דיסוננס קוגניטיבי בחינוך הביתי

[אנונימי]

מדור חינוך ביתי

---

[פלונית*]

אנחנו בחינוך ביתי.
אני שואבת תמיכה וחיזוקים מהאתר ומשיחות עם אנשי חינוך ביתי.

לפעמים מתעוררת בי השאלה לגבי עצמי ולגבי אחרים בחינוך הביתי:
האם כל הטיעונים/השיכנועים/המניעים/הצידוקים להישאר עם הילדים בבית, הלא הם תירוצים לוגיים למציאות מוסתרת?

1- כישלון שלנו להשתלב במערכת החברתית המקובלת
2- פיצויים על עוולות שנעשו לנו במסגרת
3- חוסר יכולת אמיתי להצליח במונחי המסגרת
4- קושי כלשהו של ילדנו יחסית לבני גילם
5- בעיה כלכלית: גן/ביה"ס טובים עולים כסף
6- אי מציאת עבודה של הההורה

ייתכן שזה שילוב של טיעונים טהורים לטובת הילד לגדול עם הוריו בבית, לצד מניעים מוסתרים שלנו. אני פשוט חושבת שחשוב להיות מודעים להם ולא להפריד אותם מהטיעונים ה"טהורים".

אני מוצאת את עצמי מתייפיפת מול מכריי בזכות החינוך הבייתי ומעלותיו ומגלה הרבה פעמים שאני בדיסונאנס קוגניטיבי.

המציאות המוסתרת אצלי היא 2 ו-4.

[לוטם_מרווני*]

אני חושבת שיש בזה משהו אבל לא מודה בכלום:-D

[רסיסים_של_אור*]

ואני רוצה לתת זווית אחרת:

למה צריך להוציא מישהו מהבית ? למה בכלל ילד צריך ללכת לאן שהוא ? למה אמא צריכה ללכת לאן שהוא ?
מתוך נקודת מבט כזאת, לא צריך לחפש שום דיסונאנסים או תירוצים אחרים.

אני מוצאת את עצמי מתייפיפת מול מכריי בזכות החינוך הבייתי ומעלותיו ומגלה הרבה פעמים שאני בדיסונאנס קוגניטיבי.

למה החינוך הביתי יפה יותר מכל בית ספר רגיל ??
אני חושבת שעבורי לפחות, הכי נכון להגיש שזה מה שנכון וטוב לי. ולמען ההגינות, בחינוך ביתי, כמו בכל אופציה אחרת יש יפה ויש פחות יפה. החיים מורכבים מהמון צבעים ושום בחירה שלי לא יכולה לצבוע אותם אחרת בשביל מי שהוא לא אני.

בכלל, אני מרגישה שהמושג "חינוך ביתי" הוא שם קוד לא בהכרח מתאים.
אנחנו לא בחינוך ביתי, אנחנו פשוט חיים את החיים עם יותר שעות בבית מאנשים אחרים.

[דרך_עפר_שם_זמני*]

דיסוננס קוגניטיבי זה רע? לי הוא דוקא עוזר יפה. אני משתמשת בו למשל כדי להצדיק בפני עצמי את העובדה שהילדים שלי לא בחינוך ביתי. כל אחת והדיסוננס שלה... (-:
וברצינות, אני חושבת שהעובדה שאולי יש דיסוננס, ואולי לא מזיק להכיר בו, לא אומרת שהסיבות האמיתיות לא אמיתיות ותקפות.

[שרון*]

היגעתי לחינוך ביתי יחסית מאוחר,הסיבה הראשונה היתה העובדה שאני לא עובדת ואנחנו לא יכולים לממן גן לבן הצעיר שלנו. משם התחלתי להיפגש עם אימהות לידלים בני גילו וגיליתי את החינוך הביתי.
הבת הבכורה שלי כנראה תישאר בבית בשנה הבאה ולא תלך לבית הספר, ננסה את זה יחד ונחליט הלאה.
נראה לי שבבית הם יכולים "ללמוד" יותר טוב מאשר אצל מורה או גננת וגם יכולים ללמוד דברים שקורבים לליבם ולליבנו בלי להיות מחוייבים למסגרת של מערכת החינוך שברובה לא נותנת מענה לילדים עם יכולות גבוהות (כמו הבת שלי בדוגמא האישית)

[פלונית*]

דיסוננס קוגניטיבי הוא לא משהו רע. מודעות לו - מצמיחה ומחדדת לנו את הדיוק שלנו עם עצמנו.
אני הרגשתי שאני צורכת את הסיבות האובייקטיביות לחינוך בייתי כדי לחזק את עצמי בצידקת דרכי. ופתאום גיליתי משהו, שהסתרתי בתוכי כל הזמן, שיש בי מניעים סובייקטיביים חבויים ופשוט חיפשתי אידיאולוגיה להצדיק אותם, לעבות אותם. לתת לעצמי לגיטימציה לרגשות ולדרך החיים שבה אני רוצה לחיות. "עשיתי לי רב", בחרתי לי סביבה שעושה כמוני.

אנחנו פשוט חיים את החיים עם יותר שעות בבית מאנשים אחרים.
הייתי מגדירה חינוך בייתי: לחיות את החיים עם יותר שעות בקירבת בני משפחתנו מאנשים אחרים.


