מה לעשות עם מבוכתי התמידית

[פלונית_אלמונית*]

כותבת פה באתר,לא בעילום בכלל. רוצה לפתוח נושא שבזמן האחרון מכה בחוזקה בתודעתי,אולי אמצא לי פה עזר.
בוחרת להישאר אנונימית בינתיים.
ישנם מעט מאוד אנשים בחיי שאיתם אני חשה שיכולה להתנהג בצורה מלאה ואמיתית כפי שאני,במלואי. בן הזוג,קומץ חברות וקומץ אנשים שנתאספו סביבי ברבות השנים (29) שאני ממש כל כולי לידם. לא נבוכה,לא משתנה,לא שותקת והכי טוב במלוא גרוני,שטותניקית שצריך,אמיתית,כועסת,מרושלת מעט בהקפדה ועוד הרבה,או בקיצור המתבקש,מבטאת את הכל.
אך בעבודתי,חלק נכבד ממשפחתי אפילו חברות טובות. מוצאת עצמי נבוכה,לא מלאה.משנה תנוחות ישיבה,שיער מציק לי,לא מדברת על הכל,מה שלא מאפיין אותי כלל. באווירת נוחות מלאה שלי אני אוהבת להיחשף.
מקבלת אבחנות מאחרים על עצמי שקשה לי איתן(את רגישה מידי, תמימה מידי) שאולי תואמות לי ואולי לא,אך מחדדות אצלי את המקום הזה של המבוכה והיעדר ה"אני" בי.
אתמול היה מפגש מקצועי של כמה חברה מהעבודה. לא נעתי בחופשיות. מחפשת מקום לעמוד בו.ליד למי לשבת? חושבת כל הזמן על התנהלות שצריכה לבוא בטבעיות לראייתי. צריכה פיפי נורא,כולם יושבים ודנים בנושא. האם לקום עכשיו ולעשות פיפי? כל הזמן במבוכה. מה שגורם לי להתרחק מהעשייה שמתרחשת ולהפליג למחוזות הבושה והנבוכות.
בשורה התחתונה נראה לי זה האומץ להיות אני.

אם יש דף בנושא אשמח להעביר לשם.


תודה לכם.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

מזדהה איתך.
תמשיכי...

[ב_עילום*]

היעדר ה"אני" בי.

המצב שאת מתארת נשמע כמו שבאווירה מסויימת את הולכת לך לאיבוד.
נעלמת. אינך.
את תמיד שם. גם כשנדמה שלא, גם כשנדמה שמביך ולא נוח.
יש הרבה שערים לחזור אליך. אחד מהם הוא: לקבל את המבוכה שלך.

כשאת נמאת בסיטואציה ואת חשה את המבוכה, במקום להיזדהות עם זה " אויש רע לי.. אויש, עוד פעם אני נבוכה, למה? מתי ייסתיים כבר? מה לא בסדר? בטח יש לי טראומה מגיל צעיר... עם קהל......"
פשוט תתבונני בזה, קבלי את זה.
הההםםם . מעניין. הנה אני במבוכה. הנה יש לי התכווצות בבטן. אני מרגישה מחנק בגרון. הנה אני בחרדה....

אותו חלק בך שמתבונן , הוא קצה חוטו של אותו אני שהולך לך לאיבוד.....

[פלונית_לעכשיו*]

קראתי ולא האמנתי.
בדיוק כמוני, בדיוק אני.
כל מילה, כאילו כתבתי בעצמי!
תודה על האומץ לשתף
אין לי תובנות כי אני כל כך מזדהה..
אבל קוראת ומחזקת אותך (ואת עצמי) @}

[פלונית_אלמונית*]

תודה לכן.
את תמיד שם. גם כשנדמה שלא, גם כשנדמה שמביך ולא נוח

זה נכון,אני תמיד שם,אך למה לפעמים המבוכה משתלטת עליי ולעיתים הנינוחות היא זו שעוטפת אותי?. האם זה קשור לאנשים שאיתם אני נפגשת ?(קרוב לוודאי שזה קשור) אינני יכולה לצמצם את חיי ולהיפגש עם כל כך מעט.
נראה לי שאני יותר מתמקדת בעובדה שאני נבוכה, ובהתרוצצויות חשיבתיות למה אני חשה כך. מנסה למצוא סיבה.

אחד מהם הוא: לקבל את המבוכה שלך.

ואז מה? להיות נבוכה? לא רוצה. רוצה נינוחות.

