לידה שנייה של דניאלה או חוויה מתקנת מהי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית}

אני ייקית. אומרים לי תאריך – אני מתייצבת. כך גם בלידה הקודמת. בבוקר התאריך המשוער התחילו הצירים. שבע בבוקר, יש לי כאבי בטן קטנים. אני "עוד לא בטוחה שזה זה". ירון אומר לי – "הם הולכים ובאים? אז זה זה. גם בפעם הקודמת לא היית בטוחה. מה זה כבר יכול להיות?". שולחת את הילדה לגן עם אבא שלה, לא מספרים לה כלום בינתיים.

מתקשרת לאילנה, קצת בלחץ. אתמול הייתי אמורה לעשות אצלה בדיקת מעקב והיא התקשרה לבטל כי יש לה מישהי עם צירים בצימר. היא עונה, מסתבר שהבחורה מאתמול לא ילדה, הלידה לא התפתחה ואילנה נמצאת איתה בדרך לבית חולים. חוסר המזל שלה הוא המזל שלי. אני מעדכנת את אילנה וקובעות שהיא תחזור הביתה, תארגן את הצימר "לכבודנו" ותנסה לישון קצת ואני אעיר אותה כשנראה לי שכדאי לבוא.
מתיישבת על המחשב לעבוד. הצירים קבועים, כל רבע שעה, מתחזקים לאט אבל בהתמדה. ככל שמתגברת ההבנה שהיום אלד, כך אני מנסה להספיק יותר ויותר עבודה, כמה דברים אחרונים, רק עוד משהו, בין ציר לציר. אני נזכרת פתאום כמה הצירים כואבים. בכל ציר קמה, נושפת, נשענת על הקיר. כלום לא עוזר. מקללת את מי שהמציא אותם.

לקראת הצהריים ההפרש בין ציר לציר כבר עומד על 5 עד 7 דקות והצירים מתארכים. אנחנו לא יודעים מה לעשות. אני מחליטה שעדיף לנסוע לאילנה לפני שה"גדולה" (עד עכשיו מצחיק אותי לקרוא לה ככה) תחזור מהגן. יש לי הרגשה שנוכחותה תסיח את דעתי, המרווחים בין הצירים יתארכו, הקצב יואט וכל העניין יתפוגג. למזלנו זהו יום סבתא, שכבר נמצאת אצלנו ותיקח את הילדה מהגן. קראנו גם לסבתא השנייה, שמגיעה מרחוק, כי הבטחנו לילדה שהיא זו שתהיה איתה כש"התינוקת תצא".

מתארגנים ונוסעים לאילנה. מגיעים, מתמקמים בצימר. אני אומרת לאילנה שלא דחוף, פשוט רצינו לבוא עכשיו. היא דוחה את הבדיקה בינתיים ואומרת שנקרא לה אם נצטרך אותה. כל אחר הצהריים עובר עלינו עם הצירים, קבועים פחות או יותר. מרוב התרגשות שכחנו להביא אוכל או אפילו ספר או כל דבר אחר לעתות שעמום. בהיעדר בידור אנחנו מדברים, משעשעים את עצמנו במיני חידונים, קוראים קצת ספרי לידה טבעית וספרות באופנית כללית שנמצאים בצימר, אבל משתעממים מהם די מהר. אילנה באה כל שעה-שעתיים לראות מה נשמע. היא בודקת אותי. פתיחה של חמש וחצי. היא מרוצה – זה בטוח זה. אני קצת מאוכזבת, בלידה הקודמת הגעתי לבית חולים עם פתיחה של שמונה...

מטיילים קצת בחוץ, מזג אוויר חורפי, סערה בדרך. בשלב מסוים אני נכנסת לאמבטיה חמימה ונעימה. זה נהדר, כל כך כיף בפנים. הצירים קצת יותר נסבלים אבל כמו שחששתי – אני מתנמנמת והצירים מתחילים להתרחק זה מזה. אני "גונבת" עוד ציר באמבטיה ויוצאת ממנה, בצער רב. אילנה מדברת עם תחנת העזרה הראשונה. סוכם מראש שבשעת הלידה יהיה אמבולנס בחוץ, לאור ניסיון העבר ( סיפור לידה של דניאלה או למה לא אסף הרופא ). מסתבר שמנהל התחנה התחלף. הוא לא מוכן להוציא אמבולנס במחיר שהיה נהוג עד כה, אבל אומר שכרגע שקט ומציע לאילנה להתקשר כש"העניינים מתחממים" ואם יהיה יותר לחץ, יוציא אלינו אמבולנס בתשלום כדי לשריין אותו. אני אומרת לאילנה שמבחינתי אפשר לוותר על כל העניין, ממילא התחנה קרובה ואם נזעיק אותם הם יהיו פה תוך חמש דקות. מוותרים על נוכחותו של האמבולנס. לי זה לא משנה.

