כתבתי את סיפורי הלידה שלי אבל אני מתקשה לפרסם אותם בשמי המלא, אז מי שמזהה- אחלה, רק בבקשה אל תעשו לי אאוטינג
סיפור ראשון
שליש ראשוןאני והאיש, חודשיים וקצת ביחד, נוסעים לסופ"ש רומנטי באי יווני נידח, חופשה ראשונה יחד בחו"ל. אני קצת מבואסת משום שאני אמורה לקבל את הווסת ביום הנסיעה. לשמחתי הדימום מבושש לבוא, וגם למחרת אין לו שום סימן. לאיש כבר ברור שאני בהריון. אמנם רק הכרנו אבל אנחנו יודעים שאנחנו רוצים ילד ובקרוב, כך שזה לא מפחיד אותו. אני, לעומת זאת לא מאמינה שהריתי כל כך מהר ועוד בלי שבכלל ניסינו, נראה לי מטורף לעשות ילד אחרי זמן כל כך קצר ביחד, ואני מסרבת אפילו להכיר באפשרות שאני בהריון. למחרת עדיין אין דימום ואני מתחילה להרגיש לא טוב, עייפות וכאבי ראש. אני מחליטה לגמור עם הספקות ולעשות בדיקת הריון בו ביום. אנחנו נכנסים לבית מרקחת בכפר יווני קטן ואני רוכשת ערכת בדיקה עם שני מקלונים (לא סומכת על אחד) ומבקשת מהרוקח שיסביר לי איך יודעים מה התוצאה משום שההוראות הן ביוונית בלבד. אני עושה את הבדיקה- פעמיים- והיא כמובן חיובית. אני מאושרת.
השליש הראשון מתחיל עם כל הסימפטומים הידועים- עיפות איומה, חולשה, בחילות, טעם רע בפה, גועל ממאכלים מסוימים. בעבודה אני אמורה להתחיל פרויקט בצפון הארץ ואחרי נסיעה טנטטיבית אחת צפונה אני מבינה שזה לא ילך. אני קובעת שיחה עם האחראי עלי ומספרת לו שאני בהריון וצריך לשנות את תכנית העבודה שלי. אני מבקשת ממנו לשמור בינתיים על דיסקרטיות והוא מספר לכולם שאני עוברת לעבוד מהבית בגלל בעיות בריאות. אף אחד לא חושד באיזה "בעיות" מדובר- כמעט אף אחד בעבודה עדיין לא יודע שיש לי בן זוג קבוע.
לאט לאט אני מוצאת את עצמי מספרת לעוד ועוד אנשים- חברה שרוצה לדעת למה אני מבריזה שוב ושוב לפגישות אתה; עמית לעבודה שהייתי אמורה לנסוע אתו לחו"ל במסגרת פרויקט משותף; עוד חברה שנבהלת כשהיא רואה אותי חיוורת עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים.
שליש שני
אני מספרת לכל החברים ובעבודה. הבטן מתחילה לבצבץ, הבחילות מתחילות להחלש לקראת אמצע השליש השני ובמקומן מגיעה הצרבת. אני קוראת את "לידה פעילה" ואת "ללדת בבית" ונרשמת לשיעורי יוגה ופאולה. ברור לי שאני רוצה לידה טבעית ואני מתכוונת להכין את הגוף שלי עד כמה שאפשר.
מסתבר שזה בן- ואני מתחילה לאסוף חומר על ברית המילה כדי לשכנע את האיש למה לא למול. אני בוחרת את מיילדות הבית שאני רוצה לפגוש ומכינה את רשימת השאלות שצריך לשאול בטלפון. אחרי שתי פגישות היכרות אנחנו בוחרים בענת. אני מודיעה לה שאנחנו רוצים ללדת אתה וקובעים שנדבר לקראת שבוע 24.
בשבוע 19 אני מתחילה להרגיש תנועות ראשונות.
בסוף השליש השני אני עוברת דירה לביתו של הבנזוג. הבטן שלי הופכת מהר מאד לאטרקציה בישוב שלו; אני לא מכירה אף אחד, אבל מסתבר שכמעט כולם יודעים מי אני. החולשה והעייפות שנמשכו עמוק לתוך השליש השני נעלמות ואני שוקעת בסידור ועיצוב מחודש של הבית. נראה שיצר הקינון מתחיל טרם זמנו.
