ילדת סנדוויץ'

[אמא_לשלושה*]

טוב אז ככה, בתי הסנדוויץ' {בת שש וחצי} מוציאה אותי מדעתי לפחות 15 פעמים ביום.
כל דבר הולך איתה קשה, על הכל היא מיללת, או פשוט אומרת את המנטרה הקבועה שלה: "לא בא לי".

אני כבר לא יכולה להתמודד איתה, אין לי כוחות, ואני מוצאת את עצמי כל היום צועקת עליה.
אני מרגישה שקשה לה בתוך התא המשפחתי ואני לא יודעת מה צריך לעשות כדי לשפר
את הרגשתה ואת הנפש הפגועה שלה.

אם יש פה עוד אנשים עם בעיה דומה אשמח לשמוע.

ואם יש אנשים עם פתרונות, הצעות ורעיונות, עוד יותר אשמח לשמוע.
.
מודה לכם מראש.

[תבשיל_קדרה*]

[יצא לי ניסוח מעט חריף, בבקשה תשתדלי לקחת מזה את הכונה הטובה, ותחסכי לי ניסוח מחדש ]

מכמה התלבטויות ושאלות שפיזרת בימים האחרונים, נדמה לי שיש על בתך שלט גדול "סנדויץ'", והיא ממלאת את תפקידה המורכב על הצד הטוב ביותר.
מה דעתך לנסות להתיחס אליה כאל "בת ה 6 הנפלאה שלי", ולגשת לכל סיטואציה בנפרד, בלי הגיבנת של הקושי המתמשך שאת מתארת?

ובאופן מעשי?
בכל פעם שבא לך לצעוק עליה, נסי להזכר שמה שהיא עשתה היא עשתה ממצוקה (אולי רוצה תשומת לב, אולי עייפה, אולי גם אצלה הצטברו כעסים). עכשיו, שעצרת (זה השלב הכי קשה), את יכולה לחפש פתרון (גם זה קשה, אבל קצת פחות...) יצירתי לסיטואציה הנוכחית.

רוצה להביא דוגמאות למצבי-פיצוץ שחוזרים על עצמם, וננסה לחשוב אתך על פתרונות ליישום בפעם הבאה?

---

בשמת סיפרה פעם שהיא אמרה לבתה ולבעלה שכשהיא כועסת עליהם נורא, יזכירו לה שהם אוהבים אותה. היא אמרה שאמירה כזאת הצליחה למוסס אצלה סיטואציות טעונות.

[חני_בונה*]

אני כבר לא יכולה להתמודד איתה, אין לי כוחות
אולי יקל עלייך אם תחשבי שהיא אומרת כל הזמן את אותו הדבר רק במילים אחרות: אני בודקת את המקום שלי ואני כל כך רוצה שיאהבו אותי.
וגם הבת הסנדוויצית שלי שהיא היום הרבה הרבה יותר גדולה מהבת שלך אמרה לפני כמה שנים: נ. הבכורה קיבלה המון תשומת לב, ט.הצעירה- ידעה להוציא ממך את מה שהיא צריכה. ואני? הייתי צריכה לתמרן......
והיא המשיכה ואמרה לי: היום אני יודעת שאת אוהבת אותי הכי מכולן

[נורמה_טבעית*]

אני מראש אגיד שאני לא כותבת כאם (אני עוד לא), אלא כאחות:

אחותי האמצעית תמיד היתה "המקופחת", כלומר - היא תמיד אמרה והרגישה שהיא המקופחת ולאף אחד אחר אסור היה לחלוק על זה או להרגיש רגשי מקופחות בעצמו. זה היה התפקיד שלה ואי-אפשר לקחת אותו ממנה.
(ברור שזה לא היה נכון, אבל אני בטוחה שזה גרם להורי להרגיש ככה ולהרגיש מאוד רע עם זה)

אתמול היתה לי שיחת ועידה טרנסאטלנטית עם שתי אחיותי.
צחקנו על הקטנה שהיא אמרה לאמא שהיא רוצה שתבוא אליה ליומולדת ואמא ישר כירטסה וטסה.
אז האמצעית אמרה - אני תמיד ידעתי להוציא הכל מאמא 0-: (זה אני והקטנה כשהיא אמרה את זה)
כן, היא אמרה, פשוט אמרתי לה - אם את לא נותנת לי אז כנראה שאת לא אוהבת אותי מספיק, וככה קיבלתי - חדר משלי, כלב ועוד...

אני בטוחה שהיא לא תיכננה את זה מראש, אבל היום היא מסתכלת לאחור ויודעת להגיד מה היו היתרונות של ה"תפקיד" שהיא שיחקה. אני מסכימה עם גילה - בתור מבוגר את יכולה להסתכל בעצמך על היתרונות האלה ולחשוב איך את משנה את המאזן.
היום אני חושבת, למשל, שזמן איכות עם אמא ואבא (עם כל אחד בנפרד) הוא חשוב מאוד בתור אפיק להטענה (ברגשות טובים) ופריקה (של רגשות אחרים).

[אמא_לשלושה*]

גילה, הניסוח שלך היה מדויק ונכון,

מה דעתך לנסות להתיחס אליה כאל "בת ה 6 הנפלאה שלי",

אני כל הזמן אומרת לה "את בתי היחידה האור של חיי וכו" אבל נראה שזה לא מספיק,
אני יושבת אתה מחבקת אותה{היא כל הזמן "נמרחת" עליי} זה לא שהיא לא מקבלת תשומת לב בכלל.
אני כל הזמן מחפשת דרכים לעשות איתה ובשבילה דברים, אני האמא הכי פעילה בגן
שלה, מארגנת מסיבות טיולים וכו' רק כדי שהיא תרגיש טוב עם עצמה, אבל נראה
כאילו שום דבר לא מספיק טוב בשבילה.

חני,

אני בודקת את המקום שלי ואני כל כך רוצה שיאהבו אותי.
זה בדיוק מה שהיא עושה, אבל אני בטוחה שהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה מאוד,
היא צריכה המון המון תשומת לב, וזה ממש מעייף, לפעמים כשאני "מתפוצצת" עליה אז רואים בעיניים שלה
את המבט "ניצחתי" וזה ממש מתסכל.

נורמה,

מה היו היתרונות של ה"תפקיד" שהיא שיחקה.
האם זה באמת "תפקיד" או שהיא באמת מרגישה מקופחת?
בקשר למקומה בבית, אז אני אומרת לה: רוי הוא הגדול, תום הוא הקטן ואת הבת היחידה, הנסיכה של הבית.

היא ילדה מאוד נבונה, חשבתי לשבת איתה לשיחה ולשאול אותה מה בדיוק מפריע לה?
מה דעתכן?

[חני_בונה*]

חשבתי לשבת איתה לשיחה ולשאול אותה מה בדיוק מפריע לה?
לשבת איתה זה רעיון מצוין. אבל במקום לשאול מה מפריע לה נסו לקבוע זמן שזה יהיה הזמן של שתיכן, ושזה יהיה זמן קבוע בהתאם למה שנוח לך <אם ניתן> ובזמן הזה שאת שלה אתן יכולות לעשות דברים יחד. זה יוכל לתת לה וכמובן גם לך שקט יחסי.
אני בטוחה שהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה מאוד, עדיין היא צריכה את הביטחון באהבה הזו.