מבקשים מחמותי להביא לנו אוכל. היא מגיעה עם אוכל מצוין שבישלה. רוצה לעזור לי אבל אני לא מסוגלת שייגעו בי בעת הצירים ואני דוחה את הצעתה מחממת הלב למסאז'. נותנת לה למזמז אותי קצת בין ציר לציר לפני שהיא הולכת. יש לה ידיים מרפאות וחזקות. היא חוזרת לטפל בבכורתנו יחד עם אמי.
החושך יורד, הצירים מתגברים. הם הופכים להיות עוד יותר כואבים, מתארכים ומלווים בצורך לחרבן. אני מרגישה קצת אבודה – האם אלה צירי לחץ? קיוויתי לחוש את רפלקס הלחיצה המפורסם אך אין לו זכר. רק רצון לחרבן בכל ציר... כמה מביך. אני נועצת באילנה, מספרת לה על התחושה. היא אומרת "אלה ציר לחץ!" ובודקת פתיחה. תשע-תשע וחצי. מוזר שעדיין אין פתיחה מלאה, היא אומרת. נחכה עוד קצת. בודקת דופק עוברי, מרוצה מהתוצאה. גם הראש מאוד נמוך.

אחרי זמן מה הצירים הופכים לציר אחד ארוך שהופך נסבל ובלתי נסבל לסירוגין. אני מזעיקה את אילנה ומספרת לה בהתרגשות על ההתפתחות, מקווה שתגיד לי "או! זה זה!". לאכזבתי הרבה היא אומרת לי "כן, זה קורה לפעמים". אחרי ציר או שניים נוספים היא מציעה שאנסה ללחוץ. באופן מוזר, בשלב הזה הצירים רחוקים זה מזה, כ-4 או 5 דקות בין ציר לציר, אף שהם אינטנסיביים מאוד, כואבים וארוכים. אני מתמקמת על השרפרף, ציר מגיע ואני מנסה ללחוץ אבל... לא מצליחה. משהו מפריע. אילנה מציעה שנפקע את שק מי השפיר, יכול להיות שהוא מפריע ללחיצות. אני מסכימה. היא פוקעת אותו בעדינות ואני מרגישה טפטוף חלש. בציר הבא כבר יותר קל לי ללחוץ אבל התנוחה לא טובה.
אני עוברת למיטה ונשכבת על הצד. שנינו מתרגשים מאוד. ירון ממש מתעורר לחיים: האקשן מתחיל. הוא כל כך מחכה לשלב הזה – הרי לכל אורך היום לא יכול היה לעזור לי. רק לארח לי חברה ולהקשיב לקיטורים שלי על כמה שצירים זה חרא ולמה צריך את כל זה. חוץ מזה, זה כמו דיסקברי בלייב, רק יותר טוב.

הציר הבא מגיע ואני לוחצת בכל הכוח, מרגישה שהיא כבר ממש קרובה ליציאה. פתאום תוקף אותי הפחד, שנעדר עד כה. ומה אם נורא יכאב? ומה אם אקרע? ואם לא אצליח? פתאום מפחדת להיתקע עם הראש ממש בדרך החוצה, בין ציר לציר. זה בדיוק מה שקורה, אבל זה לא נורא כמו שחשבתי. אילנה נותנת לי הוראות מדויקות – מתי ללחוץ חזק, מתי חלש, מתי לא בכלל. היא נוטעת בי ביטחון והחששות שוככים. תוך כדי לחיצה אני משחררת צעקה... הציר נגמר ואני נחה. מחכים... המרווח המצחיק הזה בין ציר לציר, בשיא הדרמה. עוד ציר, עוד לחיצה, עוד צעקה. מנוחה. אילנה מעירה לי בעדינות – אולי בציר הבא תנסי "לנשום" אותה החוצה? (באנגלית זה נשמע יותר טוב), אני לא רוצה שתאבדי את הקול שלך...
הציר המיוחל מגיע. בהנחייתה של אילנה אני לוחצת אותה החוצה, אבל לא בשיא הכוח. ובלי לצעוק הפעם. אני מרגישה אותה יוצאת בבת אחת ואחריה זרם של מים. כל מי השפיר שהיו "תקועים" מאחוריה בוואקום יצאו יחד איתה בשפריץ ענק על המיטה. והנה היא בידיים שלי. בוכה, מבוהלת. הדבר הראשון שאני רואה – יש לה גומת חן יפהפייה. היא נקייה כל כך, שהרי נולדה עם מקלחת של מי שפיר צלולים. אני מחבקת אותה, מנסה לנחם ולהניק אותה, אך היא ממאנת לינוק או להתנחם. אני מרוכזת כל כולי בה, לא מעניין אותי כלום.