שליש שלישי
מתחילים לעשות מעקב הריון עם ענת. הדופק של הקטנצ'יק מעולה והוא גדל יפה מפגישה לפגישה. אני וענת מדברות על כל תסריט לידה אפשרי. עולה גם האפשרות של פינוי לבית חולים וענת מסבירה שבמקרה של פינוי היא נשארת אתי בבית החולים עד סוף הלידה, ואומרת שגם במקרה שנאלץ או נעדיף בסופו של דבר ללדת בבית חולים, היא תסכים ללוות אותי וממליצה על בי"ח מסוים שיש לה נסיון טוב אתו בפינוי של לידות בית. בכל פגישה אנחנו דנות בסיפורי לידה, היא מספרת לי על לידות שהיו לה ואני על לידות שקראתי עליהן. היא מראה לי סרטים על לידות בית ואני מקבלת בהשאלה גם את הסרט על לידות בית של שירלי צ'צ'יק. אני רואה את הנשים בסרטים מתיסרות וצועקות בצירים ומתחיל ליפול לי האסימון שללדת זה באמת כואב. אני מתחילה לפחד מהצירים. אני רואה את הלידה עצמה ואיך התינוק "נשפך" החוצה וזה נראה לי החלק הכי קל ומהיר לעומת השעות הארוכות של הצירים.
אני עושה אולטרסאונד בשבוע 34 כדי לודא שהילד אכן עם הראש למטה ולראות הערכת משקל. ההערכה מתאימה לשבוע 37 ורופא הנשים שלי טוען שצריך לעשות העמסת סוכר של 100 גרם ומתחיל לדבר על ניתוח קיסרי. אני הולכת לעשות הערכת משקל נוספת, יותר אמינה, ומסתבר שהתינוק לא עד כדי כך ענק, אבל גם לא קטן במיוחד. ענת ממליצה בכל זאת לעשות 100 גרם, מסיבות פוליטיות: אשה בלידה ראשונה שמגיעה לבית חולים עם תינוק גדול ובלי שלילה של סכרת בבדיקת 100 גרם תשלח אוטומטית לניתוח קיסרי, ואני לא גדולה במיוחד. אני מתלבטת ומחליטה שכדאי לעשות את הבדיקה. התוצאה שלילית, כמובן- אין לי סכרת, ומאותו רגע ברור לי שאין יותר שום מכשול בפני לידה טבעית, ושהתינוק שלי, גדול ככל שיהיה, מתאים לי ויהיה מסוגל לצאת מהגוף שלי בעצמו.
הלידה מתקרבת. כמעט כל הציוד ללידה כבר מוכן. הורי עדיין לא יודעים על התכנית ללדת בבית. אנחנו מספרים להם כמה שבועות לפני הסוף. בהתחלה הם נותנים את ברכתם אבל כשהם מגלים שאין למיילדת ביטוח הם נרתעים מהרעיון. הם מבקשים שאלך לחדר לידה טבעי בבית חולים, עם ענת, ואלד שם- לידה טבעית עם מיילדת פרטית, כמו שאני רוצה, אבל תחת גג ביטוחי. גם בנזוגי משתכנע שזו האפשרות הטובה ביותר. למרות שכל ההריון הוא תמך בבחירה שלי בלידת בית, בעקבות השיחה עם הורי מתעוררים בו פחדים שכל ההסברים שלי לא מצליחים לנצח. אני מרגישה שאין לי ברירה- להורים שלי אני יכולה לסרב, אבל לא בלי תמיכה מהאיש. אני מסכמת עם ענת שנתחיל את הלידה בבית ונראה מתי והאם לעבור, ועם הורי שנגיע לבית החולים בשלב מתקדם ונשתחרר מייד לאחר הלידה ללא אשפוז. בתוך תוכי אני מקווה שהלידה תתקדם מהר מדי ולא תהיה ברירה אלא להשאר בבית.
אני מתכוננת לכל תסריט אפשרי: מכינה סל עם כל הציוד הדרוש ללידה בבית, תיק לבית החולים (על כל מקרה שלא יהיה) ושקית עם ציוד שנצטרך גם בבית וגם בבית החולים- חטיפים ומיץ ענבים ללידה, שמן לעיסוי הפרינאום ורסקיו. אני כותבת גם תכנית לידה- שיהיה.
בראשון לפברואר אני מסיימת את שבוע 40. כבר 5 ימים יש לי צירים לא סדירים ויום קודם יש לי תחושה ש"זה כמעט זה". כמעט כל יום בעשרת הימים הקרובים תהיה לי תחושה כזאת. ענת באה לפגישת מעקב אחרונה. התינוק לא נראה לה ענק במיוחד אבל גם לא קטן; הערכת משקל של 3.5 קילו. היא בודקת אותי כדי לדעת אם הראש התקבע באגן ואם יש כבר פתיחה. הראש מאד גבוה ואין שום פתיחה. היא אומרת שזה לא אומר כלום ומנסיונה, הירידה של הראש יכולה להתרחש גם במהלך הצירים עצמם.