[עירית_לוי]

יש לי הצעה שנוגעת במה שגילה כתבה.
וגם אני רוצה להקדים ולומר שמאחורי דברי הישירים יש רק כוונה טובה

הנה ההצעה: בכל פעם שבתך פונה אלייך בבקשה/טענה/יללה, תעצרי לרגע, ותבדקי האם התגובה שלך אליה היא אוטומטית, או שאת עונה לה מתוך מקום חופשי.

אני אסביר: נניח שבתך מבקשת לראות טלויזיה ואת מחליטה לסרב לה. לגיטימי.
עכשיו תבדקי מאיזה מקום בא ה"לא" שלך.
את יכולה להגיד לה "לא" ממקום אוטומטי, או להגיד "לא" ממקום של בחירה חופשית.
כאשר את אומרת לה "לא" ממקום אוטומטי היא קולטת שאת "לא שם", שאמא שלה לא נוכחת, ושזו לא את שענית לה אלא האוטומט שלך ענה לה. כלומר, ההתנגדות האוטומטית שלך הגיבה אליה. במצב כזה היא בד"כ תבקש שוב ושוב עד שתתפתח מריבה או מאבק שליטה.

הדרך שלי להבחין מתי אני מגיבה באופן אוטומטי, זה כאשר אני מרגישה שכאילו לחצו לי על כפתור, והגבתי. הגבתי ולא עניתי. מתי אני הייתי נוכחת ומתי האוטומט החליף אותי. אני משתמשת בכלי הזה מול כל אדם: בתי (למרות שהיא רק בת שנה ורבע), בן זוגי, הורי, אחיותי, חברותי וכו'.

אגב, גם "כן" אפשר להגיד ממקום אוטומטי או ממקום של מבחירה. אפשר להגיד "כן" ממקום של לרצות, או כשכל מה שאת רוצה זה שיהיה קצת שקט.

ההבדל הוא חמקמק ולוקח זמן להבחין מה יש שם.

<מצטרפת להצעה של גילה להביא דוגמאות מהשטח כדי שנוכל לנסות לעזור באופן קונקרטי.>

[אמא_לשלושה*]

דוגמא מהשטח,
השעה כבר אחרי שמונה, אני מבקשת ממנה להיכנס להתקלח כי כבר מאוחר,
היא בתגובה: "אוף, לא רוצה לא בא לי", אני מבקשת שוב יפה "עדן כבר מאוחר
כנסי למקלחת", היא שוב: "לא בא לי, לא רוצה, למה אני ראשונה?".

ואז מתחילות הייללות האמיתיות עד ש...... אתן בטח מתארות את ההמשך.

[תבשיל_קדרה*]

מה יקרה אם היא לא תתקלח?
לפני השינה או למחרת את יכולה להזכיר לה שלא התקלחה, ולדבר אתה על מתי היא כן תתקלח - בבוקר, או אחרי החזרה מהגן.
או אולי לתת לה להיות אחראית על המקלחת שלה (מובן שאת יכולה לעזור לה - להזכיר או לקלח, לבקשתה).


משהו אחר -
כתבת - אני כל הזמן מחפשת דרכים לעשות איתה ובשבילה דברים ... אבל נראה כאילו שום דבר לא מספיק טוב בשבילה.
נדמה לי שההשתדלות שלך היא "לרצות אותה", ולא "לספק לה את צרכיה". נתקלתי באי אילו מקרים של ילדים/הורים שההבדל הזה יוצר מעגל של ריצוי/דרישה אינסופי.
אני לא אומרת שתפסיקי לעשות בשבילה, אולי ההבדל דומה לנקודה שחידדה פרח-בר. תבחרי לעשות בשבילה כי היא זקוקה לזה. אל תעשי "כדי שהיא תאהב אותך" או "כדי שתדע שאני אוהבת אותה".
היא יודעת שאת אוהבת אותה. היא אוהבת אותך.

[אמא_לשלושה*]

תבחרי לעשות בשבילה כי היא זקוקה לזה. אל תעשי "כדי שהיא תאהב אותך" או "כדי שתדע שאני אוהבת אותה".
לא חשבתי על זה, זה בדיוק מה שהייתי עושה, כל מה שעשיתי בשבילה או איתה היה כדי ל"השתיק" אותה.
אני צריכה לשבת ולחשוב למה היא באמת זקוקה.

עכשיו לאירועי הערב בביתנו:
השעה שמונה וחצי
אני: "עדו אני נכנסת לקלח את אחיך הקטן, בואי גם את למקלחת" {היא מתקלחת לבדה}




עדן: "אוף לא בא לי, לא רוצה"
אני: "למה את לא רוצה?"
עדן: "אין לי כוח".
אני: "את רוצה שאני אקלח אותך?".
עדן: {בשמחה} "כן".
נכנסנו למקלחת, סיבנתי אותה ולאחר מכן היא כבר רצתה להמשיך לבדה.
אני בלבי מאושרת, איזה כיף, עברתי את מכשול המקלחת.

אני: "עדן תעלי למיטה, אני כבר באה לכסות אותך" {מקדימה תרופה למכה}
עדן נכנסת למיטה, אני באה לכסות אותה ושואלת אותה: "
איזה שמיכה את רוצה?" {שוב אני מקדימה תרופה למכה}, היא בתגובה: "לא משנה".
אוי איזה כיף איזה ערב רגוע.
נקווה שנמשיך בדרך הזאת.

[אמא_לשלושה*]

פרח בר, באמת אני מוצאת את עצמי עונה באופן "אוטומטי" לא!
אחר כך אני מחפשת איך "לרדת מהעץ" שעליו טיפסתי.
אני חושבת שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני עונה לה.

[עירית_לוי]

אוי איזה כיף איזה ערב רגוע.
איזה יופי!

איזה שמיכה את רוצה?" {שוב אני מקדימה תרופה למכה},
זה רעיון מצויין.
כאשר את נותנת לה לבחור משהו, את משדרת לה שאת סומכת עליה ועל שיקול הדעת שלה.
את מסמנת את הגבול (עכשיו נכנסים למיטה), ובתוך הגבול הזה את מותירה לבתך חופש בחירה.
זו דרך שמראש מפחיתה מאבקים.

את יכולה לאפשר לה לבחור בעוד תחומים בחיים שלה.
נתת את הדוגמא של המקלחת.
נניח שאת מחליטה שכן חשוב לך שהיא תתקלח כל יום (למרות שגם כאן אפשר לשאול - האם המקלחת שווה לך את מחיר המריבה, התסכול והכאב של שתיכן).
בתוך הגבול הזה את יכולה להותיר לה אופציות לבחירה:
מתי להתקלח, איך להתקלח (מקלחת או אמבטיה), לבד או עם עזרה, מקלחת ארוכה או קצרה, עם לחפוף או בלי לחפוף וכו'.

ככל שתרחיבי עבורה את המעגלים בהם יש לה חופש לבחור, כך היא תחוש יותר שליטה על חייה, ואת תהני לראות את מידת האחריות שהיא תגלה על ובתוך ה"מעגל" שלה.
תני לה לבחור לבד, ולאט לאט תגלי שאת "פוגשת" ביומיום יותר ויותר את מי שהיא באמת, את הילדה הנהדרת שלך ופחות את "ילדת הסנדוויץ' הבעייתית".

עכשיו, חשוב שאחרי שהחלטת איפה הגבול, וסימנת בעבורה את המרחב בו יש לה חופש בחירה, להיות עקבית לגביו ולא לחדור אליו (וזה דורש לפעמים להתאפק ).

