סיפור הלידה של אייל
סיפור הלידה של אייל
בגיל 30 החלטנו שהגיע הזמן לבנות משפחה, נכנסתי להריון די מהר. ההריון היה די קל ברמה הפיזית אבל ברמה הרגשית, לא ממש ידעתי מה לעשות. לא הייתי מוכנה בכלל. יותר מכך לא ממש רציתי בכל זה. הרגשתי נורא עם הגוף שלי, כל הפרופורציות השתנו, וכמה שניסיתי ללבוש בגדי הריון נחמדים, זה ממש לא היה נחמד.
התינוק בבטן גדל וגדל וגדל, אני פחדתי מאד מכל האחריות הזו, הכל אצלי ואני לא יודעת איך אני אסתדר.
והימים עברו והשבועות גם.
עברנו את השבוע 40 וגם שבוע 41. הייתי במעקב, והרופא שלח אותי למוניטור יום יום, הכל תקין רק התינוק לא ממש רוצה לצאת.
יום שני בלילה, צפינו בסיינפלד, והלכנו לישון. אחרי חצי שעה, קמתי והרגשתי שירדו המים. אי אפשר לטעות בעניין הזה, יורדים מים והרבה, וזו תחושה לא ממש נעימה.
צירים לא הגיעו בשום שלב. אני ובן זוגי, למודים היטב (קורס הכנה ללידה). הבנו מיד שצריך לנסוע לבית חולים.
התוכנית הייתה ללדת בתל השומר, מתוך כוונה לשהות במלונית, דרך אלגנטית להפוך את הלידה לנעימה.
יצאנו לדרך, הגענו לתל השומר, והכל זז כל כך לאט, חיכינו וחיכינו - הרי אין צירים וזה החלק הקריטי בלידה.
אחרי כמה שעות נכנסנו לחדר לידה, וגם שם חיכינו וחיכינו. עברה משמרת אחת לצוות האחיות והגיע צוות חדש, איתם רופא נשים, הסתכל על הבטן ובדק. הערכת משקל היית ה3.900, הרופא המוכשר העריך כי זו טעות והתינוק קטן יותר.
המשכנו לחכות. אחרי עוד כמה שעות הוחלט לתת לי זירוז. הזירוז, דרך אינפוזיה, עשה הרבה דברים אבל את תפקידו העיקרי לא ממש. התחילו צירים, מדי פעם, כאב גדול ואח"כ כלום. חיברו אותי למוניטור ומעכשיו לא יכולתי לקום והמשכנו לחכות. השעות עוברות והמצב הופך להיות בלתי נסבל.
בשלב מסויים, בן זוגי שומע את שיחת הצוות בחוץ - אולי כדאי לנתח?
אף אחד לא מדבר איתנו ולא מסביר לנו מה קורה. אני בשלב הזה עייפה, מותשת וחצי משותקת.
הצירים מתחילים להיות כואבים במיוחד ומגיע מרדים לתת לי אפידורל. מה שלא ממש מפחית את הכאב וגם לא מקדם שום דבר בלידה.
נכנסת מיילדת ומחליטה שאפשר ליילד אותי, הנה רואים את הראש, תדחפי תפסיקי וכו'.
כלום לא קורה.
אנחנו כבר 40 שעות בחדר לידה הימים מבולבלים והכוחות אזלו.
נכנס צוות גדול של רופאים ואחיות לחדר, מחליטים על ווקום. הרופא מחבר את המכשירים חותכים אותי ומתחילים, כלום לא קורה. טעות קטנה, המכשיר פשוט לא מחובר לחשמל. בקושי רב, יוצא תינוק גדול למדי 4.075 קילו, אני מעולפת לגמרי, מישהו תופר אותי. כואב מאד.
האחות מביאה אלי את התינוק ואני לא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע, רק שכולם ילכו כבר ויעזבו אותי בשקט.
היום אייל בן 7 מתוק חכם ובריא.
ואני יודעת שלא הייתי מוכנה בכלל ללידה.
הקורס לא הכין אותי לכלום.
התינוק בבטן גדל וגדל וגדל, אני פחדתי מאד מכל האחריות הזו, הכל אצלי ואני לא יודעת איך אני אסתדר.
והימים עברו והשבועות גם.
עברנו את השבוע 40 וגם שבוע 41. הייתי במעקב, והרופא שלח אותי למוניטור יום יום, הכל תקין רק התינוק לא ממש רוצה לצאת.