אני רוצה להוסיף עוד שלושה סוגים של הסתרות שחשבתי עליהם:
7 - קושי שלנו "לשחרר" את ילדנו
8 - קושי שלנו לסמוך על מבוגר אחר
9 - קושי שלנו לסמוך על ילדנו

[סאלוש*]

הודאה בסיבות הנסתרות פותחת פתח לדיאלוג אמיתי עם אנשים אחרים. אם את לא תתבצרי בהצדקת עצמך ב - 100% (מה שמן הסתם יקרה עכשיו), גם אחרים לא יאלצו לקחת רק את הצד השני, אלא אפשר באמת לפרוש יחד את כל התמונה. זה עוזר לאחרים לשקול את האפשרויות שלהם וגם לך.

ספר מעניין שקראתי בדיוק על זה הוא parallel thinking של de Bono שמעודד אנשים לרדת מהווכחנות והפסקנות והרדיפה אחר אמיתות מוחלטות בנוסח סוקרטס ואפלטון, ובמקום זה מציע לפרוש במקביל את כל הרעיונות והאפשרויות, ולתכנן מהן פתרון. כך שבמקרה הזה אפשר לפרוש יחד את המחשבות שלך ושל אחרים לגבי כל הצרכים של הילדים (אהבה, ידע, טיפוח, חברים, כישורים וכו' וכו') ושל ההורים (חיים ברמה כלכלית סבירה, נוחות, , תחומי עניין, בילוי זמן עם הילדים ובלעדיהם וכו' וכו') ולחשוב איזה פתרון יכול להתאים לכל אחד.

ולגבי מה שכתבת לגבי הקושי לשחרר, זו פרה קדושה של החברה שלנו שצריך לשחרר כל הזמן את הילדים, לסמוך עליהם ועל מבוגרים אחרים. כבר מגיל ינקות אנחנו נדרשים לשחרר אותם... לפעמים באמת לא טוב לשחרר אותם למקום שלילי, ואי אפשר לסמוך עליהם ועל מבוגרים אחרים ואקראיים........ כך שהגנה היא לא מילה גסה. אבל אכן, לפעמים הגבול בין הגנה לבין קיצוץ כנפיים לא ברור. אני חושבת שהילד עצמו יראה את הגבול - אם כי מאילוצים שונים לא תמיד ניתן ללכת בדיוק לפי החליל של הילד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מניחה שזה דף נבירה עצמית

[שוכנת*]

ספר מעניין שקראתי בדיוק על זה הוא parallel thinking של de Bono שמעודד אנשים לרדת מהווכחנות והפסקנות והרדיפה אחר אמיתות מוחלטות בנוסח סוקרטס ואפלטון, ובמקום זה מציע לפרוש במקביל את כל הרעיונות והאפשרויות, ולתכנן מהן פתרון.

מצטערת להתקטנן, אבל סוקרטס בדיוק את זה עושה, ויש לו פטנט על השיטה: לפרוש את כל הרעיונות ולבדוק אותם לעומק. לפעמים לא מגיעים לשום מסקנה, אגב, אבל לומדים משו בדרך.

[יונת_שרון*]

אבל שוכנת, סוקרטס עדיין חושב במונחים של נכון לעומת לא נכון. למשל, האם הנשמה נצחית או לא נצחית. כן או לא, שחור או לבן. הוא לא מעלה על דעתו שלשאלות כאלה יכולות להיות (הרבה) יותר משתי תשובות.
(אם כי כבודו במקומו מונח, כמובן. אחלה בחור.)

לגבי השאלה המקורית: נראה לי שכל הסיבות האלה באמת יכולות להביא אנשים לחינוך ביתי, אבל אני לא בטוחה שהן מספיקות בשביל להשאיר אותם בדרך החיים הזו. כאשר הסיבות היחידות לעשות משהו הן שליליות -- בשביל להמנע ממשהו אחר -- זה מצב לא יציב, זה לא מחזיק מעמד. זה כאילו את מנסה לגרום לכדור לעמוד באוויר ע"י זה שאת דוחפת אותו עם מקלות מכל מיני כיוונים. זה פשוט לא עובד -- צריך שיהיה משהו במקום שבו רוצים להציב את הכדור, וצריך שהכדור ידבק למשהו הזה.

בשביל להמשיך לאורך זמן בחינוך ביתי לא מספיק שדברים אחרים ידחו אותנו, צריך שמשהו בדרך החיים הזו יתאים לנו, שזה "יידבק".

[פלונית*]

האמת היא שקשה לי להפריד בין הסיבות הנסתרות שבי לסיבות הגלויות מגובות-האידאולוגיה. נראה לי שהמניע האמיתי שלי להישאר בבית עם ילדיי הוא '4- קושי כלשהו של ילדי יחסית לבני גילו'. להיות לצידו זו האלטרנטיבה הטובה ביותר עבורו.
אני מקווה ששרון ס צודקת ובחירת האלטרנטיבה הזו (שנתגלתה לעיניי בדרך המקרה) מבין האלטרנטיבות השונות - היא באמת מצב יציב.
בנוסף זה מאוד מתאים לי להיות קרובה אליהם כל היום. זה התלבש עליי נהדר והבנתי שזה הכי נכון עבורי. וכנראה גם עבורם. נראה לי שזה ה"דבק" שיונת מדברת עליו.

[פלוני_אלמונית*]

אני נתקלתי במישהי שבהחלט הרגשתי שהיה לה דיסונאנס קוגנטיבי בנושא.
אני חושבת שזה קורה להרבה במיוחד לאימהות (בומיוחד לאימהות שכותבות כאן)