[עירית_לוי]

_באמת אני מוצאת את עצמי עונה באופן "אוטומטי" לא!
אני חושבת שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני עונה לה._
את תופתעי לראות איך היא מקבלת את ה"לא" שלך (ולא מתנגדת), כאשר מאחוריו תעמדי את, אמא שלה, במקום האוטומט.
אולי לא מיד בהתחלה, כי היא רגילה ל"לא" האוטומטי, אבל תוך זמן קצר זה יכול להשתנות.

[תבשיל_קדרה*]

יופי לשמוע על הערב!
המשיכו כך

[נורמה_טבעית*]

האם זה באמת "תפקיד" או שהיא באמת מרגישה מקופחת?
גם וגם. ברגע שהיא נכנסת לתפקיד אז היא כבר מרגישה את מה שמתלווה אליו.
זה כמו מה שאת כתבת על התפקיד שלך:
_אני מוצאת את עצמי עונה באופן "אוטומטי" לא!
אחר כך אני מחפשת איך "לרדת מהעץ" שעליו טיפסתי._

זה כמו מה שגילה כתבה על ההבדל בין לרצות אותה לבין לעשות בשבילה.
אני חושבת שאם תמצאי זמן קבוע לשתיכן, שבו היא יכולה להיות בטוחה שהיא מקבלת אותך לבד, זה יהיה חשוב מאוד.
(חברה שלנו החליטה לקחת את הבן הבכור פעם בשבוע לחוג בישול של הורים וילדים, רק הוא ואמא).

[אמא_לשלושה*]

תודה לכולכן על החיזוקים והעידודים, אעדכן אתכן בהמשך.
נורמה, חוג הבישול נראה לי רעיון מדליק. אבדוק אם יש בסביבתנו חוג כזה,
או משהו דומה.
שוב תודה רבה.

[אמא_לשלושה*]

היום קניתי את הספר של מייזליש "איך לדבר שהילדים יקשיבו", יצא לי מחיר מבצע.
אתחיל לקרוא אותו היום.
מאמינה שהוא מאוד יעזור לי, הרבה המליצו לי עליו באתר הזה.

[ענת_ב_פ*]

אהלן אמא לשלושה, קראתי ואהבתי הרבה מהעצות וגם את הדרך שבה את מקבלת רעיונות חדשים .
אני אנסה להוסיף עוד כמה כיוונים. מה שמתאים את יכולה לפתח עם דוגמאות ומה שלא תפסלי. למען הפרוטוקול אציין שאני ילדת סנדביץ' בעצמי

• אם בתך טיפוס תחרותי אפשר לנתב את העקשנות שלה ואפילו הוֵכְּחנות לכיוונים חיוביים. אם היא לא תחרותית כדאי לגשש ולחשוב מהו הכשרון שלה, מה תחומי העניין שלה ואת הכיוון הזה להעצים. ילדתך, כמו כל אדם, אם היא תהיה בעלת עניין ומשמעות יהיה לה כיף יותר. אצלנו למשל, אחותי הגדולה מאוד מוכשרת באמנות. אני ממש לא. לשמחתי בגיל צעיר גיליתי את היכולת הספורטיבית שלי וזה היווה בשבילי עולם ומלואו ושם קיבלתי הכרה על כשרוני.
• מנקודת המבט של הילדה שהייתי אני יכולה להציע לך לא רק לומר שהיא אהובה אלא להתייחס נקודתית למה את אוהבת אצלה- בהתנהגות, במשפטים שאמרה, בהישגים כאלו ואחרים, במעשים. אגב, מה הפער בשנים בינה ובין מי שמעליה?
• יש הרגשה שאת משתדלת מדי. נכון, הרצון שלך שהיא תהיה מאושרת הוא הכי טבעי. כאמא את אמורה לעשות ככל שיש ביכולתך כדי לגרום לה אושר. אבל תזכרי שאמנם היא בת 6 אבל היא 'יצור' בפני עצמו (יצור חיובי כמובן ). את יכולה לעשות 'שמיניות באוויר' ועדיין היא לא תהיה מספיק מאושרת. זה יכול להיות מאוד מתסכל- לך וגם לה. כי היא רואה את השיקוף שלה בעיניים שלך. אז אני מציעה שתחליטי עם עצמך לשחרר קצת אחריות מהאושר שלה. תעשי את המקסימום שאת יכולה ותזכרי שאפשרויותיך מוגבלות. תסמכי עליה.

אסכם בזה שכדאי לזכור שיש יתרונות וחסרונות לכל מיקום במשפחה. בתור ילדת סנדביץ' אני יודעת מה הפסדתי אבל אני גם יודעת מה הרווחתי. ואני מאמינה שגם בתך תיהנה מהמיקום הזה. תמשיכי לאהוב אותה, תפני זמן להיות איתה וארגני לה זמן שבו תתפתח בעצמה.
ותמשיכי לשתף! זה מעניין לאללה @}
> יצא ארוך.. מקווה שאני לא יותר מדי מעיקה <

[אמא_לשלושה*]

ענת היי, רציתי לומר שממש כיף לקרוא את התגובות של כולם, יש כאן הרבה נקודות מבט של אנשים שונים וכולן נהדרות.
עוד לא מצאתי אצל בתי איזה שהוא תחום שהיא ממש טובה בו או מתעניינת בו
במיוחד. היא אוהבת כל דבר במידות קטנות, וטובה בהרבה דברים, כמו ריקוד ספורט וכו' אבל לא משהו ספציפי.

ההפרש בינה לבין אחיה הגדול הוא שנה ושמונה חודשים. היה לי מאוד קשה לקבל אותה בתור תינוקת {היא לא הייתה מתוכננת} והיו לי הרבה בעיות איתה, עד שבגיל שנתיים הלכתי לקורס של מכון אדלר והכל הסתדר לי איתה {עד לזמן האחרון}.


עוד סיפור מהערב:
בני הבכור חגג היום שמונה שנים, קנינו לו במתנה די.וי.די. חדש {הישן כבר לא טוב}




הוא התחיל לראות סרט, והיא החליטה שהסרט ארוך מדי לטעמה ורצתה שהוא יחליף.
הוא בתגובה לא רצה {ברור לא?}.
עכשיו התחילו היללות, לא משנה מה אמרתי או עשיתי, חיבקתי נשקתי, הסברתי לה
שהיום יום הולדתו וצריך להבין אותו, אמרתי לה שמחר זה יהיה התור שלה והיא
תבחר איזה סרט שהיא רוצה. כלום לא עזר.
שאלתי אותה אם היא רוצה לישון במיטה שלי? כלום, היא ממשיכה ליילל ולבכות.
עד שלבסוף נשברתי ואמרתי לה שאם היא תמשיך לילל היא לא תבחר סרט במשך שבוע.
רק אז היא נכנסה למיטה, עדין מייללת אבל חלושות עד שנרגעה.


יכולה לעשות 'שמיניות באוויר' ועדיין היא לא תהיה מספיק מאושרת
אז מה את מתכוונת שזה עניין של אופי?

[אמא_לשלושה*]

למה למה לעזאזל לא קניתי את הספר לפני שנים?

[עירית_לוי]

למה למה לעזאזל לא קניתי את הספר לפני שנים?


אם ככה, וגם בהקשר של הסיפור מהערב, את יכולה לקרוא אחריו את "אחים ללא יריבות" של אותן המחברות.