יום שני בלילה, צפינו בסיינפלד, והלכנו לישון. אחרי חצי שעה, קמתי והרגשתי שירדו המים. אי אפשר לטעות בעניין הזה, יורדים מים והרבה, וזו תחושה לא ממש נעימה.
צירים לא הגיעו בשום שלב. אני ובן זוגי, למודים היטב (קורס הכנה ללידה). הבנו מיד שצריך לנסוע לבית חולים.
התוכנית הייתה ללדת בתל השומר, מתוך כוונה לשהות במלונית, דרך אלגנטית להפוך את הלידה לנעימה.
יצאנו לדרך, הגענו לתל השומר, והכל זז כל כך לאט, חיכינו וחיכינו - הרי אין צירים וזה החלק הקריטי בלידה.
אחרי כמה שעות נכנסנו לחדר לידה, וגם שם חיכינו וחיכינו. עברה משמרת אחת לצוות האחיות והגיע צוות חדש, איתם רופא נשים, הסתכל על הבטן ובדק. הערכת משקל היית ה3.900, הרופא המוכשר העריך כי זו טעות והתינוק קטן יותר.
המשכנו לחכות. אחרי עוד כמה שעות הוחלט לתת לי זירוז. הזירוז, דרך אינפוזיה, עשה הרבה דברים אבל את תפקידו העיקרי לא ממש. התחילו צירים, מדי פעם, כאב גדול ואח"כ כלום. חיברו אותי למוניטור ומעכשיו לא יכולתי לקום והמשכנו לחכות. השעות עוברות והמצב הופך להיות בלתי נסבל.
בשלב מסויים, בן זוגי שומע את שיחת הצוות בחוץ - אולי כדאי לנתח?
אף אחד לא מדבר איתנו ולא מסביר לנו מה קורה. אני בשלב הזה עייפה, מותשת וחצי משותקת.
הצירים מתחילים להיות כואבים במיוחד ומגיע מרדים לתת לי אפידורל. מה שלא ממש מפחית את הכאב וגם לא מקדם שום דבר בלידה.
נכנסת מיילדת ומחליטה שאפשר ליילד אותי, הנה רואים את הראש, תדחפי תפסיקי וכו'.
כלום לא קורה.
אנחנו כבר 40 שעות בחדר לידה הימים מבולבלים והכוחות אזלו.
נכנס צוות גדול של רופאים ואחיות לחדר, מחליטים על ווקום. הרופא מחבר את המכשירים חותכים אותי ומתחילים, כלום לא קורה. טעות קטנה, המכשיר פשוט לא מחובר לחשמל. בקושי רב, יוצא תינוק גדול למדי 4.075 קילו, אני מעולפת לגמרי, מישהו תופר אותי. כואב מאד.
האחות מביאה אלי את התינוק ואני לא רוצה לראות ולא רוצה לשמוע, רק שכולם ילכו כבר ויעזבו אותי בשקט.
היום אייל בן 7 מתוק חכם ובריא.
ואני יודעת שלא הייתי מוכנה בכלל ללידה.
הקורס לא הכין אותי לכלום.
סיפור הלידה של אייל
ואז הגיעה נועה.
סיפור הלידה של נועה.
אחרי כמה שנים, כמעט התרגלנו להיות משפחה והחלטנו שאנחנו רוצים להגדיל את המשפחה.
נכנסתי להריון די בקלות. עוד קודם הזמנתי מהיקום תינוקת, (כדי לגוון וגם כדי לחוות קשר אמא ובת).
ואכן גדלה לה בבטן תינוקת, ואני ידעתי שהפעם אני לוקחת אחריות. עדיין מתה מפחד, תוך זכרון צורב של הלידה הקודמת.
דבר ראשון - הוחלט ללדת בלניאדו - הפעם הדגש היה על הלידה עצמה ולא על הפינוק אח"כ. (של המלונית בתל השומר).
תיאמנו את פרטי הלידה עם מיילדת פרטית. החלטתי שאני סומכת רק על עצמי, בלי חומרים כימיים שמטשטשים את התחושות ולא ממש את הכאב - "אני מיכל ואני יכולה בלי אפידורל".
עברתי טיפול אנרגטי, כדי לנקות את הגוף מחווית הלידה הראשונה.
בתהליך עברתי גם הבנות ומודעות ליכולות שלי, וליכולת של הגוף שלי. תרגלתי הדמיות של הלידה שאני רוצה בה.
הכנתי רשת הגנה מלאה.
בשבוע 38, יום שבת בצהרים הלכתי לישון, והתעוררתי כי ירדו לי מים.