אני מתחילה בסדרת אמצעים לזירוז טבעי. יוצאת להליכות ממושכות ברחבי הישוב, רוקדת, הולכת לדיקור סיני, עושה תרגילי פאולה. כל יום הצירים מתחזקים מעט אבל כל לילה הם מפסיקים ואני ישנה מצוין עד הבוקר. הבטן נותרת גבוהה ומרשימה ומסרבת לרדת. אני יודעת שהתינוק ממשיך לגדול בינתיים ומקווה שלא יהיה גדול מדי בסופו של דבר.
בשביעי לחודש אני מסיימת את שבוע 41. אני הולכת לעשות מעקב הריון עודף. פוגשת לראשונה את המוניטור הידוע לשמצה שכל כך הרבה שמעתי עליו. התינוק לא זז כמעט- שעות הערות שלו הן בדרך כלל בערב. אני מתקשה למצוא אותו ולהזיז אותו דרך הרצועות של המוניטור אבל בסופו של דבר הוא מסכים לרקוד קצת לשביעות רצונה של המיילדת. אני נכנסת לבדיקת רופא לעשות אולטראסאונד אבל מסרבת לבדיקה וגינלית. הרופא הצעיר, עם עגיל באוזן, מסביר לי שבפעם הבאה שאבוא לא תהיה ברירה אלא לבדוק אותי.
בתשיעי לחודש, יום חמישי, אני מרגישה שהצירים מעט חזקים יותר. יש לי תור לדיקור סיני, התור השלישי השבוע, אבל אני מתקשרת לבטל אותו- לא מרגיש לי נכון לנהוג עד תל אביב עם הצירים. אחרי הצהריים אני יוצאת לטיול המסורתי עם הבטן. בערב הענינים רגועים ואני הולכת לישון כמו בכל ערב, בלי צפייה שיקרה משהו, מתכננת עם האיש ללכת מחר ביחד למוניטור נוסף.
הלידה
02:10
אני מתעוררת באמצע הלילה ומרגישה שנשפכים ממני מים. אני מעירה את האיש ושמה יד בין הרגליים לראות אם המים נקיים. היד שלי אדומה מדם. אני נכנסת לתנוחה שענת הראתה לי למקרה שירדו המים, על ארבע עם אגן גבוה מהכתפיים, כדי למנוע את צניחת חבל הטבור, כי ככל הידוע לי הראש עדיין לא מקובע באגן, ומתקשרת לענת. היא ממליצה לנסוע מיד לבית החולים באמבולנס ומבקשת שאעדכן אותה. אנחנו מתארגנים תוך דקות ויוצאים לדרך ברכב שלנו משום שחבל לנו על הזמן שנחכה לאמבולנס. הבטן קשה ואני לא מרגישה תנועות. אני מבקשת מהתינוק שיחזיק מעמד. בבית החולים אנחנו מבקשים אלונקה כדי להגיע למיון יולדות ואני נשארת באותה תנוחה עד שאנחנו מגיעים. אני מסבירה שירדו לי מים עם דם. אף אחד לא ממש מתרגש- חושבים שמדובר בפקק הרירי. מחברים אותי למוניטור והוא בסדר ורק אז אני מתחילה להרגע. מעבירים אותי לחדר לידה רגיל ומחברים שוב למוניטור. אני אומרת שאני רוצה לידה טבעית והמיילדת שקבלה אותי אומרת "לידה טבעית כבר לא תהיה לך". אני שואלת למה והיא עונה "כי זה לא טבעי מה שקורה". הדימום ממשיך ומתגבר ויוצאים גם קרישי דם גדולים. המוניטור תקין אבל אין מספיק אקסלרציות. הרופאים מגיעים ומתחילים להפריח באויר תסריטים יותר מדאיגים. בודקים אותי כדי לודא שזו לא הפרדות שלייה ומחברים לי עירוי נוזלים בגלל הדימום. בבדיקה רואים שהראש עדיין גבוה ואין פתיחה ומחיקה, בדיוק כמו לפני 10 ימים. לאט לאט המוניטור משתפר ומסתמן שלמרות הדימום מדובר בלידה רגילה עם ירידת מים. מתחילים גם צירים לא סדירים אבל יותר כואבים מאלו שהיו לי עד עכשיו. אני מעדכנת את ענת בטלפון כל הזמן, למורת רוחה של המיילדת שאמרה שלא תהיה לי לידה טבעית. בסופו של דבר מודיעים לי שאני עוברת לחדר הטבעי ברגע שיתפנה וענת אומרת לקרוא לה כשתתחיל לידה פעילה (אבל דואגת להזכיר לי שאני לא מחויבת לקרוא לה אם אני מרגישה שיש לי מספיק תמיכה בבית החולים; כמובן שלא עולה על דעתי ללדת בלעדיה).