[ענת_ב_פ*]

ההפרש בינה לבין אחיה הגדול הוא שנה ושמונה חודשים
וואוו זה בדיוק ההבדל ביני לבין אחותי הגדולה..
היא לא הייתה מתוכננת
אצלנו אף אחת מהשלוש

אז מה את מתכוונת שזה עניין של אופי?
יכול להיות אופי. אבל יכול להיות שנכון להיום זה המצב. זה מה שהיא מסוגלת היום ומחר (יענו בעתיד) היא תהיה מסוגלת ליותר. (אין לי כרגע מילה טובה יותר במקום מסוגלת). אני יודעת שאני הייתי הרבה יותר עצורה והיום אני הרבה יותר מאושרת. אולי גם היא תבשיל ותמצא דרכים לבטא את עצמה. מה שבטוח הוא שהקושי שלך לראות אותה מיללת או לא מספיק מאושרת לא מקל עליה. ז"א בטח שקשה לנו לראות שהילדים שלנו סובלים אבל היא צריכה לקבל ממך תמיכה ואהבה (ונתת לה!) וגם את ההזדמנות לצאת מהבאסה בכוחות עצמה, כשאת שם ברקע כמובן. ואם הבטחת לה אז תקפידי לקיים. היום תורה לבחור סרט
> כמה קל להגיד לאחרים מה לעשות.. <

[אמא_לשלושה*]

כמה קל להגיד לאחרים מה לעשות..

אעדכן אתכם בהמשך היום בערב, {אם לא נמאס לכם}.

[ענת_ב_פ*]

{אם לא נמאס לכם}.
עוד עוד עוד

[אמא_לשלושה*]

ענת, אני לא מאמינה שאת כבר ערה, הלכת לישון מאוחר אתמול לא?.

[עירית_לוי]

אעדכן אתכם בהמשך היום בערב, {אם לא נמאס לכם}.
גם אני אבוא

[אמא_לשלושה*]

ענת, נכנסתי לדף שלך כדי להכיר אותך יותר טוב, אבל מה הפתעה,
נדמה שכל האנשים באתר כותבים בדף שלך חוץ ממך.
הבנתי שעברת דירה לא מזמן אז שיהיה לך מזל טוב.
רק שלא נתחיל לגלוש מהנושא האמיתי של הדף.

[אמא_לשלושה*]

פרח, בוקר טוב, איזה כיף שיש מקום שבו אפשר לקטר על הילדים, בלי שאף אחד
ישתעמם או יפהק מול הפרצוף.

[אמא_לשלושה*]

פרח, בקשר לספר השני שהמלצת, אין הרבה יריבויות ביניהם, רק מה, לגדול שלי
יש אפס סבלנות לאמצעית. הספר יעזור במקרה כזה?.
חוץ מזה שהגדול בכלל לא הומני, {לא רק כלפי אחותו כלפי כולם, פשוט לא אכפת לו מאפ'חד.}

[עירית_לוי]

לגבי הסיפור על הדי. וי. די מאתמול בערב -
האם הגבת לה באופן אוטומטי?

בנוסף, רוצה להעתיק לך לכאן משפט חכם של צפריר שפרון שקראתי אתמול בדף היא הרביצה לי:

גבול שמונח כאשר את שלמה - מתקבל בשלמותו.

זה מתקשר לשיחה על תגובה אוטומטית או מענה מבחירה.
כאשר את מגיבה אוטומטית ולא נוכחת באמת מאחורי התגובה שלך, את גם לא שלמה איתה.
כאשר את בוחרת את תגובתך, את שלמה איתה וסביר להניח שעדן תקבל אותה.

[אמא_לשלושה*]

בקשר לדי.וי.די. לא הגבתי באופן אוטומטי, באמת האמנתי שמגיע לגדול לצפות בסרט,
כי זה יום הולדתו, והוא התחיל לראות את הסרט הרבה לפני שהיא חטפה "קריזה"
והחליטה שהיא רוצה משהו אחר, זה פשוט עניין של הוגן ולא הוגן.
הוא לא צריך להפסיק לצפות בסרט רק כי "לא בא לי" גם לראות את הסרט.

[אמא_לשלושה*]

אולי בגלל שהייתי מאוד עייפה {עבר עליי יום מטורף אתמול} אז טון הדיבור שלי לא היה
חד משמעי. אז בגלל זה היא החליטה שהיא יכולה "לטפס" עליי.

עוד עניין שלא כתבתי עליו,
לבן זוגי יש סף עצבים נמוך מאוד בכל מה שנוגע לילדה, בכל פעם שהוא מגיע מהעבודה
הוא שומע אותה מייללת, זה ממש מרגיז אותו, והוא מתחיל להתנהג איתה בקשיחות
יתר, לכן אני לא נותנת לו להתמודד איתה {אני כמובן עושה את זה בטקט}, אז אני
צריכה להתמודד לבדי.

[עירית_לוי]

_בקשר לדי.וי.די. לא הגבתי באופן אוטומטי, באמת האמנתי שמגיע לגדול לצפות בסרט,
כי זה יום הולדתו, והוא התחיל לראות את הסרט הרבה לפני שהיא חטפה "קריזה"
והחליטה שהיא רוצה משהו אחר, זה פשוט עניין של הוגן ולא הוגן.
הוא לא צריך להפסיק לצפות בסרט רק כי "לא בא לי" גם לראות את הסרט._
זה שיש הצדקה מצויינת ל"לא", לא אומר שה"לא" הוא לא אוטומטי.
(אני לא אומרת שענית ממקום אוטומטי. אני רק מחדדת את הנקודה, אוקיי? )

להיפך. אני יכולה לראות את זה באופן מאוד בהיר ביחסים שלי עם בנזוגי.
ככל שאני מגיבה אליו יותר ממקום של "צדק" כך אני יותר אוטומטית. הצדק גורם לי לענות מהבטן.
גיליתי שכאשר לוחצים לי על כפתורי הצדק, אני הכי אוטומטית שאפשר

[עירית_לוי]

לא קראתי את הספר השני. מניחה שאקרא אותו כאשר הוא יהיה לי יותר רלוונטי.
אני רק יודעת שהוא מומלץ כמו הראשון ומבוסס על אותם עקרונות חכמים של ד"ר חיים גינות ז"ל.

[תבשיל_קדרה*]

לא הגבתי באופן אוטומטי, באמת האמנתי שמגיע לגדול לצפות בסרט,
אולי מה שהיה עוזר זה להיות אתה במקום שלה - משהו כמו "אני מבינה שאת מאוד רוצה לראות את הסרט".
לתת לגיטימציה לרצון שלה, גם אם הוא לא ישפיע על מה תעשו.

[מירי*]

_עכשיו התחילו היללות, לא משנה מה אמרתי או עשיתי, חיבקתי נשקתי, הסברתי לה
שהיום יום הולדתו וצריך להבין אותו, אמרתי לה שמחר זה יהיה התור שלה והיא
תבחר איזה סרט שהיא רוצה. כלום לא עזר._

אמנם הילד שלי רק בן 3, אבל אני משתדלת להמנע מהסברים כשהוא בקריזה. גם אני שונאת שמסבירים לי כשאני בקריזה. מאידך, אני מעבירה את השאלה אליו.
הילדה שלך יודעת טוב מאוד מה הסיבה שאח שלה זכה לבחור את הסרט. אני חושבת שההסברים שלנו הרבה פעמים הם פשוט לדחוף להם בפרצוף את התסכול שלהם. את מנסה מאוד לפתור לה את הבעיה, אבל הבעיה שלה היא בלתי פתירה (היא רוצה לבחור סרט בזמן שהוא בוחר) כל עוד היא בהלך המחשבה הנוכחי, וזה רק מתסכל אותה יותר.