למזלי אילנה נכנסת לפעולה ומתחילה לנהל אותנו – זה שלב קריטי ביותר, צריך לוודא שהשלייה יוצאת ושאין דימום מוגבר. היא מוודאת שאנסה להיניק את התינוקת ומפקידה את ירון על עיסוי הפטמה השנייה. היא עצמה בודקת מה קורה למטה, עוקבת אחרי הדימום. אחרי כמה שניות (או אולי היו אלה דקות?) היא מבחינה כנראה במשהו, אולי זרם דם או השד יודע מה קלטה שם עינה המיומנת והיא אומרת לי "אני חושבת שהשלייה נפרדה. נסי להוציא אותה". היא לוקחת ממני את התינוקת כדי שאוכל לכרוע. אני נתמכת בירון, כורעת, לוחצת... רואה את השלייה יוצאת ממני. התחושה והמראה מוזרים ביותר. אני מרגישה הקלה גדולה, נשענת, לוקחת את התינוקת, מתרווחת. עכשיו היא מוכנה לינוק, המצחיקה. מתחברת לציצי למשך חצי שעה לפחות. אילנה מספיקה לתת לי זריקה של פיטוצין בטוסיק – אמרה לי מראש שלא תיקח את הסיכון במקרה שלי. אחרי כמה דקות אני שואלת אותה אם אפשר לומר בוודאות שאין בית חולים. היא עונה בחיוב, ותחושת ההקלה מציפה אותי. איזה יופי. עכשיו הכול נרגע.

אילנה בודקת אותי. יש לי רק שפשוף קטנטן, אין קרעים. הדימום פחת במידה מספקת. מדברים קצת, עד שהגברת תתנתק מהציצי ויהיה אפשר לשקול אותה. אילנה טוענת שאני מקרה מעניין – יולדת בתאריך המשוער, זו הפעם השנייה, וחוץ מזה אני בחורה עמידה, לדבריה: המים לא יורדים, השלייה לא יוצאת בקלות (וגם אין צירים שיעזרו לה לצאת) ואפילו הפיטוצין בקושי משפיע עליי. יש נשים שמתפתלות מכאבים אחרי מתן הזריקה. אבל מה? אוהבת לדמם. איבדתי כשלושת-רבעי ליטר דם, הממוצע הוא כחצי ליטר.

גמרה לאכול, שוקלים אותה, 3 ק"ג ו-450 גרם. איזה יופי! היא מועברת אחר כבוד לאבא, להלבשה. אני מתבקשת לקום בזהירות ולנסות לעשות פיפי. קמה לאמבטיה, כורעת ומשתינה בכיף. אחר כך נשטפת, מתפננת על המים החמים עד שאילנה דוחקת בי לצאת, לא מוצא חן בעיניה שאני עומדת כל כך הרבה זמן. הנוכחות שלה כל כך מדויקת, נעימה ונכונה. נכונה בשבילי. היא ידעה בדיוק מתי להשאיר אותנו לבד, מתי להיות נוכחת, מתי להיות פסיבית ומתי לנהל את העניינים. וכשניהלה אותנו, עשתה את זה בעדינות ובכבוד אך גם בענייניות ובאסרטיביות. קשה לי להסביר. היא עצמה אמרה שהרגישה שאנחנו מתאימות כי ראתה שאני "לא needy" כדבריה. בזמן הצירים אני בעיקר רוצה שיעזבו אותי לנפשי, פשוט כי אני מרגישה שאין איך לעזור לי וגם לא ממש יכולה לסבול מגע פיזי בעת ציר. זה בדיוק מה שייחלתי לעצמי. מיילדת שתאפשר לי לעשות כל מה שאני יודעת בעצמי, ושתדע להתערב ולהנחות אותי במקומות שבהם איני יודעת. וזה מה שקיבלתי. הפלא ופלא.

אילנה מאחלת לנו לילה טוב. היא בבית הסמוך אם נזדקק לה, וכולנו צריכים לישון. אני מודה לה מקרב לב והיא הולכת. אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, רק עם אמא שלי, ולשמוע מה שלום אהובתי שבבית. ירון מופקד על שליחת אס אם אסים לאנשים ההכרחיים. אני מקבלת טלפון מאחי שבחו"ל ואחר כך אנחנו קוטעים כל תקשורת עם העולם להיום. ילדתי בשעה עשר, עכשיו כבר לילה.

