני מדברת).

לא כל מי שחי חודש במקלט, או שמע המון אזעקות ובומים, סובל מטראומה, וגם לא כל מי שנאלץ להתפנות מביתו ולהפוך לפליט. ואפילו לא כל מי שביתו נפגע ופרנסתו נפגעה. בני-אדם הם הרבה יותר חזקים ממה שנראה בתקופתנו השבעה והמפונקת.

אבל יש גם מי שאצלם שום דבר לא יחזור להיות כמו קודם.
אני מדברת על אלה שהם או אהוביהם נפצעו והפכו לנכים; ויותר מכל - על אלה שאיבדו אדם קרוב ואהוב.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אבל יש גם מי שאצלם שום דבר לא יחזור להיות כמו קודם.
ראשית, יש כאלה מספיק סביבי, משפחה אחת ברחוב הסמוך, עוד שתיים בישובים סמוכים. את אמא שלי כל אבידה כזו (היא הכירה את שלושתם, היא מורה כאן באיזור במשך הרבה שנים) מטלטלת הן כמורה שהכירה אותם והן כאחות שכולה בעצמה.

וגם, לא התכוונתי שלנצח שום דבר לא יהיה אותו דבר, אלא שבזמן הקרוב יהיו הרבה שברים לאסוף, שזה ישפיע על ההתנהלות בעבודה, שזה השפיע על זה שהיה אמור להיות לי סידור לבת שלי לספטמבר לימים שאני בעבודה ועכשיו אין לי מכל מיני סיבות.
מעבר לזה, יש לי אח שעד היום חי בצורות כאלה ואחרות מלחמה שהיה בה בן 3, לדעתי היא השפיעה ומשפיעה על כל ההתנהלות שלו בימי חייו ועברו מאז כמעט 40 שנה.

[תבשיל_קדרה*]

ורק באיזו פינה נסתרת בנשמה יישאר זכר האימה, קבור היטב עד לפעם הבאה (הלוואי שלא תבוא).
האם יש דרך לאוורר את הפינה הזו?

לא כל מי שחי חודש במקלט, או שמע המון אזעקות ובומים, סובל מטראומה, וגם לא כל מי שנאלץ להתפנות מביתו ולהפוך לפליט. ואפילו לא כל מי שביתו נפגע ופרנסתו נפגעה. בני-אדם הם הרבה יותר חזקים ממה שנראה בתקופתנו השבעה והמפונקת.
ובכל זאת, באותו מקום אנשים הגיבו במגוון צורות, ובאמפליטודה רחבה של עוצמות. האם ניתן להשפיע/לבחור את האופן/עוצמה של התגובה?

רוקדת, זה בסדר, הדיון התיאורטי הזה פה אצלך?

[פלוני_אלמונית*]

פתאום קמים בבוקר ושומעים את הציפורים מציצות. אפשר לצאת החוצה לשמש.
פתאום שומעים צחוק ובכי של ילדים בחוץ. פתאום שומעים את כל הקולות שלקחנו אותם כמובן מאליו.
אין עוד קולות נפץ חזקים, רק כל תזוזה של משהו קצת מקפיץ.
אפשר לפרוק את הבגדים מהמזודה. וכולנו שמחים.

אבל בלב נשאר כאב, כל התקופה הזו, הילדים שלי שהיו מפוחדים כששמעו את הפצצות. ילדי יודעים מה זה עכשיו.
הם יודעים מה זה מלחמה , מה זה קולות נפץ חזקים. מה זה טילים שעפים מעל הראש והאש. והם כ'כ קטנים...
כואב לי הלב על כל החיילים שמתו אני חושבת על כל שם שנאמר בכלי תקשורת ובעצם יש משפחה שלמה שנהרסה. הורים שאיבדו בן, ילדים שאיבדו אבא.
אני לא מצליחה להשתחרר מהכאב ומהכיווץ בלב.
ישנה יותר. פתאום כאילו כל המתח ירד והגוף שלי רוצה רק לישון. הילדים שלי מבובלים.
אבל אני יודעת שאנחנו נתגבר, נתחזק. אני רק מאחלת המון כוחות נפש למשפחות שאיבדו את אהוביהם, שיוכלו גם להמשיך הלאה עם כל הכאב.

[רוקדת_לאור_ירח*]

רוקדת, זה בסדר, הדיון התיאורטי הזה פה אצלך?
יותר מבסדר, לא חושבת שזה דף אישי. אמנם כתבתי באופן אישי על עצמי, אבל בהחלט פתחתי את הדף/הנושא "לתועלת הציבור".