אני בעד לתת לגיטימציה לרצון שלה, גם אם הוא לא ישפיע על מה תעשו וגם לשנות הלך מחשבה, ע"י להביא אותה לחשוב על זה. לשאול: את יודעת למה את לא יכולה לבחור? לפתח איתה שיחה על הנושא, דיאלוג, לא הסברים שלך, שזו מעין תקשורת חד כיוונית. לסמוך על היצירתיות שלה, שאם היא תחשוב על זה יש מצב שהיא תעלה פתרון טוב לכולם שאולי את בכלל לא חשבת עליו.
בקיצור, להעביר את האחריות אליה, ולאהוב אותה תוך כדי.

[אמא_לשלושה*]

גילה ומירי, עכשיו אחרי שקראתי את הפרק הראשון בספר של פייבר ומייזליש
אני יודעת איך להתמודד עם מצבים כאלה.{בינתיים רק בתאוריה, אבל אני מאמינה שעוד הערב אני אצטרך ליישם את מה שלמדתי מהספר.}





גיליתי שכאשר לוחצים לי על כפתורי הצדק, אני הכי אוטומטית שאפשר
גם אני כזאת. אבל בעצם מי לא?.

[אמא_לשלושה*]

אירועי הערב לא היו דרמטיים מכיוון שהייתה לה מסיבת פיג'מות בגן עד השעה
תשע בערב, אבל כשהיא חזרה, אז הגדול שם לה דיסק שבחרה בדי.וי.די.
אחרי 10 שניות היא התחילה לקרוא לי כי הדיסק לא פעל, אני עסוקה בחיפוש הבקבוק של הקטן, הוא בוכה לבקבוק [ מה לעשות נתקעתי עם בקבוק אחד], היא מייללת
שהסרט לא עובד אני בשיא האטרף אומרת לה: חמודה אני יודעת שאת כבר מאוד רוצה
להתחיל לראות את הסרט, אבל תני לי עוד שתי דקות כדי שאמצא את הבקבוק.
היא בתגובה יללה אבל מעט מאוד.
אוי איזה שקט.
כמה צבועה הרגשתי שהגבתי כך, מצד אחד רציתי לשחרר שאגה כדי להשתיק אותה,
מצד שני רציתי לחנוק את הקטן בגלל הבכי המעצבן שלו,אני רעבה אני עייפה כואב
לי הראש, אני מתה לסיגריה ופתאום אני שומעת את עצמי אומרת: "חמודה".....
ממש לא באופן טבעי אבל לפחות עובד.

[תבשיל_קדרה*]

ממש לא באופן טבעי אבל לפחות עובד.
עם הזמן זה יהיה טבעי לך.

[עירית_לוי]

כולכבוד

[ענת_ב_פ*]

כמה צבועה הרגשתי שהגבתי כך
בשבוע הבא יש כנס של אמהות צבועות (אני באה בכחול)- לשמור לך כסא??
סתאאאם
וברצינות- בהתחלה זה לא טבעי אבל עם הזמן, וכשברגעי העייפות הכעס יהיה קטן יותר, זה יצא לך במתיקות אמיתית יותר. וגם אם לא יצא 'אמיתי' לא תתבאסי מאוד כי כבר יהיה לך קרדיט על הרבה פעמים 'אמיתיות' וגם כי רגעי הכעס יעברו מהר יותר. וחוצמזה אנחנו לא מושלמות

אוי איזה שקט.
איזה כיף ובאמת

[יעל_צ*]

@}

[אמא_לשלושה*]

דרך אגב, לאחר חיפוש של עשרים דקות אחר הבקבוק [יש לי בית פיצי], הוא נמצא
לאחר כבוד בארון המטבח.

[אמא_לשלושה*]

תודה על כל התגובות החמות, היום בבוקר הכנתי לה את השוקו עוד לפני שהתעוררה,
כשהערתי אותה היא ישר דרשה "אמא תכיני לי שוקו", איזה חיוך עלה על פניה כשאמרתי
לה שהשוקו מוכן ומחכה לה על השיש.
נראה לי שחלק מהעניין אצלה, זה להקדים תרופה למכה.

[תבשיל_קדרה*]

נראה לי שחלק מהעניין אצלה, זה להקדים תרופה למכה.
תמיד, ואצל כולם.

[טרה_רוסה*]

@} כלכבוד לך על המוכנות והיכולת לבדוק דברים חדשים!

[אמא_לשלושה*]

אתמול בערב הלכתי לחתונה משפחתית, הבנזוג נשאר עם הילדים, [כל הבייביסטרים הפוטנציאלים גם באו לחתונה] אז אין לי מושג איך הלך לו אתה.
אבל לפני האירוע, ישבתי איתה והסברתי לה שהיום אני צריכה את עזרתה. הסברתי לה שאני צריכה שיתוף פעולה איתה, בלי יללות ובלי בכי. [הבנזוג הגיע מאוחר והייתי צריכה
לדאוג למקלחות שלהם לבדי.] היא הסכימה והבטיחה שלא תיילל, זה עזר בדיוק לשתי
דקות. אני באמצע כל הבלאגן, והיא לא מפסיקה ליילל, אני אפילו לא יודעת על מה.
זה כבר היה יותר מדי בשבילי. אז השתקתי אותה בטונים די גבוהים.

אבל כשהייתי צריכה לצאת כבר, הקטנצ'יק בכה והיא אמרה לי: "אמא אל תדאגי, תלכי
לחתונה אני כבר ארגיע אותו, והמדהימה הזאת באמת הצליחה להרגיע אותו.

היכולות שלה להשתנות מבכי וילדותיו לכזו אחריות, ממש מדהימה ומבלבלת.

[טרה_רוסה*]

נראה לי שהיא מבינה אותך, אבל אולי גם אצלה ההתנהגות היללנית כבר דפוס ומהווה תגובה אוטומטית, וקשה לה להשתנות בבת אחת. אבל היא כבר מבינה @}

[אמא_לשלושה*]

אבל אולי גם אצלה ההתנהגות היללנית כבר דפוס ומהווה תגובה אוטומטית,
יכול להיות, אבל איך משנים את זה?

[מיצי_החתולה*]

נראה לי שאחרי מספיק פעמים שבה התגובה שלך תהיה שונה , גם שלה תשתנה לאט לאט. את יכולה לקחת אחריות רק על השינוי בצד שלך, את לא יכולה לשנות אותה, אבל סביר להניח שעם השינוי אצלך גם אצלה יקרה משהו.

[תבשיל_קדרה*]

יכול להיות, אבל איך משנים את זה?
זה ישתנה בהדרגה.
כמו בכל טנגו, ברגע שאת מפסיקה לעשות את הצעדים שלך, היא תקלוט מתישהו שהצעדים הישנים שלה לא רלונטיים, ואם את רוקדת בצעדים בטוחים, את תובילי.

[אמא_לשלושה*]

כמו בכל טנגו
סחתיין גילה, נראה שהחיים שלי הם ריקוד אחד מתמשך.
עכשיו ברצינות, קראתי כבר חצי ספר [קריאה ראשונית, צריך לקרוא אותו פעמיים אם לא יותר.] והם נותנים כלים נהדרים לעבוד עם הילדים, כבר השתמשתי בחלק מהרעיונות
עם הילדה וזה עבד כמו קסם.
עוד מעט אני מתחילה את שגרת הארוחת ערב, מקלחת וכו' תאחלו לי הצלחה ושקט.

