הפחד שלי

[ג''ימס_בונד*]

אני ג"ימס בונד כיוון שאני מאוד מאוד מפחדת. פחדתי כל חיי וכל הזמן. כאשר הייתי צעירה כתבתי על כך שירים. למדתי איכשהו להיות עם הפחד. אך לפעמים הוא כל כך חזק שהוא משטלת עלי ואני חסרת אונים.יש האומרים שהפחד בא לשמור עלינו וזה גם נכון, אבל הפחד שלי הורג אותי. לפעמים אני גם מתביישת בפחדים שלי כי הוא חולשה ובחברה שלנו לרוב "אסור להיות חלשים" .בשיר שלי לפני הרבה שנים קראתי לו "סרטן הנפש". הגיע זמן שוב לדבר על החולשות. אחרי החוויות בבית ספר ארשה לעצמי להיות חלשה, מזילה דמעות, חסרת אונים. הייתי שמחה לדבר עם קוראי שהתנסו בחויות דומות והתגברו עליהן.

[סוסת_פרא*]

גם לי יש המון פחדים.
טוב שאת מרשה לעצמך עכשיו להביע את ה'חולשה'.

אני קוראת אותך. תמשיכי....

[בן_עמי*]

בס"ד
יש האומרים שהפחד בא לשמור עלינו וזה גם נכון
ובחברה שלנו לרוב "אסור להיות חלשים"

[ג''ימס_בונד*]

לא פעם נתקלתי במין דעה כזאת שפחד ממוסדות, חברה, סמכות...הוא קשור לאבא...כי הוא מיצג במשפחה את ראש המשפחה. את החברה ואת הסמכות...לפחות לפני שנים ולפעמים ואפילו הרבה פעמים גם היום.

[או_רורה*]

קצת סדר בדברים (גם כי זה נושא שמעסיק אותי המון. גם אני אדם מאוד מאוד מפחד.....):

אריך קסטנר אמר בפצפונת ואנטון: שאדם אמיץ הוא לא אדם שלא מפחד, אלא אדם שמפחד אבל מתמודד עם הפחד שלו.


פרוייד הסביר (נראה לי שזה הוא) שעצם זה שיש פחד זה מנגנון פסיכולוגי טוב ובריא שמצביע על איזון, כי אם לא נפחד לא נשמור על עצמנו.
אבל, וזה האבל הגדול, פחד שאין לו כל כך קשר עם המציאות, פחד משתק, במקום להניע אותנו לפעולה, פחד פתולוגי כזה - הוא כבר פחד רע, שמעכב אותנו ופוגע בתפקוד שלנו. פחד כזה נקרא חרדה, והיא ניתנת לטיפול נפשי פשוט שמצליח ברוב המקרים.

אולי שווה לך ללכת לאבחון? אשמח להמליץ על פסיכולוג מומחה להפרעות חרדה מרמת גן.

[בן_עמי*]

בס"ד
הפחד עוזר לנו לשמור על עצמנו.
אים העכבר מבחין בנחש- אך לא פוחד ולא בורח- הוא יטרף.
אבל הוא יטרף גם אים מרוב פחד הוא יהיה משותק, ולא יוכל לברוח.
אולי יש לפחד, ולהימנע ממצבים מסוכנים, כל עוד אפשר.
אך אים לא ניתן לברוח- עדיף להשאיר את הפחד בצד,
ולהילחם.

[ג''ימס_בונד*]

או-רורה,רמת גן רחוקה מדי בשבילי. אני חושבת שמדובר בפחד ולא חרדה. ההבדל ביניהם הוא שבפחד אנו יודעים ממה אנו פוחדים ובחרדה אנו לא יודעים את סיבת החרדה. כבר עשיתי המון דברים למרות הפחד. לא יודעת איך? הנה כמה שורות ממה שכתבתי אולי לפני 20 או 5 2 שנים והן אקטואליות גם היום: פחדי הוא כמו סרטן הנפש
ממאיר , קטלני, הורג
הוא גדל וגדל כל פעם
וגופי כבר אינו מתנגד
כה מפחיד, כה קשה, כה גרוע
תהליך התופס מקום
בנפשי כבר כל תחום נגוע
לא נשאר בה אפילו חלום

[ג''ימס_בונד*]

והיום, כמו לפני הרבה שנים...כתבתי את השיר ונשארתי איתו.

[בן_עמי*]

[ג''ימס_בונד*]

אני כותבת שאני מפחדת ונשארת עם המשפט הזה. כאילו סוף העולם שאין מנקודה זאת לאן לפנות.