07:00
החדר הטבעי מתפנה. מעבירים אותי לשם ומחברים אותי שוב למוניטור- חייבים לודא שהתינוק בסדר, בגלל הדימום (שבינתיים נחלש). מגיעה מיילדת חדשה- רינה- ואני נותנת לה את תכנית הלידה שלי. היא מסבירה שהיא מוכנה לזרום אתי, מראה לי נקודות ללחוץ עליהן כדי לזרז את הצירים ומבקשת לבדוק אותי. אני מסרבת ומסבירה שאני מעונינת להקטין את סכנת הזיהום. בינתיים מגיע רופא חדש- אותו צעיר עם עגיל באוזן שעשה לי אולטראסאונד שלושה ימים לפני כן. גם הוא רוצה לבדוק וגם לו אני מסרבת. מנסים להסביר לי למה זה חשוב וכמובן מסבירים לי שתוך 12 שעות מתחילת ירידת המים, מקסימום 16, יתנו לי פיטוצין. אני מבהירה שאני מעונינת לחכות כמה שיותר ומתפתח דיון קצר בעד ונגד זירוז מלאכותי בלידה עם ירידת מים. הרופא והמיילדת מתיאשים ממני והולכים. קצת מאוחר יותר מגיע רופא בכיר, משוחח אתי קצרות וקובע נחרצות שאין מה לבדוק אותי לפחות עד שיעברו 12 שעות. אני מופתעת למצוא תמיכה דווקא אצל רופא וחשה הקלה- יש לי לפחות כמה שעות של שקט עד שיתחילו להציק לי שוב.
בינתיים יש כל הזמן צירים חלשים, כמו קודם. האיש מתקשר לאבא שלו ומבקש שיביא לנו דברים מהבית. אנחנו מתבוננים נונסטופ במוניטור. הכל נראה כשורה. האיש יושב ליד המיטה וקורא עיתון וביד אחת לוחץ על הנקודות שרינה הראתה לנו.
אני מתחילה לבקש שינתקו את המוניטור ויאפשרו לי להיות מחוברת לסירוגין. בדיוק כשאני מבקשת המוניטור זז ונרשמת האטה בדופק. אומרים לי שצריך לחכות לפחות חצי שעה לודא שאין באמת האטה. אני מחכה ומפחדת לזוז כדי שלא תרשם עוד האטה שתאלץ אותי לחכות עוד יותר. בסופו של דבר מרשים לי להתנתק לזמן קצר. מעכשיו אהיה מחוברת למוניטור רוב הזמן עם הפסקות קצרות עד סוף הלידה.
11:00
הצירים מתחילים להיות קצת יותר צפופים ויותר כואבים, יש לי בחילה ואני מרגישה מוזר. מתחילים לחשוב שאולי משהו מתחיל ברצינות. הרופא הבכיר חוזר ורוצה לבדוק אותי. אני מסכימה והוא בודק ומכאיב לי מאד. אני צועקת עליו שיפסיק והוא לא מפסיק. אני צורחת עליו "תצא!!!" ובועטת בו בכל הכוח. הוא נדהם, מפסיק את הבדיקה, ואומר "אל תבעטי בי!". מיד אחרי כן הוא יוצא מהחדר ומפטיר לרופאה הצעירה שבאה אתו שהראש עדיין גבוה. יותר לא אראה אותו במהלך הלידה, וכעבור כמה ימים כשאתקל בו במסדרון בית החולים- הוא יתעלם ממני.
הצירים נעלמו. אני עצבנית ויודעת שככה לא תתחיל פה שום לידה. אין סיכוי שאצליח להיות שטופה באוקסיטוצין עם הצוות הרפואי שמעלה לי את הסעיף כל פעם מחדש. אני מתקשרת לענת ומבקשת שתבוא והיא מיד יוצאת לדרך. היא מגיעה אחרי שעה בערך, נותנת לי רמדי הומאופטי לזרוז ומתחילה ללחוץ על נקודות שיאצו. זמן קצר אחרי כן מגיע ציר. הוא לא מאד חזק אבל ענת מרוצה וממשיכה. לאט לאט הצירים חוזרים ומתחילים להתגבר. הכל עדיין מאד נינוח. ענת מראה למיילדות האחרות את שרפרף הלידה שהביאה אתה והן מאד מתענינות. אחרי זמן מה ענת רוצה לבדוק אותי. היא נמצאת אתי כמלווה בלבד ואסור לה לבצע פרוצדורות רפואיות, אז אנחנו נכנסות לחדר האמבטיה והיא בודקת אותי שם. יש מעט מחיקה ואין פתיחה, והראש עדיין גבוה. היא רוצה לעשות סטריפינג ואני מסכימה. היא אומרת שזה יקדם את הלידה.