[אמא_לשלושה*]

מיצי, נראה לי די נכון מה שאת אומרת, נקווה שזה יעבוד די מהר.

[סיגל_ב*]

כל הכבוד אמא לשלושה על המוכנות והיכולת לבדוק דברים חדשים ועל המאמץ והרצון להשתנות.
מעורר הערכה!

[מירי*]

קודם כל
_כל הכבוד אמא לשלושה על המוכנות והיכולת לבדוק דברים חדשים ועל המאמץ והרצון להשתנות.
מעורר הערכה!_

הסברתי לה שאני צריכה שיתוף פעולה איתה, בלי יללות ובלי בכי.
יש לי הצעה - מה דעתך לבקש את שיתוף הפעולה שלה, ביחד עם היללות והבכי? אם היא הולכת למקלחת כשאת מבקשת, אולי את יכולה לקבל את זה שהיא עושה את זה בתוספת יללות? וגם תגידי לה את זה.
שהיא תעזור לך כשאת ממהרת נשמע לי חשוב. שהיא תפסיק לילל נשמע לי פחות קריטי. כלומר, זה יהיה מצויין בשלב שהיא מעצמה לא תזדקק ליללות, כי זה יהיה סימן בשבילך שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, אבל אולי זה לא משהו שהיא צריכה לעשות בשבילך?

[אמא_לשלושה*]

אירועי הערב [אני מרגישה כמו בטלנובלה] :
היוום הערב הלך די חלק, כשביקשתי ממנה להיכנס למקלחת היא אמרה שהיא
לא רוצה להתקלח, שאלתי אותה מה דעתה רק לשטוף פנים, ידיים, רגליים, לצחצח שיניים ולהחליף בגדים? למרבה הפלא היא ענתה "בסדר".

לאחר ששטפה, הערתי לה שלא החליפה בגדים [תוך כדי שאני מקלחת את הקטנצ'יק],
היא בתגובה ישר יללה: "איך אני אחליף בגדים, אם לא הבאת לי?" [היא לא מגיעה
לארון שלה} אני בתגובה מהירה ביותר עניתי לה: "את צודקת חמודה, תכף אסיים
ואתן לך פיג'מה". שקט השתרר בבית.

בא גואל לציון.

[תבשיל_קדרה*]

_אבל אולי זה לא משהו שהיא צריכה לעשות בשבילך?
מירי, אשמח לקבל הבהרה בקשר למשפט הנ"ל._
נראה לי שמירי מתכונת - היללות זה משהו שלה, לא נגדך. את יכוהל לבקש ממנה עזרה, וזה סביר לבקש שתעשה בשבילך דברים (למשל - תשתף פעולה כשממהרים), אבל להפסיק לילל (בשבילך) זה משהו שאפשר לוותר לה עליו.
שתעשה מה שצריך, ואם היא חשה צורך לילל תוך כדי - שתילל.
כמו שכבר ראית - היא מפסיקה לילל גם כשאת לא מבקשת שתפסיק, רק מעצם זה שענית על צרכיה, והתיחסת לקשייה.

מה דעתך לארגן את הארון כך שהיא כן תגיע אליו?
אם בא לך - תארי לי איך מסודרים הארונות, ואחשוב על רעיונות.
אפשר, למשל, שיהיו בגדים שלכם שלא כל כך בשימוש (חגיגיים, חורף) במדפים הגבוהים של הילדים, ובמדפים הנמוכים שלכם - בגדים של הילדים (ממילא הם בטח צריכים בגדים - רוב הפעמים - כשאתם ערים).

כיף לשמוע על הערבים המשתפרים שלכם

[מירי*]

מה שגילה אמרה.
קיוויתי שתגיע לכאן מישהי שתצליח להסביר את זה יותר טוב ממני.

מה שהתכוונתי זה שיש דברים שאת באמת צריכה. למשל לצאת בזמן מהבית. אבל לא כל כך הבנתי למה זה כ"כ חשוב לך שהיא תפסיק לילל.

[אמא_לשלושה*]

גילה ומירי, הבנתי את הכוונה.
העניין הוא שהיללות שלה זה דבר בלתי נסבל, זה חודר למוח ועושה שם סלטות עד שכדור נורופן מגיע.

בקשר לארון, החלק שלה בכוונה למעלה כי אם הוא היה למטה היא הייתה עושה בו
"סדר" כל יום. תודה על ההצעה גילה. [זה לא דבר שמפריע לה].

קראתי בספר של מייזליש, על ההבדל בין "עונש" ל "תוצאה טבעית".
כשהילדה מבקשת ללכת אחר הצהריים לגן הציבורי, אני אומרת לה, תתני לי לנוח שעה
ונלך. בפועל יוצא שאני לא נחה אפילו 5 דקות.
כשמגיע אחר הצהריים היא שואלת מתי הולכים? אני בתגובה עונה לה: מצטערת, לא
הספקתי/ הצלחתי לנוח, אין לי כוח ללכת לגן הציבורי.

זה עונש או תוצאה טבעית?

[תבשיל_קדרה*]

שהיללות שלה זה דבר בלתי נסבל, זה חודר למוח ועושה שם סלטות
זו בחירה שלך.
(אבל עזבי, זה יגמר כך או כך)

לגבי התוצאות הטבעיות - אני לא כל כך אוהבת את המושג, כי יש נטיה להרחיב אותו.
במקרה שהבאת - אם את עייפה, ולא בא לך ללכת לגן שעשועים, זו תוצאה טבעית.
(גם אז לא בטוח שאת רוצה לוותר על גן שעשועים - כי אולי אמא עייפה + ילדה שצריכה להוציא אנרגיה תקועות בבית זה מתכון לאחה"ץ בלתי נסבל.)
אם אתן לא הולכות לגן שעשועים רק משום שלא נחת, בלי בדיקה מחודשת של יכולתך ורצונת ללכת, אני רואה בזה התקטננות (ואולי אפילו עונש).

[נועה_בר*]

זה עונש או תוצאה טבעית?
ולמה בעצם לא נחת? אולי כאן טמונה התשובה.
אם קרה משהו שלא יכולת לנוח, או בחרת לעשות משהו אחר.
או, אם היית נחה ואז פתאום היה מגיע טלפון שמישהו מגיע לביקור... זו תוצאה טבעית.
אני מרגישה כמו גילה
אם אתן לא הולכות לגן שעשועים רק משום שלא נחת, בלי בדיקה מחודשת של יכולתך ורצונת ללכת, אני רואה בזה התקטננות (ואולי אפילו עונש).

לי זה נשמע בכיוון העונש, אבל זו ממש לא ביקורת עלייך! אני באמת מכירה מצויין את העייפות הזו וחוסר החשק לצאת אחה"צ. במקרה כזה ( ובכלל זו לרוב דרכי ) הייתי מאוד מקפידה לא להבטיח מראש
אני אומרת לה, תתני לי לנוח שעה ונלך.
אפשר להגיד ש - קודם אני אנסה קצת לנוח, ובואי נבדוק אם זה מתאפשר בעוד שעה.
כך את משאירה את האופציה פתוחה לשתיכן ללכת יותר טבעי אם מה שמרגיש נכון, בהתאם לזמן
( אולי פתאום היא תמצא משחק שתשקע בו ולא תרצה ללכת... ואולי לך לא יסתדר למרות שנחת.. ).

