כל עוד יש בי
כל עוד יש בי
היי,
אשמח להתייעץ עם אנשים זרים ולחוות דיעה מכן..
סיימתי מערכת יחסים עם אישה לראשונה בחיי, הרגשתי חיה כמו שלא הרגשתי מעולם.
התאהבתי בה, התאהבתי בעצמי דרכה.
היא נכנסה לחיי בפתאומיות כמו אש ואני נסחפתי ונשאבתי לתוך מערבולת של רגשות וכך גם בסופו של דבר נכוותי .
זה ארך מספר חודשים בודדים אבל זה היה אינטנסיבי בטירוף בדציבלים גבוהים ומה שחיבר בינינו היתה בעיקר הרוחניות שקיימת בכל אחת מאיתנו.
הרגשתי איך אני מוכנה להעיז וללכת איתה עד הסוף ואפילו "לצאת מן הארון" בפני אמא שלי שהיא די פרימיטיבית, בלשון המעטה. התחלנו לחלום בגדול אפילו על ילדים. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי מעולם לא הכרתי אדם שהבין אותי כל כך מבלי אפילו לנסות להסביר את עצמי במילים.
אבל מהר מאוד התחלנו לחוות קשיים והרגשתי שידה תמיד היתה על העליונה . היא החליטה לא פעם לסיים את הקשר באימפולסיביות בטענות כאלה ואחרות ואז היתה חוזרת אחרי יום יומיים ואומרת לי שהיא מתגעגעת ושזה עוד קושי שאנחנו צריכות להתגבר עליו, כמובן שמיד הייתי מסכימה לתת הזדמנות נוספת כי לא הייתי מוכנה לאבד אותה.
וכך ניסינו שוב ושוב חווינו המון רגעים יפים שמילאו את הנשמה שלי, שיחות עומק, אינטימיות עוצרת נשימה, הכל היה בעוצמות גבוהות בעיקר הרבה אמת. אבל עם כל הטוב חווינו גם רגעים נורא קשים וקיצוניים מידי היא היתה מטיחה בי הרבה האשמות ולא הייתי מסוגלת לנהל איתה דיאלוג בריא, בזמן ויכוח. היא היתה נאטמת ובריב האחרון אמרה לי מילים כל כך קשות שמרוב שנפגעתי לא יכולתי להוציא מילה.
הרגשתי כמה המערכת יחסים הפכה להיות רעילה לשתינו. הפעם החלטתי לסיים את זה באופן סופי אבל משהו בי כל כך כבוי. בלעדיה.
אני מבינה שזה כבר לא היה תלוי בי כי היא פעלה תמיד באותה צורה..נאחזת בעמדה שלה ולא נותנת לי אפשרות לבטא את הראייה שלי מבחינתה האמת שלה היא האמת היחידה. אני יודעת שהיא אהבה אותי מאוד הרגשתי את זה אין לי ספק.אבל לא הרגשתי ממנה רצון לשינוי הדברים שהם בעייתיים מבחינתי והיתה לוקחת את זה כשיפוטיות ושאני מנסה לשנות אותה.
הדבר שהכי הפריע לי הוא שברגע של להט הדברים היא היתה מעלה טונים ופשוט שוכחת מכל האהבה ולא מנסה לשים את האגו לרגע בצד. וזה הדבר היחידי שניסיתי לשנות בה.
אני מעולם לא התיימרתי להיות מישהי מושלמת והייתי מוכנה לעבוד על צדדים בי למען טובת עתיד הקשר בינינו, אבל לא הרגשתי שזה הדדי.
לאורך כל הדרך הייתי סבלנית והתכופפתי הרבה פעמים למענה אבל הגעתי לנקודה שקשה לי להמשיך להיות נוכחת ברגעים שאין שיח מצידה למרות כל האהבה שאני חשה כלפיה התייאשתי ממנה . השכל שלי צורח לסגת ולשכוח אותה, להקיא אותה מהזיכרון שלי.
אבל הלב פשוט מסרב... לוותר :-(
אני כואבת אותה כל כך ומפחדת לגלות שהפסדתי את אהבת חיי.
מה אתן חושבות שעליי לעשות?