[לב_נדר*]

אולי תמקדי בדיוק את הפחד,ממה את פוחדת?
השנה הציפו אותי פחדים, לכן אני מאד מזדהה, אני מאד פוחדת מחשיפה [ובאופן אירוני המקצוע שבחרתי כרוך בחשיפה ופרסום] זה משתק אותי ומשהה אותי אבל אני משתדלת להיות ממוקדת ולדעת להמתין בסבלנות שזה יעבור גם אינטמיות וקירבה מפחידה אותי [לשניהם יש שורשים בילדות]

[ג''ימס_בונד*]

לב-נדר, גם אותי מפחידות קירבה ואינטימיות, אבל כנראה לא רק הן. גם אני עובדת במקום שדורש חשיפה ופרסום במידת מה...גם אני עושה דברים למרות הפחד,,,אבל יש ימים ולפעמים שבועות וחודשים שאני שוכבת במיטה ובוהה בתקרה ולא עושה דבר ומפחדת ומפחדת.....לתופעות האלה יש שורשים גם בילדות וגם בבגרות ואני מפחדת כל כך.

[לב_נדר*]

ואוו...זה נשמע כמו דיכאון, אני מאוד מזדהה, מאד מאד, גם לי יש לא מעט ימים כאלה
הדבר הכי נורא בפחד כמו שאת בטח יודעת, זה שאת באמת גורמת לו להתממש
ראית שיש פה עוד דפים בנושא? עוד דף על פחד
לפעמים אני מפחדת מהחיים

[ג''ימס_בונד*]

כן...זה בהחלט נשמע כמו דכאון ואפילו דכאון עמוק אני לוקחת דברים מהעסק שלי שיש להם השפעה על המערכת הנפשית...מוח , הורמונים...עצבים. אין לי כל כך זמן לשקוע בדכאון...אז קודם אני עושה את המחויבויות שלי ואחר כך, בדרך כלל, כאשר אין אף אחד בבית אני שוקעת בכאב האישי שלי. אני חושבת הרבה על מוות.

[בן_עמי*]

בס"ד
יש את הדפים
כאשר אני נבלעת בחרדה
דיכאון שיגעון
פרח משוגע
ללכת לאיבוד ולא להימצא
אולי הם יעניינו אותך.
יש עוד דרך מפתח נושאים.

[ג''ימס_בונד*]

מהו דכאון??? בטח יש הגדרות רבות, כמו כעס שלא מוצא את דרכו להשתחרר...ראיית העולם דרך משקפיים שחורות...תחושת דכדוך ללא מוצא...או אולי הבנת החיים הכי אמיתית שיש ....ללא תכשיטים וריפודי אושר שאנו מנסים לרפד אותם. כמו שהם....והם מה זה חרא!!!

[מומנטו_מורי*]

בהרבה תרבויות המוות הוא מאוד מעורך, כחלק מהחיים, ככלי להעצמת החיים, כבן ברית.
אצלנו, בתרבות המערבית הדיכאון נהיה מעין ערך בפני עצמו [א-לה פינק פלויד]
החיים הם חרא לפעמים, צריך לדעת להיות עצוב, לבכות, להרגיש, לפעמים הם יפים וצריך לדעת לשמוח, להתרגש להנות. לצבוע הכל בצבע אחד קודר [או ורוד] זה לא החיים זה נכות, להרגיש רק סבל זה לא להרגיש.

[לב_נדר*]

היום שלי גם התחיל בבאסה, כבר איזה ארבע שעות אני יושבת וב-ו-ה-ה ובראש אני קודחת לעצמי על כל הדברים שאני צריכה לעשות [רשימה ממש פשוטה של מטלות!] אני ממש מבינה אותך בונד...

[ג''ימס_בונד*]

מומנטו-מורי ולב-נדר תודה לכם על התגובות.אתמול כתבתי עוד משהו, אך זה נמחק משום מה ואז אני כותבת שוב.....עכשיו בוקר והחיים נראים חרא...אבל האמת היא שאני לא ממש יודעת מה יהיה בסופו של יום. מומנטו-מורי, לצבוע הכל בצבע אחד זה נכות...אולי...לא טענתי שאני לא נכה...רק שזאת לא הבחירה שלי. איזה ערך יש לדכאון בחברה שלנו??? חוץ מזה שהוא מפרנס בתי מרקחת???