[רוקדת_לאור_ירח*]

ישנה יותר. פתאום כאילו כל המתח ירד והגוף שלי רוצה רק לישון.
בדיוק. הגוף שלי רוצה רק לישון. גם עכשיו, השכבתי את פיצקה לצהריים ואני מחוקה לגמרי. איכשהו, למרות שרוצה לישון יותר לא ממש ישנה יותר, רק בבקרים קמה מאוחר.
מועקה רובצת עליי.
קודם שוחחתי עם אמא שלי. היא אמרה שמהיום שחזרנו, אני ופיצקה לכאן, היא היתה יותר מתוחה מרוב דאגה. לפני כן כל הזמן ההורים שלי ניסו לשכנע אותי לחזור עד כדי כך שתהיתי למה אני מסתובבת במקומות אחרים. אמרו "שקט כאן" ו"יש אזעקה אחת ביום" ואמרו שלא שומעים בומים. אבל יום יומיים אחרי שחזרנו היא פתאום אמרה לי שאולי עדיף שניסע שוב באמת, שאולי יותר טוב שלא נהיה כאן, שהיא מאד דואגת בגלל פיצקה.
איך משתחררים מהמועקה הזו?
באיזור ירושליים פגשתי אנשים שברחו מההפגזות הכבדות יותר. אחר כך בתל אביב שוב פגשתי תלמידים שלי שנסעו להתאוורר ולנוח. בהתחלה התייחסתי לנסיעה הזו כאל כיף, החלטתי שנטייל ונראה חברים, ככה עשינו. באיזשהו שלב כבר לא יכולתי, נמאס לי כל כך וכל כך רציתי הביתה, מאסתי בחופש הכפוי הזה בטיול שלא ידעתי מתי ייגמר בלרוץ אחרי פיצקה שלא תעשה נזקים לעצמה ולסביבה בבתים של אחרים. עייפתי להגיד לה "לא" כל הזמן ולהסתובב ברחובות רועשים ומיוזעים.
כשחזרנו הביתה היתה הקלה. זה מצחיק, כי בלילה שחזרנו היו כאן טילים כבדים שעות ספורות לפני שחזרנו. לא שמענו חדשות ויצאנו לדרך ואז התקשרו אלינו כשהיינו כבר בחצי הדרך לספר. אם הייתי נוהגת אולי הייתי עושה אחורה פנה. אבא שלי האדיש נהג, זה שיצא בכל פעם מהמיקלט לפני הזמן ועשה טובה שהוא סוגר את הדלת רק כשצעקתי עליו, הדלת של המקלט מול חלון אצלנו.

חשבתי שהמלחמה הזו מיותרת. בכלל אני חושבת שמלחמות הן מיותרות. לא שתמיד אני מצליחה להימנע מהן, להיפך, נכנסת למלחמות פרטיות השכם והערב, אז ברור לי שלא תמיד מצליחים להימנע. זה עוד לא עושה את הכאב והמוות לפחות מיותרים בעיני.
לפחות ניצלתי את הזמן בתל אביב להפגין נגד המלחמה.
מועקה כבדה ועייפות.
מצד שני אני מצפה מעצמי לתפקד, לצאת, לחיות, לבשל, לשחק.
הרי הכל נגמר, לא? לפחות עד הפעם הבאה.
אז איך זה שיש לי עננה כבדה כזו מעל הראש? ועייפות כאילו לא ישנתי שנה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

כל מי שאני מדברת איתו לא מאמין שזה נגמר, מרגישים שזה זמני.
קיבלתי אתמול דיווחים מפורטים מחברה מעודכנת על איפה בדיוק נפלו כאן באיזור הטילים, בזמן שהיינו ובזמן שלא היינו ובכלל.
היום דיברתי עם מישהו בעבודה והוא אמר ששמעו אזעקות בצפון, לא אצלם באיזור. חמש דקות אחר כך מצאתי את עצמי רצה באטרף למקלט עם בתי על הידיים. בדרך נדמה היה לי שאני שומעת איזה "בום" רחוק.
הרדיו לא היה במקלט ופחדתי לצאת אז התקשרתי לאמא שלי שהיתה בנסיעה באיזור דרומי יותר שתקשיב לרדיו ותגיד לי מה קורה. היא עצרה את האוטו בצד, האזינה לרדיו והודיעה לי שמדובר באזעקות שוא. האמת שכששמעתי את האזעקה שמעתי גם שהיא לא באה מהישוב שלנו, אלא מישוב סמוך אבל החלטתי שאם שם יש אז כנראה שזה מכוון גם אליי.
אני כבר מרגישה יותר טוב פיזית, רק הכתפיים עוד קצת כואבות מהמתח שהיה. אני גם בהתחלת תכנון של עבודה ובשבוע הבא נפגשת עם תלמידים, שוחחת איתם היום בטלפון, אז נראה שזה מכניס אותי קצת כבר לאוירה אחרת של חזרה לנורמה.
מקווה שכולנו נחזור לשגרה.
פתאום אני קצת שמחה לחזור לעבודה, מבינה שהשגרה תמוסס לי את המתח הזה ותבנה מתח טוב של עבודה. מצד שני אני עדיין חרדה על הבת שלי כל כך, כמו שלא הייתי קודם.

בעצם, פעם אחת דאגתי ממש. כל הצמתות הקרובות אלי הביתה בדרך לעבודה בבוקר היו מלאות משטרות. כביכול משטרת התנועה אבל משהו לא נראה לי כמו סתם מבצע לתפיסת נהגים והחלטתי להקשיב לחדשות וסתבר לי שיש מרדף אחרי שני אנשים שנשלחו לבצע פיגוע באיזור שלנו. ישר התקשרתי למטפלת והודעתי לה לא לצאת מהבית, לנעול את הדלת ולבדוק מה קורה ורק אם הכל בסדר לצאת החוצה.

אני אמא חרדה והיסטרית כמו שבחיים שלי לא חשבתי שאהיה.
מצד שני, אני חיה במציאות שקצת מכתיבה את זה. אני לא חושבת שאם הייתי חיה בניו זילנד הייתי אמא חרדה או היסטרית.