הפכת אותי לאם

[אנונימי]

_{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

עוד לפני שכתבתי את סיפור הלידה של שי לידת מתנה, ניסיתי לשחזר את סיפור הלידה של אחינועם, (אחותו הגדולה) והיה לי קשה. כתבתי שורה ומחקתי שניים, זה לא זרם לי.
התפנה לי זמן בנסיבות מורכבות מנסה עכשיו שוב. 5.5 שנים אחרי יש דברים שאני זוכרת כמו אתמול, יש דברים שפחות.

אחינועם שלי, אולי תקראי את זה יום אחד, לא כתבתי את הסיפור אלייך בגוף שני, כיון שקשה לי לכוון לגיל המתאים, האם תקראי? בת כמה תהיי?
אבל הכותרת היא ישירות אלייך ועלייך.
הלידה שלך היתה שונה משל שי, לידה ראשונה שבה הדברים פשוט קרו לי, לא היתה לי שליטה במה שקורה לכל אורכה, חוסר ידע וחוסר כלים, אבל כמו ששמעתי אומרים זו היתה הלידה שהיתה צריכה להיות (פלגיה) ואני מקבלת את זה כך.
בלידה זו שתינו נולדנו, את כתינוקת אני כאמא.

[רוח_על_המים*]

מוצ"ש אני עייפה ומתחילה (סוף סוף) להרגיש כבדה (בכל זאת אמצע שבוע 39), חושבת על זה שבקרוב הסטטוס שלנו ישתנה, אני אומרת לאביתר זה עניין של שבוע שבועיים הכי הרבה בקרוב נהיה הורים.
הוא לא נראה מאושר, אלא מהורהר, "מה אתה דואג? אני בטוחה שתהיה אבא מעולה"
גם זה לא מעלה חיוך על פניו, אז אני מניחה לנושא, הוא יוצא מהחדר פותח את אחת ממחברותיו ומשקיע את הראש בלימודים. (קשה לו בלימודים והוא משקיע המון זמן ומאמץ כדי להצליח, כי זה נורא חשוב לו). אני הולכת לישון.

בבוקר החלטתי לא ליסוע ללימודים בירושלים מרחק של שעתיים נסיעה באוטובוסים, אלא נשארת בבית (ומקננת). לאביתר יש יום ארוך בלימודים ואח"כ עבודה, הוא מבטיח להתקשר במשך היום, (עוד לא היה לנו אז טלפון סלולרי), למרות שהוא בטוח שיש עוד זמן, לדעתי הוא לא האמין שזה אי פעם יקרה, הוא היה ממש בהדחקה מכל העניין.

שעות הבוקר המאוחרות, עוברות עלי בתחושת בדידות איומה, כנראה שהגוף משדר שמתחיל תהליך, כל כך פחדתי להיות לבד. אין לי חברות בבית בשעות כאלה, לא מעלה על דעתי להתקשר לאמא שלי, כי אז היא מיד תבוא מירושלים, חשוב לי להוכיח שאני כבר גדולה ומסתדרת. (האינטליגנציה לא חזקה מאוד ובתקופת סוף ההריון ממש לא).

מתוך ייאוש חשבתי לקפוץ לשכנה
היא פותחת את הדלת, אני נעמדת מולה עם הבטן ההריונית ולפני שאני מספיקה להוציא מילה מהפה, אני מגלה שאני מטפטפת על השטיחון ...
"מזל-טוב, יורדים לך המים" היא מודיעה לי, אני מתנצלת בגמגום אבל היא מיד מכניסה אותי ולא יודעת מה לעשות עם עצמה מרוב התרגשות.
אני רוצה לחזור הביתה להחליף בגדים, להשיג את הבעל, ולחשוב איך ומתי נוסעים לביה"ח.
השכנה מצטרפת אלי, אני ממשיכה לטפטף, וכבר מתחילים צירים חלשים ולא סדירים,
כל 8 דקות 4 , 10 , 12 , 7 וכו'.... האוטו נמצא כמובן אצל בעלי, ובינתיים אין איך להשיג אותו.

בינתיים לא מאוד לחוץ לי ליסוע לביה"ח (למרות הטפטופים והצירים) השכנה מציעה להסיע, אבל אני מעדיפה לחכות קצת לראות איך יתפתחו העניינים.
כשאביתר מתקשר, הוא מודיע לעבודה, וחותך מיד הביתה.
"למדנו בקורס כשיורדים המים צריך ליסוע לביה"ח, נכון?"
"נכון" אני מהנהנת בהשלמה, שונאת בתי חולים... (עוד לפני שהיתה לי ממש סיבה)

בסביבות 16:00 אנחנו יוצאים מהבית לכיוון ביה"ח, האחות שמקבלת אותי נשמעת מודאגת מאוד.
"יש לך ירידת מים? בטיפטופים? כבר יעשו לך אולטרא סאונד נראה מה המצב ומה אפשר לעשות..."
משהו לא נשמע לי הגיוני בתגובה שלה
"באתי ללדת, יש לי צירים, אני בשבוע 39"
"את? בשבוע 39?!" היא מסתכלת עלי בחוסר אמון,
"כן, והנה התיק מעקב מטיפת חלב..."
"אהה, סליחה, פשוט יש לך בטן קטנה, חשבתי שאת רק בששי או בשביעי"
בודקים אותי יש מחיקה ואין פתיחה, מצמידים לי מוניטור יש צירים, אבל הם לא סדירים, בכמותם ובאיכותם.