הנה תינוקת מהירה יותר, ומוכנה יותר. חשבתי לעצמי. קצת מודאגת מהעובדה שירדו מים ואין צירים. התקשרתי למיילדת וקבענו להפגש בבית החולים.
השעה - 17:00, מתחילים בשתיה של תה וכל מיני צמחים שרקחה המיילדת, מטיילים קצת ומפטפטים.
הצירים מתחילים ואני נבהלת, זה כואב הקטע הזה של הצירים. נכנסת להתקלח בנתיים עובר הזמן. 18:00 ו19:00 וגם 20:00.
נכנסים לחדר לידה המיילדת לידי מנסה לעשות לי מסג' אבל אני לא רוצה שיגעו בי, הפחד גדל.
אני מבקשת בכל זאת אפידורל. המיילדת בודקת אותי ואומרת אין זמן צריך ללדת.
אני בולעת רוק והלידה מתחילה, אחרי 2 צירי לחץ אני מרגישה שאין לי אויר, אני נחנקת ואני לא אוכל להמשיך יותר.
המיילדת אוחזת בידי. מנחה אותי לנשום לאט אני נרגעת, עוד ציר לחץ והתינוקת בחוץ.
המיילדת מניחה את התינוקת עלי, והיא מתחילה לינוק, אפילו אני בקושי מאמינה זה אכן עבד.
נועה נולדה במשקל 3.950, בלי אפידורל ובלי תפרים.
אכן חויה מתקנת. ונועה כבר בת 4 יפה חכמה, רקדנית וציירת.
סיפור הלידה של נועה.
אחרי כמה שנים, כמעט התרגלנו להיות משפחה והחלטנו שאנחנו רוצים להגדיל את המשפחה.
נכנסתי להריון די בקלות. עוד קודם הזמנתי מהיקום תינוקת, (כדי לגוון וגם כדי לחוות קשר אמא ובת).
ואכן גדלה לה בבטן תינוקת, ואני ידעתי שהפעם אני לוקחת אחריות. עדיין מתה מפחד, תוך זכרון צורב של הלידה הקודמת.
דבר ראשון - הוחלט ללדת בלניאדו - הפעם הדגש היה על הלידה עצמה ולא על הפינוק אח"כ. (של המלונית בתל השומר).
תיאמנו את פרטי הלידה עם מיילדת פרטית. החלטתי שאני סומכת רק על עצמי, בלי חומרים כימיים שמטשטשים את התחושות ולא ממש את הכאב - "אני מיכל ואני יכולה בלי אפידורל".
עברתי טיפול אנרגטי, כדי לנקות את הגוף מחווית הלידה הראשונה.
בתהליך עברתי גם הבנות ומודעות ליכולות שלי, וליכולת של הגוף שלי. תרגלתי הדמיות של הלידה שאני רוצה בה.
הכנתי רשת הגנה מלאה.
בשבוע 38, יום שבת בצהרים הלכתי לישון, והתעוררתי כי ירדו לי מים.
הנה תינוקת מהירה יותר, ומוכנה יותר. חשבתי לעצמי. קצת מודאגת מהעובדה שירדו מים ואין צירים. התקשרתי למיילדת וקבענו להפגש בבית החולים.
השעה - 17:00, מתחילים בשתיה של תה וכל מיני צמחים שרקחה המיילדת, מטיילים קצת ומפטפטים.
הצירים מתחילים ואני נבהלת, זה כואב הקטע הזה של הצירים. נכנסת להתקלח בנתיים עובר הזמן. 18:00 ו19:00 וגם 20:00.
נכנסים לחדר לידה המיילדת לידי מנסה לעשות לי מסג' אבל אני לא רוצה שיגעו בי, הפחד גדל.
אני מבקשת בכל זאת אפידורל. המיילדת בודקת אותי ואומרת אין זמן צריך ללדת.
אני בולעת רוק והלידה מתחילה, אחרי 2 צירי לחץ אני מרגישה שאין לי אויר, אני נחנקת ואני לא אוכל להמשיך יותר.
המיילדת אוחזת בידי. מנחה אותי לנשום לאט אני נרגעת, עוד ציר לחץ והתינוקת בחוץ.
המיילדת מניחה את התינוקת עלי, והיא מתחילה לינוק, אפילו אני בקושי מאמינה זה אכן עבד.
נועה נולדה במשקל 3.950, בלי אפידורל ובלי תפרים.
אכן חויה מתקנת. ונועה כבר בת 4 יפה חכמה, רקדנית וציירת.
משתמשת