פתאום תופס אותי רעב. לכל אורך היום סירבתי לאכול ארוחה רצינית ורק נשנשתי דברים קלים. זכרתי מהפעם הקודמת שעם כל ציר עלה לי הטעם של האוכל וזה לא היה כיף. אני מתיישבת לאכול סוף-סוף את העוף של חמותי. הוא כל כך טעים. אני מביטה בירון המשוחח עם בתו החדשה במיטה. חושבת על האוכל בבית חולים, על התינוקייה, על הקרבות שניהלתי כדי להיות עם בתי, על הפלורסנטים, על האבסורד. אני אומרת לו "תאר לך שהיינו עכשיו בבית חולים..." ושנינו מחייכים.

מזל טוב @}

גם לי הייתה חוויה מתקנת, עם אילנה.
מזדהה מאוד.

הו, כמה חיכיתי לסיפור הזה

איזה יופי, שוב אומרת מזל טוב, ושכ"כ שמחה שהיתה לך חוויה כמו שרצית, כמו שמגיע לך...

{@{@{@{@

איזה יופי של חוויה מתקנת! מקסים @}

אוד ליה תודה, כמה משמח לשמוע.

תודה גם ל יעלי לה (פתאום נזכרתי שיש לי שאלת ניקוד, שולחת לך מייל (-: )

פרח לשתיכן @}

עדי יותם , לך כמובן מגיע פוסט-תודה משלך.
בעצם אפשר לומר שהיה לך חלק נכבד בתהליך ובהחלטה.
תודה תודה תודה

הי דניאלה,
אם אני מזהה נכונה אני חושבת שנפגשנו פעם אצל אום אל קיצקיצ במפגש בלי חיתולים....
בכל מקרה מזל טוב וכל הכבוד! @}
הסיפור שלך נוסך בי אומץ, אולי גם הלידה הבאה שלי (אמנם אין כזו באופק) תהיה לידת בית...

הי ש י ר י
כן, הייתי במפגש של הבלי חיתולים, אז כנראה שאנחנו מכירות (-:
תודה על האיחולים.
כשנכנסתי להיריון אפילו לא שקלתי לידת בית אבל התבשלתי והתבשלתי,
הלידה הראשונה חזרה והציפה אותי, עשיתי גם עבודה עצמית ובסופו של דבר הוחלט (בשבוע 34 בערך...) שלא חוזרים לבית חולים.
מאחלת לך שההיריון והלידה הבאים יהיו נעימים וטובים, לא משנה איפה.
ואשמח להיפגש שוב (בדיוק דיברתי עם אום אל קיצקיצ - הקטנות שלנו נולדו בהפרש של יום זו מזו!)

או אז גם שלך כבר בת חודשיים+, לא?
אני אשמח מאוד מאוד להיפגש, גם את אום לא ראיתי כבר שנה לפחות!
הבעיה היא שאין לנו מכונית... ואתם באים מהצפון, נכון?

מעבירה את התקשורת לדפבית שלך...

הי דניאלה!
ראשית- תודה שהזמנת אותי (שכ ו ל ם ידע שלא באתי סתם כך

)
שנית -ואו איך את מצליחה לעשות לי ככה חשק להמשיך להשריץ.... אוף! גמני רוצה ככה בצימר!!!! (אם הנסיך ישמע את מקבלת צו הרחקה מיידי מהביצה!)
שלישית- ירון מופקד על שליחת אס אם אסים לאנשים ההכרחיים. אז עכשיו אני בהכרחיים??? (איך עושים מסמיק?
בקיצור - תודה על ההזמנה - אה כן ח"ח חזק על על הספר!! ("קודם קול אמא" - בטח, רק בעקבות התיאור שלך סופסוף הבנתי... זה מה ששומע הצאצא קודם כל את הקול הצועק של האמא

...).
אהבה!! (אני רצה לבדוק את סיפור הלידה הראשון שלך! ו - יאללה דפבית!!!)
ץ

אה, רק עכשיו אני רואה שביקרת גם פה...
אהבה!!
right back at ya

וזה גם!!!
ץ

אני לא מכירה את סיפור הלידה הראשונה שלך אבל הקריאה כאן ריגשה אותי מאוד ..המון מזל טוב והלוואי עליי תיקון שכזה !:-)

אני לא מכירה את סיפור הלידה הראשונה שלך אבל הקריאה כאן ריגשה אותי מאוד ..המון מזל טוב והלוואי עליי תיקון שכזה
תודה רבה.
מאחלת לך בכל לב חוויה מתקנת.
סיפור הלידה הראשונה שלי מופיע ב סיפור לידה של דניאלה או למה לא אסף הרופא
אבל הוא, איך לומר, לא בדיוק חומר קריאה שמעודד נשים שרוצות חוויה מתקנת, בעיקר בבית חולים (ובעיקר-בעיקר באסף הרופא).

מזל טוב! ותודה!
הלידה שלך היא פשוט לדוגמה.
נפלא!!!

באופן טבעי

באופן טבעי