[בן_עמי*]

בס"ד
דיכאון זה לא המצאה של בני אדם, גם חיות, ובעיקר "הקופים הגדולים" נמצאים בדיכאון-
בעיקר כאשר מאלצים אותם לחיות באופן לא טיבעי-
בשבי, או בסיביבה לא מתאימה, או אים הם מופרדים מהעדר.
שימפנזה שנמצאת בתנאי שבי ולא נכנסת לדיכאון או משתוללת היא חיה שאיבדה את הכוח להתנגד.
שימפנזה שלא מסתגלת לשינוי שרע עבורה , והיא בדיכאון אן באטרף, היא חיה שהחושים הטיבעיים שלה עדיין בריאים,
והם מאותתים לה שצורת החיים הזאת לא טובה עבורה.
לדעתי הבעיה היא לא הדיכאון, הדיכאון מאותת שמשהו צריך להשתנות, החיים והתרבות בחברה המודרנית, מכניסים לדיכאון מיליוני אנשים בעולם, הבעיה היא לא שחברות התרופות עושות מזה הון.
הבעיה היא ה "רווח המישני"-
כך האנשים לא חושבים מה לא נכון בהנחות ובתרבות ובאופן החיים שקבעו המוסכמות.
כמו מארכת אזעקה של ספינה, שמתריעה על בעיה במנוע, שהקברניט מחליט לכבות, ולהמשיך כרגיל.
הדיכאון הוא כמו נורת אזהרה שמשהו לא מתאים פה, שהתרופות פשוט "מכבות" .

[לב_נדר*]

בן עמי, אהבתי את האבחנה שלך @} למרות שתרופות לפעמים פשוט מקלות, נותנות מרווח לראות שאפשר אחרת

בונד @} @} כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תובנה [שהגיעה הודות לך]
כבר כתבתי לך שגם אני בדיכאון ומלאת פחדים, ושבכלל שום דבר לא 'זורם' לי בחיים, ושאלתי את עצמי איך הגעתי למצב הזה...? בכל אופן הבנתי שכשהייתי קטנה ראיתי מודל רע מאד של יחסים ונשבעתי לעצמי שאני לא אתן לאף אחד ' להתייחס אלי ככה' [כמו שהורי התייחסו זה לזה ועשו רע אחד לשני] ובאמת ככל שהשנים עברו הסתגרתי יותר, ולא נתתי לאף אחד להתייחס אלי כך. מה שהבנתי זה למרות שרציתי להימנע מהדפוס וגם הרחקתי את כולם לשם כך לא נמנעתי ממנו, אמנם אף אחד חיצוני לא מתעלל בי, אך אני עושה זאת לעצמי כל הזמן. אין את דמות האב שתצעק או תכה או תעניש אבל אני מענה את עצמי גם ללא דמות חיצונית.

זהו, די כבד, מאחלת לך כל-טוב

[ג''ימס_בונד*]

לב-נדר מתוקה...אני אומנם בדכאון עמוק, אך בכל זאת גרמת לי לחייך...וגם לחשוב כמה אנחנו, בני אדם גם דומים וגם שונים.אני לא מתימרת לדעת משהו גדול בהתפתחות נפשית שלנו, אבל לפעמים אני חושבת שההורים שלנו הם דמויות כל כך חשובות ומרכזיות בחיינו כילדים שאנו מפנימים את יחסם אלינו בתוכינו...ולפעמים גם מתנהגים אל עצמינו באופן שהם התנהגו אלינו. כאילו הקולות של אבא ואמא חיים בתוכינו...אפילו אחרי מותם...והם לא תמיד חיוביים ומעודדים
בן-עמי...במידה מסויימת אנו גם חיים בשבי, כמו הקופים...יש לנו סיבות טובות להיות בדכאון.
.

[בן_עמי*]

בס"ד
..במידה מסויימת אנו גם חיים בשבי, כמו הקופים...יש לנו סיבות טובות להיות בדכאון.
רק שאנחנו כבר לא זוכרים איך נראה הגונגל שמתאים לנו.. ואיפו הוא נמצא.

[ג''ימס_בונד*]

יש לי תחושה חזקה של חוסר אונים...כאילו לא משנה מה אעשה,,,זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב והכל מבוטל אוטומטית ואני רוצה לבכות ותמיד יהיה משהו שיקלקל לי את הכל....גם אם אני יודעת מראש שלא אותר.

[לב_נדר*]

לא יודעת מה להגיד... קוראת אותך...תמשיכי לכתוב

[ג''ימס_בונד*]

ועכשיו הגיע תורן של מחשבות אובדניות...יופה מאט!!!! מה אעשה ???

