לצאת עם התינוק

עם הבכורה יצאתי מהבית אחרי 3 חודשים, עם השנייה אחרי חודשיים ועם הקטנה עשינו טיול בשמש כבר ביום הרביעי ללידה מפני שלשנייה היה תור לרופא שיניים - והייתי עצבנית מחץ בגלל זה.
אבל בעקרון אני עוד לא יוצאת איתה אפילו למרפסת ואני תוהה מתי כן להוציא אותה לנשום אויר?

הסיבה היחידה שהייתי מתנגדת זה החום הגדול. את שפן שלי, שנולד בחורף באמצע סופה גדולה, הוצאתי מייד כשהיא נגמרה - בערך בגיל שבוע. אבל היה ממש נעים. לא הייתי חושפת פצפון לחום יולי-אוגוסט כל כך בקלות. אולי מוקדם מוקדם בבוקר?

אפשר גם בערב אולי. אתמול יצאתי קצת למרפסת בערב ועדיין האור הפריע לה בעיניים אז ניכנסתי חזרה.
אומרים שלפני חודשיים לא יוצאים, אבל למרפסת אולי אפשר קודם?
איך זה אצלכן?

אני ילדתי בסוף יולי (לפני שנתיים) ויצאתי בשעות אחר הצהריים כבר אחרי שבוע. אף פעם לא נמנעתי. אני אוהבת שמש בטירוף וגם הבן שלי...

הייתי שמה אותו במנשא, או מכסה עם חיתול דק, או יותר מאוחר שמה לו כובע דק במיוחד, ויוצאת...

לא מבינה מה הבעיה לצאת.
אפשר לצאת בשעות הפחות חמות, ולשים במנשא כדי להגן מהשמש. ממילא בגיל הזה הם אמורים להיות עם הפנים בתוך המנשא. או אפילו לשבת במרפסת בצל (ממילא בימים הראשונים לא תצאי לטיולים רגליים ארוכים..).
לדעתי חשוב מאד לצאת מהבית לשאוף אוויר ברגע שאת מרגישה רצון לצאת. יולדת סגורה בבית למשך חודשיים נשמע לי כמו מתכון בטוח לדיכאון אחרי לידה.
למיטב ידיעתי, הקטע של לא לצאת חודשיים מהבית הוא סתם אמונה תפלה.

הקטע של לא לצאת חודשיים מהבית הוא סתם אמונה תפלה.
אני יודעת שמדברים על 40 יום - גם להימנע מיציאה מהבית (משהו שקשור לעין הרע או רוחות ושדים), וגם לטיפול אחר בתינוק, למשל לא לגזור לו את הציפורניים 40 יום (שזו כמובן שטות - אפשר לגזור מרגע שהציפורניים מתחילות להיפרד, אבל יש תינוקות שזה ייפרד אצלם לפני תום 40 יום, ויש תינוקות שזה יקרה להם הרבה אחרי).

פעם היה מקובל לא לצאת תשעים יום .
אמרתי לאמא שלי זה אפשרי רק בילד בכור שילד שני כבר צריך לצאת עם הבכור למקומות ואני לא רואה שום סיבה למעצר בית.
מה שכן להזהר עם השמש והחום בימים אלה -זה כן .

הסיבה לא לצאת עם התינוק/ת זה לא רק בגלל אמונות תפלות.
היתה לנו הרצאה של רופאה שהיא גם "רגילה" אבל היא בעיקר מטפלת בצורה אלטרנטיבית (הומאופטיה וסינית).
לדעתה לא מומלץ להסתובב "סתם" עם תינוק/ת מתחת לגיל שלושה חודשים.
הסיבה - יכולת ספיגת הגירויים בגיל הזה היא מינימלית ו"החוץ", אשר מלא בגירויים, מציף ומעמיס עליהם.
אז נכון שקל יותר ליישם את זה עם תינוק/ת ראשון/ה אבל מה עושים כשיש עוד ילד/ה בבית?
ובכן, אז צריך לנסות ולצמצם את השהות ועל התינוק מומלץ שיהיה בתוך מנשא.

אני רוצה להוסיף עוד משהו -
הרעיון לא לצאת מהבית 40 יום (פחות או יותר) הוא לא רק בגלל התינוק, הוא גם למען האמא.
יש כאן בסה"כ דאגה לאמא. אמא עברה לידה, קלה כקשה, הגוף עבר טראומה - צריך לנוח ולא להתרוצץ.
לפעמים יש הגיון מאחורי אמונות תפלות...

לצערנו החיים האינטנסיביים של היום לא מאפשרים את המנוחה הזאת.
לפעמים יש גם נורמות חברתיות שלוחצות על האמא הטרייה להסתובב עם תינוק/ת+אח/ות גדול/ה כאילו כלום לא קרה...
חבל.

תודה על התשובות @} אני גם חושבת שזה מתוך התחשבות גם באמא. בבית שלנו יש די גירויים, לפחות כמו בחוץ

אני חושבת שאצא אחה"צ למרפסת קצת כל יום.

יכולת ספיגת הגירויים בגיל הזה היא מינימלית ו"החוץ", אשר מלא בגירויים, מציף ומעמיס עליהם.
את זה אפשר לפתור בקלות בעזרת מנשא.
מעבר לכך, ככל הידוע לי ומנסיוני תינוקות קטנים דווקא מסוגלים להתנתק מסביבה רועשת יחסית בקלות.
לגבי האמא- ברור שהיא לא צריכה לצאת לסידורים, טיולים ארוכים ברגל ושאר מטלות מעייפות. אבל לשבת בבית בכוח (ולא מרצון) זה גם לא טוב. צריך לשאוף אויר, להתרענן, להחליף אווירה, וכמובן לפגוש אנשים.
לשבת על ספסל בפארק מוצל, או על מרפסת, או לצאת להליכה קצרה סביב הבית לפנות ערב- זה לא נקרא, בעיני, להתרוצץ.

ומנסיוני תינוקות קטנים דווקא מסוגלים להתנתק מסביבה רועשת יחסית בקלות
הם לא מתנתקים, הם נאטמים...

אמא לא צריכה לשבת בבית בכוח.
אני בעיקר מתייחסת לאימהות שרוצות להראות שהכל כשורה, כלום לא קרה, אני סופרוומן.
ולפעמים הן פשוט מתקשות לבקש עזרה.

_ברור שהיא לא צריכה לצאת לסידורים, טיולים ארוכים ברגל ושאר מטלות מעייפות. אבל לשבת בבית בכוח (ולא מרצון) זה גם לא טוב. צריך לשאוף אויר, להתרענן, להחליף אווירה, וכמובן לפגוש אנשים.
לשבת על ספסל בפארק מוצל, או על מרפסת, או לצאת להליכה קצרה סביב הבית לפנות ערב- זה לא נקרא, בעיני, להתרוצץ_
בהחלט. ולא לשכוח, אפשר לצאת מהבית גם לבית של חברים/משפחה... זה לא שכל היום מסתובבים בכרך הסואן.

באופן טבעי

באופן טבעי