15:00
חילופי משמרות בחדר לידה. מגיעה רופאה צעירה ועצבנית שמנסה לשכנע אותי לקבל זרוז. היא מציגה טיעונים חסרי שחר בעד התערבויות רפואיות מיותרות. אני לא מוכנה לשמוע על זרוז ומתעלמת ממנה והיא מתיאשת והולכת. מגיעה גם מיילדת חדשה- יונה. אשה גדולה ועצמתית. היא מראה לי תרגיל פאולה שאפשר לעשות כדי לזרז ולחזק את הצירים ומצטרפת לענת בלחיצות השיאצו. היא לוחצת על נקודה בכתף ימין והלחיצה הזאת משחררת משהו בתוכי וגורמת לי לפרוץ בבכי ענק ומשחרר. אני מחבקת את האיש ובוכה בקולי קולות, בכי שאי אפשר לעצור. אני מבינה סוף סוף, אחרי תשעה חודשים, שאני עומדת ללדת ולהפוך לאמא. אחרי שהבכי נרגע אני מתחילה לעשות את התרגיל שיונה הראתה לי, היא וענת ממשיכות ללחוץ על נקודות שיאצו וענת ממשיכה עם הרמדי ההומאופטיים וסוף סוף מתחילים להגיע צירים אמיתיים וכואבים. אני מתחילה להתנתק ולהתכנס בעצמי, אני מרגישה מחוברת לעובר ויודעת שהוא בסדר גם בלי להסתכל על המוניטור. יונה מבקשת לבדוק אותי ואני מסרבת ואומרת לה שעכשיו אני יודעת שהלידה מתקדמת. אני מתחילה לקבל את הצירים בתנוחות שונות, על שרפרף הלידה, על שש כשאני נשענת על כדור פיזיו, בישיבה על המיטה. ענת והאיש מעסים לי את הגב התחתון ואני מתחילה לצעוק מכאב עם כל ציר. הצעקות מרגיעות את הכאב ומשחררות להפליא. מבחוץ נשמע שאני מתיסרת אבל למעשה אני נהנית ומתענגת על כל ציר. אני שומעת את ענת מסבירה לאיש מה קורה, מראה לו איך רואים שהלידה מתקדמת לפי ההתנהגות שלי, מפרשת לו את מה שאני עושה. אני שומעת הכל אבל לא מגיבה, כאילו יש בינינו מחיצה. בין הצירים אני עושה תרגילי פאולה לקידום הפתיחה ולהרפייה. אחר כך אני נכנסת למקלחת ושם, עם זרם המים החמים על הבטן, מגיעים צירים חזקים, ארוכים וכואבים הרבה יותר מאלה שהיו עד עכשיו. אני יוצאת מהמקלחת ושוב יונה רוצה לבדוק אותי ולראות אם יש התקדמות. הפעם אני מסכימה ומסתבר שרק המחיקה התקדמה ולא הרבה. לפי לוח הזמנים של בית החולים כבר צריך עוד מעט לתת לי זרוז. יונה וענת מבהירות לי שהצירים חייבים להתחיל להיות סדירים וצפופים. אני מתחילה להשתמש בתרגילי פאולה ובנשימות יוגה שאמורות לקדם את הלידה. אני מגלה שאם הציר הבא מתמהמה אני מסוגלת להביא אותו בעזרת התרגילים והנשימות. אני מתחילה לזמן את הצירים בצפיפות גדולה ככל האפשר. מיד כשמסתיים ציר אני מתחילה לעשות את התרגילים כדי להביא עוד אחד. והצירים באים, כואבים וחזקים. אף אחד כבר לא מדבר על פיטוצין. יונה בודקת אותי ומודיעה בשמחה שהמחיקה התקדמה, יש כבר מעט פתיחה והראש מתחיל לרדת. אני מאוכזבת מכך שההתקדמות כל כך איטית אבל יונה וענת מרוצות מאד. הן מחליטות שכדאי לפקוע את המים שנשארו ובאה רופאה צעירה לפקוע אותם. אחרי הפקיעה אני מרגישה שחרור ענק בבטן התחתונה.