[בן_עמי*]

בס"ד
ורק אני ואנוכי נורמאלי מכולם, אני שוכח את עצמי בדרך אל הים.
תשבי על השובר גלים, ותחשבי שאין לך יותר בעיות, כי עומד להגיע גל צונאמי..

[לב_נדר*]

אפשר לעשות משהו שיעזור?

[ג''ימס_בונד*]

איני יודעת קול פנימי של מי מכתיב לי מחשבות אובדניות??? אולי אבא??? אולי אמא??? אולי אני??? אולי אחותי??? קולות מילדות.....אבי ואחותי...צמד חמד.אולי כועסים עלי עכשיו??? האם העבר באמת כל כך חזק??? אני לא בטוחה...האם אוכל לנתח את עצמי...אני סוביקטיבית. האם ניתן לנקות את המוח ולכתוב עליו עבר אחר??? או לשנות את ההווה...לכתוב הווה אחר...אבל אני אוהבת את מה שאני עושה...אבל הדכאון ....אני לא רוצה לשנות את העבר...אני רוצה את נפשי חזקה יותר....האם אוכל? האם אתחזק? ומאיפה הכל התחיל??? אני מזמינה את קוראי לעזור לי לספר את סיפור חיי.

[טאו_להורות*]

אני קוראת ולא מבינה אם את מדברת על פחד מלעשות מה שהוא שמביא אותך להימנעות מהכל, או מהפחד שאת לא מספקת לאוהביך את הסחורה שאת חושבת שהם רוצים.
לנתח את הפחדים שלי לבד נשמע לי בודד.
רציתי להגיד לך שאת לא לבד.
שאני מרגישה שהפחד מוביל אותי ואולי את כולנו למקום של שקר והימנעות ,מלעשות את מה שאנחנו באמת מעדיפים ומאמינים בו.
רציתי להגיד לך, שאכפת לי ממך ג'ימס היקרה ואשמח לקרוא כל מה שתרצי לכתוב ולשתף אותנו.

אפשר לשאול מה הכי מפחיד אותך עכשיו?

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מזמינה את קוראי לעזור לי לספר את סיפור חיי.
מקשיבים לך
אבל צריך זהירות עים הפרטים אים יכולים לזהות אותך.

[בן_עמי*]

בס"ד
אני חושבת הרבה על מוות.
לפעמים פשוט יותר לראות את המשך החיים כבנתיים,בלי להתחייב ליותר מידי.
ולפעמים אפשר "להריץ" את האפשרויות הקשות ביותר שיכולות כבר להיות, עד שהן לא נראות מאיימות כל כך.

[ג''ימס_בונד*]

כאוס. ...מלחמה שהיתה....המלחמה הבאה המשבר ....היאוש...מה יהיה???

[ג''ימס_בונד*]

מה מפחיד אותי??? הדכאון עצמו . חוסר תקווה... חוסר מעש.... ההסתגרות בתוך עצמי...חוסר אמונה..המחשבות של עצמי...המוות. הפחד להסתכל אחורה ולראות מה עברתי...ובשביל מה??? אין פחד אחד...זה כנראה הרבה פחדים שזורים אחד בתוך שני. גם חוסר אימון באנשים. גם חוסר יכולת להגיד כמו פעם: יהיה טוב. כי אני לא מאמינה שיהיה טוב....ולחשוב על מציאת דרך איך למות זה בכלל באלאגן.

[בן_עמי*]

[בן_עמי*]

בס"ד
יהיה טוב. כי אני לא מאמינה שיהיה טוב
איך היית מגדירה טוב?
לא מה החברה מגדירה כמצב טוב, איך את חושבת שהיה טוב לחיות עבורך?
ועבור הילדים שלך?
...ובשביל מה???
באיזה אופן של חיים, ושינויים, גם אים אי אפשר לעשות ממש עכשיו- כן היה "שווה" בשבילך להמשיך?
ואל תכתבי בעולם טוב יותר, הכוונה במסגרת הקיים.
גם חוסר אימון באנשים
אנשים זה דבר כללי, יש סוגים שונים של אנשים, האים יש בכל זאת אנשים שהם אמינים יותר בענייך?
ואיפו הם נימצאים?
איך את יכולה לזהות אותם ואיפו אפשר לפגוש אותם ?
בעלי כלבים למשל, ימצאו אנשים שמעניין להםלפגוש בטיול הערב עים הכלב, מי שאוהב נוודים יכול לצאת לטיול,
אילה שאוהבים ללקט מוצאים אנשים שמעניין להם להיות איתם בסיורי ליקוט.
אולי את נפגשת יותר מידי עים אנשים "מהסוג הלא נכון"?
פקידים למשל..