אבל באמת תלכי לנוח אם את רוצה לאפשר לה. אם את רוצה לאפשר לה להרגיש שמקשיבים לה, ומנסים לקבל את הבקשות שלה ( כי אחרת היא יכולה כל הזמן לבוא אלייך "אם בלי סוף" בקשות בלתי ניתנות למימוש, רק כדי שכבר מתישהו תגידי לה כן ).
@}

[חני_בונה*]

העניין הוא שהיללות שלה זה דבר בלתי נסבל, זה חודר למוח ועושה שם סלטות עד שכדור נורופן מגיע.
זוכרת שכתבתי על בדיקת אהבה? גם זו סוג של בדיקה. חשוב לזכור את זה ולתת לה תשובה עניינית: לומר לה בכל הזדמנות: :אני אוהבת אותך מאד.
אפשר לבוא מכיוון קצת אחר? לשאול אותך עד כמה את סבלנית לעצמך? מהמקום שבו אנו מאפשרים לעצמנו להיות מי שאנו בלי למצוא בנו חסרונות ולנסות לתקן אותם גם הילדים שלנו מקבלים יותר מקום לעצמם. <מניסיון>

[טרה_רוסה*]

אני חושבת שאת צריכה לארגן לה בגדים בגובה שלה. כשאת שמה את הבגדים גבוה בכוונה, את מונעת ממנה להיות עצמאית, את שמה אותה בעמדה שהיא צריכה לחכות לך ולבקש ממך ולנדנד לך ונותנת לה את ההרגשה שאת לא סומכת עליה. את יכולה לארגן אותם ככה שהיא לא תוכל לעשות הרבה בלגן, נניח לבחור רק את 5 המכנסיים/חצאיות/חולצות שהיא לובשת כל הזמן, ולשים אותם בשלוש סלסילות. ככה היא יכולה לבחור לה מה היא רוצה ללבוש ולקחת לבד, בלי לעשות בלאגן (לא חייב להיות מקופל בסלסלה). היא מספיק גדולה כבר בשביל זה. את הבגדים שפחות משתמשים, אפשר להשאיר גבוה, וכך הבלגן מצטמצם. תחשבי על זה כמו חלק מהצעצועים שלה (אם בסוף כן תצטרכי לאסוף מדי פעם חלק מהבגדים ולזרוק לסלסלה).

[אמא_לשלושה*]

ולמה בעצם לא נחת?
לא נחתי בגללה, היא לא נותנת לי לנוח יותר מחמש דקות רצופות.
כל הזמן יש לה שאלות הכי דחופות בעולם, יש לה משהו דחוף לספר לי וכו',
זה לא שאני מביאה אותה מהגן והולכת מיד לנוח, יש לה לפחות שעה וחצי אתי לפני,
שאני נחה, וגם לאחר מכן אני לא מתעסקת בשום דבר עד זמן ארוחת ערב ומקלחות,
כי אני רוצה להיות זמינה בשבילה ובשביל אחיה.

[אמא_לשלושה*]

יש לציין שבמקרים הנדירים שהיא כן נותנת לי לנוח, אז אנו עושות מה שהיא רוצה.
או להפך, אם חוסר המנוחה שלי בא בגלל דברים אחרים ולא בגללה אז אני לא נותנת לזה להשפיע עליה.

[אמא_לשלושה*]

חני,

לשאול אותך עד כמה את סבלנית לעצמך?
אפס סבלנות לעצמי, כל סוף יום אני יושבת וחושבת מה יכולתי לעשות יותר טוב, או כמה
יותר יכולתי לעשות.

[סוף_מעגל*]

ואני מכירה אפילו אבא אחד, חשמלאי במקצועו, שהוריד את המתגים לגובה נמוך בכדי שגם הפעוטות בבית יוכלו להדליק/לכבות את האור ולא יהיו תלויים במבוגרים לשם כך. כשראיתי את זה בפעם הראשונה (מתגים בגובה של פעוטות) עוד לא הייתי אמא, ושאלתי אותו למה הוא הוריד את גובה המתגים - לא העלתי על דעתי את האפשרות שיש משתמשים בחשמל שנמוכים מהגובה הסטנדטי.

[אמא_לשלושה*]

גילה, יכול להיות שזו בחירה שלי, יש זמנים שבאמת אני מתעלמת מהיללות והן לא מגיעות אליי. הבעיה היא כשהיללות מגיעות בשעה הכי לחוצה ביממה, ואז אני פשוט
רוצה שהיא תפסיק.

[עירית_לוי]

הי!
אני מצטרפת להצעה של טרה רוסה להעביר את הבגדים שלה לאחריותה ולשליטתה, ובנוסף, בהדרגה להרחיב את זה אפילו לעוד תחומים.
זה דורש ממך להעיז ולשחרר שליטה (כי הבגדים יהיו אולי מבולגנים, כי אולי היא תבחר בגדים "לא מתאימים"), אבל אני מאמינה שבסופו של דבר שזה יעשה טוב לשתיכן.

_וגם לאחר מכן אני לא מתעסקת בשום דבר עד זמן ארוחת ערב ומקלחות,
כי אני רוצה להיות זמינה בשבילה ובשביל אחיה._
רוצה להציע שדווקא שכן תתעסקי בענייניך ותאפשרי להם להשתתף בהם אם הם רוצים ואם זה אפשרי (למשל לאפות עוגיות, לטאטא, לקפל כביסה וכו'), או שתתעסקי בענייניך (ספר, טלפון, מחשב וכו') ושהם יתעסקו בענייניהם לידך.

[חני_בונה*]

אולי תוסיפי
מה יכולתי לעשות יותר טוב
גם למען עצמי ?

[אמא_לשלושה*]

רוצה להציע שדווקא שכן תתעסקי בענייניך ותאפשרי להם להשתתף בהם אם הם רוצים ואם זה אפשרי (למשל לאפות עוגיות, לטאטא, לקפל כביסה וכו'),
פרח, יש לי קצת בעיה עם הרעיון הזה, נראה לי שבצורה הזאת אני מתייחסת לילדים
כבדרך אגב, קצת קשה לי להסביר למה אני מתכוונת, אם לא הבנת אותי אנסה
בכל זאת להסביר את עצמי באיזו שהיא דרך.

בקשר לבגדים, אנסה את הרעיון של טרה רוסה ושלך.

[אמא_לשלושה*]

חני, דווקא למען עצמי אני חושבת שאני עושה די הרבה, אני לא מוותרת על זמן האיכות
שלי לבדי עם עצמי, זה יכול להיות פה באתר, תוכנית טלוויזיה, ספר טוב, או לשבת עם
חברה על כוס קפה.

[עירית_לוי]

קצת קשה לי להסביר למה אני מתכוונת, אם לא הבנת אותי אנסה בכל זאת להסביר את עצמי באיזו שהיא דרך.
אני אשמח

[אמא_לשלושה*]

נקווה שההסבר הזה יהיה מובן יותר:
אני רוצה שילדיי ידעו שזמן X זה הזמן שלהם, אני רוצה שבעתיד הרחוק הם יזכרו את
הזמן הזה כזמן "שאמא לא הייתה עושה כלום, חוץ מלהיות שם בשבילנו", לא רוצה שהם ירגישו כ"טרמפיסטים" כאילו אני משדרת להם: " אין לי זמן בשבילכם אז כשאני
מקפלת/תולה/מטאטא, זה הזמן שלכם להיות איתי לדבר,לשאול לספר וכו'".
כאילו מנסה "לדחוק" אותם בלו"ז הצפוף שלי.
זה ההסבר הכי מדויק שאני יכולה לתת. אם יש משהיא פה שיכולה להבהיר את דבריי
אשמח מאוד.