אחרי 20:00 בערב התפנה חדר לידה והחליטו להכניס אותי ולהתחיל זירוז, מחדירים לי אינפוזיה של נוזלים ופיטוצין, תוך כמה דקות זה מתחיל להשפיע, בהתחלה הצירים נסבלים, אבל במהרה הם כבר נורא חזקים, אסור לי לרדת מהמיטה או לזוז, אין לי איך להתמודד עם זה.
במצבי כאב אני מסתגרת משתתקת, מפנימה, לא מסוגלת לבקש עזרה, לא מאמינה שיש עזרה או שהעזרה תינתן, בעלי נמצא שם מחזיק לי יד, ולא יודע מה עוד לעשות, אני נושכת שפתיים, עוצמת עיניים, מנסה להעביר גל של כאב ועוד גל של כאב, אבל הצירים עולים אחד על השני, והכאב לא מרפה. בשלב כלשהו אני שוב נבדקת, אאהההההההה
התקדמות איטית, פתיחה של 2.5 אולי 3, אני כבר לא מחוברת לעצמי ולכלום. מנסה רק להמשיך לנשום מרגע לרגע...
מנסה מאוד מאוד להישאר ממוקדת במטרה עוד מעט יהיה לנו תינוק או תינוקת.
אין לי מושג כמה זמן עבר, אני נמצאת כולי במקום אחר, אולי עברו 5 דקות אולי 3 שעות,
מיילדת ניגשת אלי ומציעה אפידורל. אפידורל?? מחט בגב? אמא'לה מה פתאום! שמעתי על כל מיני סיפורי זוועה על נזקים לטווח קצר או ארוך כתוצאה משימוש באפידורל, לפתע אני נהיית מאוד עקשנית, לא לא לא!!! אני מבטיחה לא להתלונן, לא לבכות, רק אל תציעו אפידורל.
בעלי ניגש לדבר עם אחת המיילדות... אני שוב נופלת לתוך גלי כאב, כשהוא חוזר הוא מנסה לשכנע אותי לקבל לפחות טישטוש.
"חבל, שתסבלי זה יכול לקחת הרבה זמן, ככה זה בלידה ראשונה"
"אני כל כך עייפה"
המיילדת ניגשת, "אם את עייפה זה יעזור לך לישון"
קיבלתי טישטוש, ובמהרה התחלתי להרגיש כבדה ועייפה, עדיין הרגשתי כל ציר, אבל הייתי כל כך מטושטשת. שלא הבנתי מה קורה. (בעצם זה הקשה עלי להתמודד עם הצירים, כי היתה חסרה לי המיקוד)
"תמרי, את בסדר? תעני לי, את בסדר?"
אני מנסה להיזכר מי מדבר איתי? מה זה "בסדר"? איך עונים?
לרגע אני מתבלבלת בסיטואציה, נדמה לי שחזרתי אחורה בזמן לפעם האחרונה שהייתי מאושפזת בביה"ח כשעברתי הפלה וגרידה, בור שחור, ריקנות, בדידות, כאב בגוף ובנפש, מעבירה יד על הבטן, הנה היא גדולה ומלאה שומעת את דהרות הסוסים מהמוניטור, אני בלידה לא בהפלה, חייכתי לבעלי, כן הכל בסדר...

נכנסת ויוצאת משינה טרופה בגלל הטישטוש, לא תמיד מבינה מי אני ומה קורה, אבל איכשהו הזמן עובר, בין בדיקה לבדיקה, פתאום פתיחה 8, אני מתחילה להרגיש את השפעת הטישטוש מתפוגג חוזרת למיקוד, המיילדת אומרת שלפי המוניטור הצירים מאוד חזקים, (אני יכולה להעיד) ויש התקדמות, כל הכבוד, עוד מעט לידה, עוד מעט יהיה לכם תינוק.
אביתר פתאום נראה נורא לחוץ, צבע הפנים שלו משתנה בבת אחת ללבן, צהוב, ולבסוף ירוק...
"נו, הימור אחרון, מה אתה אומר בן או בת?" אני אומרת בין סוף ציר אחד לתחילת ציר נוסף, מנסה לעודד ולהרגיע אותו.
"תמרי, אני כבר חוזר, צריך לצאת לכמה דקות, אני פה, אל תדאגי.. אל תלדי בלעדי.. ממש כבר חוזר"
ועכשיו אני לבד, לא ממש לבד, המיילדת פנויה אלי,
שואלת את עצמי האם אני מרגישה אשה נטושה? לא, אמנם הוא יצא ברגעים חשובים, אבל הוא כאן, הוא חוזר, אני חושבת שאני יכולה לנחש מה עובר עליו.