אשמח להתייעץ עם אנשים זרים ולחוות דיעה מכן..
סיימתי מערכת יחסים עם אישה לראשונה בחיי, הרגשתי חיה כמו שלא הרגשתי מעולם.
התאהבתי בה, התאהבתי בעצמי דרכה.
היא נכנסה לחיי בפתאומיות כמו אש ואני נסחפתי ונשאבתי לתוך מערבולת של רגשות וכך גם בסופו של דבר נכוותי .
זה ארך מספר חודשים בודדים אבל זה היה אינטנסיבי בטירוף בדציבלים גבוהים ומה שחיבר בינינו היתה בעיקר הרוחניות שקיימת בכל אחת מאיתנו.
הרגשתי איך אני מוכנה להעיז וללכת איתה עד הסוף ואפילו "לצאת מן הארון" בפני אמא שלי שהיא די פרימיטיבית, בלשון המעטה. התחלנו לחלום בגדול אפילו על ילדים. סוף סוף מצאתי את שאהבה נפשי מעולם לא הכרתי אדם שהבין אותי כל כך מבלי אפילו לנסות להסביר את עצמי במילים.
אבל מהר מאוד התחלנו לחוות קשיים והרגשתי שידה תמיד היתה על העליונה . היא החליטה לא פעם לסיים את הקשר באימפולסיביות בטענות כאלה ואחרות ואז היתה חוזרת אחרי יום יומיים ואומרת לי שהיא מתגעגעת ושזה עוד קושי שאנחנו צריכות להתגבר עליו, כמובן שמיד הייתי מסכימה לתת הזדמנות נוספת כי לא הייתי מוכנה לאבד אותה.
וכך ניסינו שוב ושוב חווינו המון רגעים יפים שמילאו את הנשמה שלי, שיחות עומק, אינטימיות עוצרת נשימה, הכל היה בעוצמות גבוהות בעיקר הרבה אמת. אבל עם כל הטוב חווינו גם רגעים נורא קשים וקיצוניים מידי היא היתה מטיחה בי הרבה האשמות ולא הייתי מסוגלת לנהל איתה דיאלוג בריא, בזמן ויכוח. היא היתה נאטמת ובריב האחרון אמרה לי מילים כל כך קשות שמרוב שנפגעתי לא יכולתי להוציא מילה.
הרגשתי כמה המערכת יחסים הפכה להיות רעילה לשתינו. הפעם החלטתי לסיים את זה באופן סופי אבל משהו בי כל כך כבוי. בלעדיה.
אני מבינה שזה כבר לא היה תלוי בי כי היא פעלה תמיד באותה צורה..נאחזת בעמדה שלה ולא נותנת לי אפשרות לבטא את הראייה שלי מבחינתה האמת שלה היא האמת היחידה. אני יודעת שהיא אהבה אותי מאוד הרגשתי את זה אין לי ספק.אבל לא הרגשתי ממנה רצון לשינוי הדברים שהם בעייתיים מבחינתי והיתה לוקחת את זה כשיפוטיות ושאני מנסה לשנות אותה.
הדבר שהכי הפריע לי הוא שברגע של להט הדברים היא היתה מעלה טונים ופשוט שוכחת מכל האהבה ולא מנסה לשים את האגו לרגע בצד. וזה הדבר היחידי שניסיתי לשנות בה.
אני מעולם לא התיימרתי להיות מישהי מושלמת והייתי מוכנה לעבוד על צדדים בי למען טובת עתיד הקשר בינינו, אבל לא הרגשתי שזה הדדי.
לאורך כל הדרך הייתי סבלנית והתכופפתי הרבה פעמים למענה אבל הגעתי לנקודה שקשה לי להמשיך להיות נוכחת ברגעים שאין שיח מצידה למרות כל האהבה שאני חשה כלפיה התייאשתי ממנה . השכל שלי צורח לסגת ולשכוח אותה, להקיא אותה מהזיכרון שלי.
אבל הלב פשוט מסרב... לוותר :-(
אני כואבת אותה כל כך ומפחדת לגלות שהפסדתי את אהבת חיי.
מה אתן חושבות שעליי לעשות?
משתמשת