[אמא_לשלושה*]

דרך אגב, הערב הלך נהדר, בלי שום יללה.
שאלתי אותה מתי היא רוצה להתקלח? עכשיו או עוד עשר דקות? היא ענתה עוד עשר דקות. כשהגיע הזמן אמרתי לה: "עברו עשר דקות" ולא הוספתי מילה.
היא ישר הודיעה: "אני נכנסת להתקלח".

הגיע המשיח ואף אחד לא סיפר לי?

[עירית_לוי]

ההסבר בהיר ומובן, ותודה שפירטת

גם אני אבהיר: לא התכוונתי שלא תתני להם תשומת לב אם הם מבקשים אותה, או שלא תתפני להקשיב להם או לדבר איתם.
אני חושבת שזה יעשה טוב, גם לך וגם להם אם תחיו זה לצד זה, ולא שאת תחיי בשבילם, ותוך כדי זה כמובן שתהיי קשובה להם ולצרכים שלהם.

אני רוצה שבעתיד הרחוק הם יזכרו את הזמן הזה כזמן "שאמא לא הייתה עושה כלום, חוץ מלהיות שם בשבילנו",
אני לא רואה סתירה בין לעשות את מה שאת רוצה לעשות (לצידם), לבין להיות שם בשבילם.

לגבי העתיד הרחוק - תסתכלי רגע אחורנית ותשאלי את עצמך האם את היית רוצה אמא שלך לא תעשה כלום לעצמה, אלא רק תעשה בשבילך.
טוב, אולי אני טועה כאן (ותקני אותי אם אכן כן) - זה נשמע לי כמו הקרבה.
ואם מדברים על הטווח הרחוק, אני לא מאמינה שאף ילד רוצה שיקריבו בשבילו. שיהיו שם בשבילו - זה כן, אבל לא שיקריבו בשבילו.

את מדברת על הטווח הרחוק - ומה לגבי ההווה? איך את מרגישה בכל השעות הללו? מה את כן עושה? אילו מחשבות עוברות לך בראש תוך כדי?

[עירית_לוי]

_שאלתי אותה מתי היא רוצה להתקלח? עכשיו או עוד עשר דקות? היא ענתה עוד עשר דקות. כשהגיע הזמן אמרתי לה: "עברו עשר דקות" ולא הוספתי מילה.
היא ישר הודיעה: "אני נכנסת להתקלח"._
ואוו!!

[ענת_ב_פ*]

הגיע המשיח ואף אחד לא סיפר לי?
יש חמור פנוי בשנקין??
> זה על משקל הקריאה בָּקֶשר בין נהגי מוניות תלאביביים-
מי פנוי בשנקין? <
> ששששששש. מאוחר אז אני מצחיקה ת'עצמי <

[אמא_לשלושה*]

זה נשמע לי כמו הקרבה
פרח, את מעלה נושא שאני חושבת עליו כבר שנים.
הייתה לי ילדות לא קלה, אבא לא מתפקד. אמא עובדת כל הזמן, לא פנויה נפשית ופיזית.
את בטח מתארת לעצמך מה ההשלכות של זה.
מקנן בי פחד תמידי שילדיי ירגישו כמוני, וינטרו לי על זה בעתיד. אני כבר לא מדברת על
הרגשת החוסר בטחון שהרגשתי כל ילדותי.

כיף לי עם עצמי ועם ילדיי, הם הפרוייקט של חיי. החלטתי לפני כמה שנים כבר, להקדיש
את כולי לילדים, דחיתי תוכניות של לימודים והכל אחרי תהליך של חשיבה עמוקה,
והחלטה בלב שלם.[כדי שבבוא הזמן אני לא אנטור להם].

[אמא_לשלושה*]

יש חמור פנוי בשנקין??
ענת, הרגת אותי מצחוק על הבוקר.
איזה כיף.

[עירית_לוי]

את בטח מתארת לעצמך מה ההשלכות של זה.
כן

מקנן בי פחד תמידי שילדיי ירגישו כמוני, וינטרו לי על זה בעתיד.
השאלה היא אם לפעול מתוך העבר זה מקום טוב בשבילך.
מה שאני מנסה לומר זה שמי שבוחר כרגע את בחירותייך זו לא רק את לבדך, אלא שותפה לך גם ילדה קטנה מפעם.
אולי היחסים שלך עם הילדים שלך מציפים הזדמנות להשלים את העבר עם אמא שלך (לא בהכרח ישירות מולה אלא עם עצמך), לשים אותו מאחור, ולרפא את מה שמבקש ריפוי?

_כיף לי עם עצמי ועם ילדיי, הם הפרוייקט של חיי. החלטתי לפני כמה שנים כבר, להקדיש
את כולי לילדים, דחיתי תוכניות של לימודים והכל אחרי תהליך של חשיבה עמוקה,
והחלטה בלב שלם.[כדי שבבוא הזמן אני לא אנטור להם]._
זה נפלא
ולא סותר את הנקודה שהעליתי.

[אמא_לשלושה*]

הזדמנות להשלים את העבר עם אמא שלך (לא בהכרח ישירות מולה אלא עם עצמך), לשים אותו מאחור, ולרפא את מה שמבקש ריפוי?
פרח, אני בעיצומו של תהליך הריפוי.

[אמא_לשלושה*]

שלום אני עדן אני בת 6 וארבעה חודשים ואני עולה לכיתה א יש לי שני אחים איזה כיף התחיל החופש הגדול

[חני_בונה*]

שלום עדן, אני חני. ולי יש 3 בנות ממש גדולות.
נעים לי מאד להכיר אותך
@}

[ענת_ב_פ*]

אהלן עדן!
אני ענת ויש לי בת ובן (שהוא קצת קטן ממך)
ואני ילדת סנדביץ'
> והכי אני אוהבת סנדביץ עם שוקולד. למרות שזה לא הכי בריא <
@}

[עירית_לוי]

הי עדן,
אני עירית לוי ויש לי בת בת שנה ורבע.
שיהיה לך חופש נעים!

[אמא_לשלושה*]

חני, ענת ופרח, תודה רבה על היחס החם לעדן, היא מאוד
שמחה לקרוא את התגובה שלכן [עשיתן לה את השבוע].

[אמא_לשלושה*]

רציתי לומר: תודה.
תודה, לכל מי שנכנס וקרא, טרח, ענה, נתן עצה,הושיט יד ותרם לי ולבתי רבות.
מצאתי כבר את "שביל הזהב",עדיין מחכה לי דרך ארוכה.
לשמחתי הדף הזה כבר לא רלוונטי לגביי, משאירה לעורכים
את ההחלטה מה לעשות איתו.
ושוב תודה רבה מכל הלב.

[עירית_לוי]

מצאתי כבר את "שביל הזהב",עדיין מחכה לי דרך ארוכה.

בהצלחה!

[אמא_לשלושה*]

אשמח לעדכן, בינתיים הכל כמעט הולך חלק, יש לנו עוד חודשיים של חופש לעבוד על על היחסים.