אני נשארת עם הצירים, לרגע חושבת שזה היה נחמד אם יכולתי גם להגיד שאני יוצאת להפסקה, אבל הפסקה אין לי אפילו לא בין הצירים, כיון שהשפעת הפיטוצין גורם לכך שציר עולה על ציר...
"למה הבעל שלך יצא?" שואלת אותי המיילדת
"הוא צריך זמן לעצמו.... לעכל" אני אומרת בקושי, תוך כדי צירים.
היא מנסה לפתח שיחה, ואני מנסה אבל לא מצליחה ממש לשתף פעולה. צירי לחץ איזה לחץ.
בינתיים יש לי בחילה, ותוך כדי צירים הקאתי,
עוד קצת היא מעודדת אותי, את בסדר עוד קצת את כבר כמעט שם. אני מקשיבה לדהרות הסוסים.
הכל כבר מוכן ללידה, היא בודקת אותי, את רוצה להתחיל ללחוץ?
כן אני רוצה להתחיל ללחוץ, רק שאני לא יודעת איך, כל מה שלמדתי בקורס היה לא רלוונטי מתחילת הלידה.
"תקחי אוויר תנשמי עמוק, ועכשיו ללחוץ, בלי להוציא אוויר, יכולה?"
אני מנסה את זה. "יופי, רק קצת יותר חזק" סוף סוף בעלי חזר מתנצל, העיניים שלו נראות אדומות, אבל הוא כאן, הוא מוכן, עכשיו גם אני מוכנה ללדת.

נושמת לוחצת עוצרת אוויר, נושמת נשימות כלביות באמצע, שורף שורף, אבל הכי מדהים בעולם, הראש יוצא, המיילדת מסובבת את הכתפיים, ולחיצה אחרונה, והיא בחוץ, נפרדת ממני.
בת...
שתינו בוכות, על כאב הפרידה... ועל הציפייה להתאחד ולהכיר מחדש.

כך נולדת 10 שעות אחרי שהגענו לביה"ח, יום שני ב 4:00 לפנות בוקר,

אחינועם רוויה

יקרה שלי|L|

[ההולכת_בדרכים*]

אני קוראת ומתרגשת.את מדהימה! איזה סיפור מקסים! @}

[רוח_על_המים*]

תודה


ועוד כמה הערות (לפעם הבאה אולי) :

• בשתי ההריונות והלידות התחלתי להרגיש כבדה ממש כמה ימים לפני הלידה, זה יכול להיות מבשר לידה. עד אז באמת לא הרגשתי מאוד כבדה. (תענוג לעבור הריון כך, החלק הכי קשה של ההריונות היו ההתחלה עם כל העייפות, והבחילות)

• לפני שתי הלידות היה לי צורך לא להיות לבד, היה חשוב לי קירבה ומגע. הבדידות פשוט היתה נראית לי איומה, כנראה שזה אינסטינקט להקיף את עצמנו באנשים קרובים אלינו ותומכים לקראת הלידה, (אולי משהו כמו מעגל נשים לפני לידה)

• לא בטוחה אם זה היה רעיון טוב להתחיל את הזירוז כ"כ מיד, היו שיקולים לכאן ולכאן... אבל המסקנה הסופית: זירוז זה לא כיף ולא טבעי לגוף.

• בעלי התאהב בה תיכף ומיד, היו לו חששות עצומים וגדולים לגבי ההורות, לגבי המוכנות שלו, היכולת המסוגלות, הוא כל כך חשש, שהוא לא היה יכול לדבר על זה, הנושא פשוט שיתק אותו. אבל ברגע שראה אותה, הכל נרגע והסתדר. (אח"כ הוא פחד להרים אותה פן יפיל אותה)

• שני הילדים שלי נולדו לפנות בוקר (אין לי מושג למה? ומה זה אומר?) אחינועם בסביבות השעה 4:00 ושי אנחנו זוכרים במדוייק 5:18, למרות שבשניהם הלידה התחילה בצורה אחרת לגמרי ובזמנים אחרים לגמרי, בסופו של דבר לקראת בוקר היתה הלידה.

• שני הילדים שלי נולדו בכב' לחודש העברי. אחינועם כב' חשון שי כב' סיון...