אותו חלק בך שמתבונן , הוא קצה חוטו של אותו אני שהולך לך לאיבוד.....

לא כל כך הבנתי,אשמח להסבר.

תיכף הולכת לארוחת ערב משפחתית(של יום שישי)

פשוט תתבונני בזה, קבלי את זה

אשתדל להחרות ולהחזיק אחרי העצות. תמיד המפגשיים המשפחתיים הם הזדמנות להסתכלות ולעבודה אישית גדולה עבורי.

[פלונית_לעכשיו*]

יכולה להוסיף קצת מנסיוני, שזה אכן קשור לאנשים מסוימים, למרות שגם אצלי זה לא תמיד קשור למידת הקרבה כי יש אנשים קרובים מאד (נגיד במשפחה) שעדיין אחוש לידם את המבוכה הזו. אני מזדהה עם התחושה ש
_אחד מהם הוא: לקבל את המבוכה שלך.
ואז מה? להיות נבוכה? לא רוצה. רוצה נינוחות._
גם אני לא רוצה לקבל את המבוכה הזו. אני ממש לא אוהבת את החלק הזה בעצמי.
אבל גיליתי שהרבה פעמים ככל שאני חושבת עליה כך היא מתעצמת.
לפעמים כשאני מצליחה (לצערי, לא קורה הרבה) לא לחשוב על זה, פשוט באמת להיות ברגע עצמו בלי המכונה הזו במוח שלי שמטרטרת בלי הפסקה ועושה את כל הפרשנויות וההשוואות והניתוחים של הסיטואציה שבה אני נמצאת, בלי לחשוב מעבר לרגע עצמו, בלי להוציא את עצמי מהסיטואציה ולהסתכל במבט על חיצוני (המנגנון הטבעי שלי) ברגעים הנדירים שאני מצליחה לעשות את כל זה, אני חושבת שאני מרגישה נינוחה יותר. פשוט מסוגלת לקבל את עצמי כמו שאני, אבל לא באמת חושבת על זה תוך כדי הסיטואציה, כי אם אני חושבת על זה תוך כדי זה כבר נהרס, זה כבר מפר את הנינוחות. ברגע עצמו אני פשוט נמצאת, אחר כך מגיעה התובנה שזה מה שבאמת קרה שם. באמת יכולתי לקבל את עצמי כמו שאני בלי לחשוב כל כך הרבה. והיי, איזה פלא, באמת הרגשתי נינוחה יותר.
זה משהו מאד חמקמק מבחינתי ועדיין אני לא בטוחה בכלל שבאמת זה ככה. ובכלל, נושא כאוב.
בגלל זה אני מקווה שהצלחתי בכלל להסביר את עצמי, יצא ניסוח מסורבל, אבל אולי זה בגלל שככה אני מרגישה כלפי כל הנושא, הכל כל כך עדין ושברירי ולא ברור.
בכל מקרה, שתהיה לך ארוחת ערב נינוחה ותובנות נעימות (-:
@}

[פלונית_אלמונית*]

עבר לו יום השישי. עם א.ערב משפחתית ותובנות חדשות ונסיונות לחשוב את מה שאני מרגישה באותם רגעים ולנסות בדיעבד לפענח מחשבות אלו והאם משהו השתנה.
אמצא זמן לכתוב על זה.

[ב_עילום*]

_אותו חלק בך שמתבונן , הוא קצה חוטו של אותו אני שהולך לך לאיבוד.....

לא כל כך הבנתי,אשמח להסבר._

בכל אחד קיים מקום שלם, רגוע, מחובר .
גם כשהראש מתמלא במחשבות טורדניות, המקום השלו, הרגוע, שיודע מי את, קיים (למרות שלא מרגישים בקיומו)

גם בתוך הכאוס, תמיש יש מין זווית ראייה צופה, לא מעורבת.

אותו קול מגיע מהמקום שמחובר למי שאת באמת. .

כשאין מודעות לכך, נדמה שזה עוד אחד מהקולות שמעידים על חוסר איזון אבל הוא לא.
וכששמים אליו לב בתשומת לב, בסקרנות, באהבה- הוא מתחיל להיות נוכח יותר ומשפיע על כל המערכת.

מה שמגביר את הכאוס, זה בד"כ ההתנגדות לכאוס. הדלק שמבעיר אותו לאש גדולה ומרשימה זה " למה זה קורה?" " זה לא פייר" " מתי כבר יפסיק?" " מה לא בסדר איתי?".