20:30
עברו 18 שעות מתחילת ירידת המים. רוצים לתת לי אנטיביוטיקה לוריד ויונה מסבירה שאם אסרב יצטרכו לבדוק אחר כך את התינוק כדי לודא שלא נפגע מזיהום. אני מסכימה ומחברים את האנטיביוטיקה לוריד שנשאר פתוח עוד מהבוקר, כשחיברו אותי לעירוי נוזלים. יש התקדמות של המחיקה כל הזמן וגם הפתיחה מתחילה וענת ויונה מתחילות לקוות שאולי אספיק ללדת לפני שתסתיים המשמרת של יונה ב 23:00. הן מסבירות לי שברגע שהצוואר ימחק לגמרי הפתיחה תתחיל לרוץ. עכשיו הצירים הרבה יותר חזקים. ענת מעסה לי את הגב התחתון עם שמן, שמה קומפרסים חמים על הבטן והגב התחתון, ממשיכה כל הזמן לתת לי רמדי הומאופטיים ומציעה לי תנוחות שונות לקבל בהן את הצירים, עם ובלי עזרה מהאיש.
23:00
לקראת סוף המשמרת של יונה ברור שהיא כבר לא תהיה בלידה, אבל ענת אופטימית ומקווה שאלד לפני מנת האנטיביוטיקה הבאה שאני אמורה לקבל ב 02:30. היא בודקת אותי; הפעם אנחנו כבר לא מסתתרות באמבטיה. המחיקה מלאה ויש פתיחה של 4 ס"מ. סוף סוף התחילה לידה פעילה. ענת מרוצה מאד. היא מרגישה שהמים לא נפקעו לגמרי ופוקעת את מה שנותר מהם. הם מקוניאלים, אבל זה לא מדאיג אותה. היא והאיש מנקים את השלולית ועכשיו, ענת אומרת, הלידה תתקדם מהר. קצת יותר מאוחר מגיעות המיילדת החדשה, תמי, ורופאה חדשה עם פרצוף חמוץ. הן רוצות לבדוק אותי. אני כבר לא מסוגלת לדבר ואיכשהו אנחנו נפטרים מהן. הצירים כואבים עכשיו מאד. אני כבר לא צריכה לגרום להם להופיע- הם מגיעים לבד, ובעוצמה הולכת וגוברת. אני שוב נכנסת למקלחת ושוב הצירים עולים מדרגה. אני נתלית בכל ציר על הדופן של המקלחון ומנענעת אותו בפראות. הכאבים כבר בלתי נסבלים. אני רוצה לצאת מהמקלחת אבל ההפוגות בין הצירים כבר כל כך קצרות שלוקח לי כמה צירים טובים עד שאני מצליחה לצאת. בשלב מסוים מישהו מבחוץ סוגר את דלת החדר- הצעקות שלי, כך נראה, מחרישות אזניים מדי.
מכאן ואילך הכל זכור לי בצורה מטושטשת. אני מגיעה תוך פחות משעתיים לפתיחה של 8 וענת אומרת לי שאני יכולה כבר ללחוץ אם אני מרגישה דחף. חם לי ואני מורידה את החלוק. אני מתחילה להראות את הסימפטומים האופיינים של שלב המעבר. אני אומרת שאני לא יכולה לעשות את זה, שאני מפחדת למות. ענת נותנת לי רמדי שעוזר להתמודד עם פחד והאיש נותן לי כוס מים עם רסקיו. ענת מבטיחה שבשלב הלחיצות הצירים כבר לא כואבים כל כך. מתישהוא ענת מבקשת שאעלה על המיטה ואשאר לכמה צירים על הגב; היא רוצה שהראש יעבור את עצם המפשעה וחוששת שבתנוחה זקופה הוא ייפול קדימה וייתקע, משום ששרירי הבטן התחתונה שלי רפויים. אני מסכימה ונשכבת. הראש מתקדם ועובר את העצם אבל הכאבים משתקים אותי ואני לא מסוגלת לשנות תנוחה. ענת ותמי מצליחות לשכנע אותי לעבור לשכיבה על הצד אבל זה לא מקל על הכאב. הראש מתקדם לאיטו בתעלת הלידה, אני מצפה לשמוע כל ציר שזהו זה, ומבינה לאט שזה הולך להיות יותר ממושך ממה שחשבתי. עוד ציר ועוד ציר. אני לוחצת ולוחצת וכואב לי נורא. הכאבים לא פוסקים גם בהפוגות הקצרות בין הצירים ואין לי אפשרות לנוח ולאגור כוחות בין ציר לציר. ענת מציעה לשנות שוב תנוחה ואני מסרבת, כואב לי מדי ואני מפחדת שהציר יתחיל בלי שאהיה מוכנה אליו. לבסוף ענת מציבה את שרפרף הלידה על המיטה והיא, תמי והאיש מעלים אותי לישיבה עליו בכוחות משותפים. הכאבים לא פוחתים אבל הראש מתחיל להתקדם יותר מהר בעזרת כוח המשיכה. אני לא יכולה יותר. אני מבקשת אפידורל, ואקום, חתך, כל דבר, רק שהכאב יפסיק. ענת מזכירה לי מה עלול לקרות כשנותנים אפידורל בפתיחה מלאה ושואקום מסוכן לתינוק. אני רואה שהיא ותמי מיוזעות ומודאגות. הראש לא מתקדם כמו שצריך. אני מגייסת כוחות אחרונים ולוחצת בכל הכוח. כל ציר יש לי דחף עצום להתכווץ ולסגור את הרגליים, וענת והאיש מזכירים לי שוב ושוב, כל ציר מחדש, להרפות ולעשות מקום לתינוק. אני מבקשת שיעזרו לי ויחזיקו לי את הרגליים, שלא אוכל לסגור אותן; הדחף להתכווץ ולהסגר חזק ממני.