כל התעסקות מעודנת יותר כמו: להבין מניעים מהילדות, מגלגולים קודמים, וכו' וכו'... גם מאד מגבירה את המצוקה.

הדרך שאני (בעזרת כמה מורים וכמה ספרים טובים) מצאתי כיעילה ביותר זה לא לשתף עם הכאוס פעולה אלא להביט בו מהצד, ולא להתנגד לו.

אחת ההפתעות הגדולות בתהליך צמיחה אישית זה שאותו מורה שמחפשים כל כך, אותו פתרון, סוד, קסם שיכול להרגיע הכל... בעצם קיים בך כל הזמן. וכל שצריך זה רק לדעת את זה ולהקשיב לו...

כשאת מקשיבה לו, הוא תופס יותר ויותר מקום.

והוא בד"כ לא אומר: "בפעם הבאה תלבשי חולצה יותר גדולה ואז תרגישי טוב...."
השפה שלו היא שונה: התבוננות, קבלה, וחסד.

[פלונית_אלמונית*]

תודה בעילום. עדיין מנסה לבנות קו מחשבה. אחזור שדברים יתבהרו.

[סקאלד_מודרני*]

רוצה להציע אפשרות נוספת-

ייתכן ואת מאוד אמפתית ולא מודעת לכך. ייתכן שאת מרגישה את הפחדים וחוסר הביטחון של אנשים אחרים וטועה לחשוב שהם שלך. לכן נוח לך כשאת לבד או בקרבת אנשים שאת מכירה\ רגילה אליהם, בעוד שהתחושות הפנימיות של אנשים לא מוכרים מכאיבות לך מבפנים.

[חני_בונה*]

מקבלת אבחנות מאחרים על עצמי שקשה לי איתן(את רגישה מידי, תמימה מידי) שאולי תואמות לי ואולי לא,אך מחדדות אצלי את המקום הזה של המבוכה והיעדר ה"אני" בי.

מניסיון ולמידה: ברגישה ותמימה יש משהו שהוא מאד מיוחד לך. שהוא המהות שלך. ההערה על כך שמכוונת נגדך מתסכלת. כי אין דבר כזה רגישה מידי או תמימה מידי. אלה הן מתנות.
אהבה

[פלונית_אלמונית*]

עברו כמה ימים ונוספו נדבכים נוספים. אני עוקבת אחריי.

ארוחת הערב עברה יחסית בסדר עם נסיונות מצידי להסתכל פנימה. עדיין יש לי קשיים עם אחותי ובעלה שאני מאוד אוהבת אותם אך נבוכה.זזה ביודעין (פירוש-הכוונה שאני לא נעה בטבעיות אלא נעה במחשבה יתרה ובחישוב תנועותיי,משהו מוזר).

הנושא של המשפחה הוא הקשה ביותר כי זה קשר קרוב, בלתי ניתן לפירוק וכמעט שבועי. וגם הכי מעיק כי זאת משפחה ואני ניצבת מול זה לעיתים קרובות.

ממשיכה.

למי שלא יודע אז שלשום החל חודש הראמדן של המוסלמים. כאן זה מתחבר לי למה שחלום א(תודה לך!) אמר. כל החבר'ה פותחים שולחן ואני מציעה שאולי נסגור את הדלת מחמת האכילה בפני אלו שצמים.(בעבודה). אני ננזפת ע"י חלק מהיהודים בזה שהם לא מתחשבים בנו כשצריך.אח"כ ישבתי עם עמיתה לעבודה,בולסות בהנאה בדלת סגורה.

אני יודעת שאני אדם רגיש מאוד. את האמפתי סקאלד מודרני העלה, לפעמים אני חושבת שהאחר נבוך ואני באמת נבוכה במקומו/איתו. אבל השאלה היא איך הגעתי למסקנה הזו?
מה מניע אותי לחשוב שהאחר נבוך ובעקבות זה להתנהל על קצות האצבעות,מחושבת,הססנית וכמה שנדוש אבל הכי נכון נבוכה


קבעתי להיפגש עם חברה מאוד מאוד טוב שלא ראיתי כבר שנתיים. כבר מתחילה להרגיש איך הנבוכות מתכננת לאגף אותי בסיבוב שם. לא רוצה להילחם בזה כי המלחמה בזה רק תגביר את התחושה.