02:30
הגיע הזמן למנת אנטיביוטיקה נוספת. הרופאה חוזרת לחדר. בינתיים גליתי שהמחט שהיתה בוריד מאז הבוקר כבר לא שם; היא התנתקה ונפלה כנראה כשהשתוללתי באחד הצירים. ענת חושבת שאני אוטוטו עומדת ללדת וחבל לחבר את העירוי. הרופאה עצבנית ורוצה שאחזור לשכב על הגב. היא טוענת שאני לא לוחצת טוב, שהלידה לא מתקדמת, וצריך לילד אותי על המיטה כמו את כל היולדות. אני חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות. ואז מגיע ציר ואני לוחצת. ענת ותמי חוזרות לעודד אותי ולהנחות אותי והרופאה מתפוגגת. הראש יורד עוד ועוד. בשלב מסוים יש לי בלק אאוט מרוב כאבים- אני מאבדת לשניה את תחושת הזמן והמקום. גם לאיש יש רגע של חולשה. הוא מרגיש שהוא עומד להתעלף וצריך ללכת לשבת לרגע ולהרגע. אני חייבת אותו לידי אבל ענת תופסת את מקומו עד שהוא מתאושש וחוזר. לבסוף הראש מתכתר, אבל הכאבים כל כך חזקים שאני בקושי מרגישה את "טבעת האש" המפורסמת. ענת נותנת לי לגעת בו ואומרת לי לחשוב על התינוק. אני נוגעת בו אבל מצליחה לחשוב רק כמה מעט ממנו נמצא בחוץ. עוד ציר ועוד ציר והראש ממשיך לצאת לאיטו, עדיין לא יוצא לגמרי. אני לוחצת ולוחצת בשארית כוחותי ומחכה כבר להקלה שאני אמורה להרגיש כשכל הראש יצא. האיש מתפעל מהשערות של התינוק.
03:05
ציר נוסף מגיע ואני לוחצת בכל הכוח שנותר לי. אני מקווה שהפעם אצליח סוף סוף להוציא את מה שנותר מהראש. אני מסתכלת למטה ורואה את התינוק שלי על המיטה. אני לא מסוגלת להאמין שהוא בחוץ. אני לא מרגישה כמעט הקלה בכאב. מאוחר יותר אגלה שיצאו לי טחורים ענקיים והם אחת הסיבות לכאב וללחץ החזקים שהרגשתי כל הזמן. אני מקבלת את התינוק לזרועותי. חבל הטבור קצר ואני לא יכולה כמעט לזוז אתו. אני באפיסת כוחות ורוצה לעבור לשכב על המיטה אבל לא יכולה לרדת לשכיבה כשהוא בזרועותי. אני מבקשת שיחתכו את חבל הטבור ויתנו את התינוק לאבא שלו. תמי מציעה לאיש לחתוך את החבל בעצמו אבל האיש לא רוצה. עוטפים ושוקלים אותו- 3.700, 53.2 ס"מ. אני שוכבת וכשמגיעים צירים מבקשים ממני ללחוץ כדי להוציא את השלייה. אין לי כבר כוח ואני פוחדת מהכאב אבל ענת מבטיחה שהשלייה לא תכאיב ואני לוחצת. השלייה לא יוצאת. הדקות חולפות. בדיעבד אני יודעת שכל אותו זמן דיממתי. שוב ושוב מנסים להוציא את השלייה וזה לא הולך. יש לי עוד בלק אאוט מרוב כאב. הרופאה מתחילה לדבר על הוצאה ידנית של השלייה בהרדמה כללית. אני מסכימה, אני מרגישה שהשלייה לא תצא לבד ורוצה כבר לגמור עם זה אבל תמי רוצה לחסוך ממני את ההתערבות הזאת אחרי לידה שהיתה טבעית לחלוטין ומציעה שאנסה להניק את התינוק. אני מסכימה, מקבלת אותו והוא יונק כמה דקות בעוד הרופאה מזרזת אותי להפסיק וללכת לחדר ניתוח. כמה דקות היניקה האלו מספיקות כדי שהשלייה תצא בציר הבא, אבל היא לא שלמה. אפילו אני רואה שמשהו בה לא בסדר. מעבירים אותי לחדר ניתוח לביקורת חלל הרחם. עברה כשעה מהלידה. מביאים לי את התינוק לנשיקה ואני מבקשת מהאיש שלא ישאיר אותו לבד.
08:00
אחרי הניתוח וההתאוששות אני עולה למחלקת יולדות ומתאחדת עם האיש והתינוק. אני לא יורדת מהמיטה עד אחרי הצהריים וגם אז מסוגלת בקושי ללכת עם תמיכה. אבדתי המון דם בשלב יציאת השלייה וההמוגלובין שלי צונח מ- 13 לפני הלידה, ל- 6.3 בשעות הערב. אני מקבלת שתי מנות דם ונשארת באשפוז 4 ימים עד שההמוגלובין קצת עולה. אנחנו בביות מלא בחדר פרטי, בלילה אני ישנה עם התינוק במיטה והאיש ישן על כורסה לידינו. ההנקה מקרטעת ביומיים הראשונים- כנראה שאבדן הדם הרב גרם לעיכוב בייצור החלב ואנחנו נאלצים לתת פורמולה בערב השני כי התינוק כמעט מיובש. למחרת אני מתאוששת, מקפידה לנוח יותר למרות שאני מלאה אדרנלין מהלידה, ולשתות הרבה, והחלב מתחיל לזרום. אני מתכוננת לתקופת ביניים שבה אצטרך לשלב הנקה עם תוספות, מדברת עם יועצת הנקה ואפילו משיגה לעצמי תרומת חלב אם מחברה, אבל לשמחתי כבר למחרת ההנקה נכנסת למסלול תקין, שוב הודות לענת הכל יכולה שבאה לבקר ועזרה לי לחבר אותו נכון.
ענת באה לבקר אותי בבית אחרי השחרור ומספרת לי שכל רופא שהיה בודק אותי, אשה בלידה ראשונה בסוף שבוע 40, ורואה ראש גבוה בלי שום מחיקה ופתיחה, היה מפנה אותי אוטומטית לניתוח קיסרי. אפילו היא התקשתה להאמין שאצליח ללדת בעצמי, בלי שום התערבות חיצונית, עם תנאי התחלה כל כך גרועים, ועוד עם ספירה לאחור אחרי ירידת מים. היא אומרת שבחדר לידה יזכרו עוד הרבה זמן את הלידה שלי. לי ברור שאם ילדתי בעצמי כנגד כל הסיכויים, זה בראש ובראשונה בזכותה ובזכות העזרה והתמיכה הבלתי נגמרות שקבלתי ממנה, דקה אחר דקה, במהלך הלידה.
ההשערה של ענת לגבי הדימום בתחילת הלידה היא שהיתה התחלה של הפרדות שלייה בשוליים ושההפרדות החלקית הזאת היתה קשורה לקושי של השלייה להתנתק לגמרי בסוף הלידה. קשה להסביר למה היתה בעיה עם השלייה, כי אין לי הסטוריה של גרידות או ניתוחים ברחם. ההריון שלי היה תקין לחלוטין, ההסטוריה הרפואית שלי כנ"ל- לא היתה שום אינדיקציה מוקדמת לסיבוך מהסוג הזה. גם לא שמעתי מעולם על ירידת מים דמיים חוץ מהתיחסות קצרה בספר של אילנה שמש. אופייני, שמכל התסריטים השחורים שקראתי עליהם ושמעתי עליהם, בלידה שלי התרחש דווקא תסריט לחלוטין לא מוכר ולא צפוי
. הכי חשוב מבחינתי הוא שהלידה עצמה היתה טבעית, והקטנצ'יק המקסים שלי בא לעולם גדול ויפה ובריא כדרך הטבע וכל הסיבוכים עברו מעליו בלי להותיר בו שום סימן.
מרגש
משתמשת