הדרך שאני (בעזרת כמה מורים וכמה ספרים טובים) מצאתי כיעילה ביותר זה לא לשתף עם הכאוס פעולה אלא להביט בו מהצד, ולא להתנגד לו.


נשמע לי נכון להתחיל לתרגל.עבודה קשה,אבל גם את רומא לא בנו ביום אחד.

[סקאלד_מודרני*]

כתור אדם מאוד אמפאתי בעצמי, עדיין לא התקדמתי מעבר לשלב ההתבוננות.
מה שכן לפעמים עוזר לי להפסיק להרגיש את הזולת זה לדמיין הילה מסביבי שמונעת מהרגשות שלהם להגיע אליי. אפשרות נוספת, במידה ומדובר באדם שקרוב אליי(לפעמים גם לא) זה להגיד לו מה הוא מרגיש. כתור אדם שעובד תחת הדרכה צמודה של הרוחות, לפעמים מוטל עליי לדבר עם אחרים על הרגשות שמפריעים להם ולנסות לעזור להם לפתור את זה.

הרגישות הזאת היא לפעמים מתנה, לפעמים קללה. היא מהווה יתרון רציני במידה ואנחנו חושקים לעבוד כמטפלים. באשר לקללה, מיותר לציין.
כשאני נמצא בחברתה של בת זוגי למשל, בגלל הקרבה שלנו אני מניח, אני מרגיש כמעט תמיד רק את מה שהיא מרגישה. הרגשות שלי כמעט ולא נשמעים בתוכי.

[סקאלד_מודרני*]

עוד מחשבות בנושא.

בנוגע להרגשת אי נוחות ליד אנשים בלי שום קשר למידת הקירבה ביננו- אני מוצא שאני מרגיש לא בנוח או נבוך ליד אנשים שהעולם הפנימי שלהם שונה בצורה קיצונית משלי, גם אם אני מכיר אותם טוב. הניגודיות יוצרת את תחושת האי נעימות, אך גם לרוב מדובר בכך שהם בעצמם לא מרגישים בנוח עם אחרים או עם עצמם.

אחד מגורמי החינוך הראשיים של החברה שלנו מכוון לכך שהאינדיבידואל ירגיש שהוא לא מספיק. לא מספיק מצליח, יפה, משכיל, מוצלח וכו'. לכן, אנשים רבים נמצאים במקום הזה של אי קבלת העצמי. אם אהיה ליד אחד, סביר להניח שארגיש את האי קבלה העצמית שלו כאילו הייתה שלי.

אפשר ללמוד מהרגישות הזאת גם דברים מעניינים- למשל, אם אני הולך ברחוב ליד חבורה של צעירים שסובבת אותם הילה 'מאיימת', ואני מרגיש פחד או חוסר ביטחון לידם, למדתי להבחין שזה בעצם מה שהם מרגישים ולא אני. הגיוני שאנשים אשר ירצו ללבוש ארשת מאיימת יעשו את זה בגלל שהם בעצמם מפחדים.

הרבה אנשים, במיוחד כאלו שלא עושים עבודה עצמית, נושאים בתוכם הרבה כעס, שנאה, חוסר סיפוק ועוד. ליד אנשים כאלו מאוד קשה לי להיות. אני משתדל להיות תמיד כנה בהתנהגות ובמילותיי. אם אני לא ארגיש כשיר חברתית, לא אכריח את עצמי להתחברת וללבוש מסיכה של נעימות. לכן, לקח לי זמן להבין ביחד עם פיתוח המודעות לרגישות שלי לאחרים, שפשוט המון המון אנשים סוערים רגשית מתחת לפני השטח בעוד שמה שהם מציגים כלפי חוץ זה ההפך.
לא הבנתי למה נראה שכולם נהנים ומתחברים ורק אני מרגיש אנטי. בגלל זה, כמובן, עלתה השאלה- מה לא בסדר בי? כאשר בעצם רק הרגשתי את מה שאחרים הרגישו אך הסתירו. אווירת הנורמליות היא סוג של אשליה.

[משה*]

מצאתי, ועדיין מוצא, שתאורים מסוימים של תמציות פרחים שופכים אור של בהירות על מצבים נפשיים, ועל שריטות שלנו.
למשל Golden Yarrow (וגם Goldenrod ) נותן תחושה של מוגנות למי שפתוחה ומושפעת יתר על המידה מאנשים סביבה. היא מכוונת לאיזון בין חוש פנימי של עצמיות, לבין תודעה קבוצתית או חברתית. מכוונת לקראת אינדיבידואליות מפותחת היטב.
לאמנים רבים יש נפש רגישה עד כדי כך שמרגישים לא נוח בחברה, פחד קהל וכדומה. (ראו למשל את אריק איינשטיין שמזמן כבר אין לו הופעות). התמצית הזו נותנת מעטה נוסף (כמו ההילה שהוזכרה למעלה) המשרה בטחון ללא ויתור על הפתיחות והרגישות.
"הפצע שלך הוא התרופה שלך", ואת זה עושים ע"י המודעות לרגש המבוכה וקבלה שלו. אך כאמור זו עבודה קשה ביותר לגרום לשינוי, ואם ניתן להיעזר בתמציות אז למה לא? הן יכולות לעזור כדי לנוע משלב המודעות לרגשות המפריעים, לעבר רגשות חדשים של איזון טוב יותר, לכידות של העצמיות גם במצבים חברתיים.

תחי הטרנספורמציה, משה

[חוזרת_עם_המבוכה*]

זאת אותה אני שכתבתי פה לראשונה ופתחתי דף זה.
תודה לך משה,עכשיו קראתי את תגובתך, וזה מה שנראה לי שאני צריכה ללמוד,להיות מודעת למבוכה הכמעט תמידית שלי(למעט אנשים מסויימים) ולקבל אותה. יש מעט מאוד אנשים שאיתם אני לא חשה מבוכה כלל. יש כאלה שרמת הנבוכות היא פחותה,ויש כאלה שאני כלל לא יכולה לשאת את עצמי מרוב מבוכה ואני מוצאת דרכי מילוט.

זה מפריע לפעמים שאין בי שום יכולת לשאת סיטואציה ולו למראית עין. כל זיק של מבט, כל חיוך שלא במקומו(הכוונה חיוך של שפתיים ולא של הלב),כל משפט שנאמר לשם אמירה ולא מתוך התכווננות,כל היעדר אמת,נשמע לי מחוספס ומניעה את עמידתי במקום, גורמת לי לרצות לזוז,לנוע ולהמשיך הלאה.

אפילו המנהלת שלי במקום העבודה אמרה לי שלשום שהיא לא מעוניינת לתת לי להיות נוכחת במבדק חיצוני שעושים במקום עבודתינו כי אני עוד יכולה להרוס את הכל עם האמת שלי. (-;

היום נפגשתי אחרי שלוש שנים, עם חברה נהדרת מתקופת לימודיי, מסכנין. אנחנו ממש חברות טובות. קצת חששתי לפני המפגש מהשריטה הזו שלי,אבל כאמור,ברבות השנים כבר אני די יודעת איך לברור חברים,ושכחתי כמה גם היא אמיתית וכנה. היתה פגישה נהדרת ואני אוהבת אותה מאוד.מה גם בגלל ששתינו באות מכאלה פערי תרבות,אז השיחות מעניינות,חושפניות ומלאות רגש. אני לא חשה לידה מבוכה כלל. אולי ממש קצת. וזה רק שאנו נפגשות ונפרדות.

הגעתי כעת למסקנה די מרעננת לאור הזמנה שקיבלתי לפני מס' דקות להצטרף לכמה חברים של בן זוגי לפאב פה באיזור. אישי היקר לא בארץ והם בחביבותם דואגים לאישה בהיעדרו.
סירבתי בנימוס. ההתמודדות עם המבוכה הזו קשה לי,ולכן אני מעדיפה לנסות לתרגל את רעיונותיהם של הכותבים לעיל,ואם ברבות הזמן ארגיש מסוגלות להתמודד עם מצבים נבוכיים אעשה זאת.

ובכן,זו המסקנה, לנסות להימנע להיקלע למצבים שמראש אדע שאני הולכת להיות נבוכה בהם.

פעם נקלעתי אליהם כל הזמן,הייתי מסתובבת בעולם מבוכתית מכף רגל ועד ראש.
חשה את רגשות כולם,או לפחות מדמיינת שחשה את רגשותיהם.

האם אני לא גוזרת על עצמי סגפנות בבחירתי זו?
הרי מה יותר נחמד מישיבה עם חברים בפאב?

אם האיש שלי היה פה הייתי הולכת בלי כל קושי. מה העניין שלי?

אני מוכת מבוכה.

זו שריטה רצינית מאוד שעושה לי את החיים קשים.