[רוזמרין*]

ג'יימס, לדכאון עצמו יש את התכונה לצבוע את הכל בשחור. אפילו אם לא היה לך עבר או הווה נוראים, הדכאון יגרום להם להיות כך. הדכאון הופך פחד רגיל לחרדה משתקת. אם תצליחי להשקיט את הדכאון, יהיו לך הכוחות להתגבר על המכשולים. קראתי פה, באתר, דברים רבים שכתבת, ומתוכם מצטיירת אישה חזקה, דעתנית ונחושה. אבל הדכאון, ימח שמו, מחליש את כל מי שהוא תוקף. תתייחסי אליו כמו אל כל מחלה אחרת שצריך להלחם בה.

חברה טובה שלי סבלה בזמנו מדכאון. באותה תקופה היא נהגה ללכת לפסיכולוג (עוד לפני הדכאון) והוא ניצל את העניין כדי לגרום לה להגביר את הביקורים מפעם בשבוע לפעמיים-שלוש בשבוע. שנה שלמה היא הסתובבה ב"לופ" של עצמה ובסוף אמא שלה לקחה אותה לפסיכיאטרית שאמרה לה:
"את מותשת מהדכאון ולכן אני אתן לך כדורים שיקטינו את רמות החרדה שלך ותוכלי לישון טוב יותר ולצבור כוחות ואז תוכלי להתמודד עם הבעיות שנראות לך עכשיו ענקיות".
לחברה שלי זה עזר והיא יצאה מזה תוך חודשים ספורים.

אני חושבת שאת צריכה עזרה לא וירטואלית כדי להחליש את הדכאון. אנחנו, בשמחה, נהיה לך אוזן קשבת למצוקות וננסה לעזור לך לחשוב איך לפתור בעיות או איך לחשוב אופטימי יותר.
שולחת לך חיבוק.

[פלוני_אלמוני*]

קישור:
http://www.youtube.com/watch?v=9jg4ekLG9Zo


{אותי הוא תמיד מעודד, לב נדר ממחשב אחר}

[בן_עמי*]

בס"ד
אבל הדכאון, ימח שמו, מחליש את כל מי שהוא תוקף. תתייחסי אליו כמו אל כל מחלה אחרת שצריך להלחם בה.
הדיכאון הוא לא התוקף, הדיכאון הוא תגובה לתקיפה.
ואולי זה לא מחלה, אלא נורת אזהרה. תגובה של אדם או החיה למצב שהוא שלילי עבורה.
כמו התפקיד של הכאב להתריע כשהאדם נפצע, או כמו תפקידו של החום שנלחם בחיידקים התוקפים את הגוף.
לקחת כדורים זה כמו לקחת מורפיום ולהמשיך כרגיל - במקום לשים חסם עורקים ולטפל בפציעה..
והוא ניצל את העניין כדי לגרום לה להגביר את הביקורים מפעם בשבוע לפעמיים-שלוש בשבוע. שנה שלמה היא הסתובבה ב"לופ" של עצמה
:-( נחמד בשבילו, עצוב בישבילה.
_אמא שלה לקחה אותה לפסיכיאטרית שאמרה לה:
"את מותשת מהדכאון ולכן אני אתן לך כדורים שיקטינו את רמות החרדה שלך ותוכלי לישון טוב יותר ולצבור כוחות ואז תוכלי להתמודד עם הבעיות שנראות לך עכשיו ענקיות".לחברה שלי זה עזר והיא יצאה מזה תוך חודשים ספורים."_
לפי הכתבה של נזקי הסמים החוקיים יש אנשים שלא יצאו מזה לעולם.
מורפיום להמונים.
YOUTUBE LEGAL DRUGS
באותיות קטנות.
אים מישהו יודע לעשות קישור..

[פלוני_אלמוני*]

בן עמי, עולות איזה אלף תוצאות
אני מניחה שהתכוונת לזה?

http://www.youtube.com/watch?v=gHA3LSrbgXE

למרות שזה דמגוגיה ויש הרבה הבדל בין כדורים לסמים לא חוקיים [ המינונים הוא אחד מהם]
זה עוזר וחבל לפסול את זה סתם [לב נדר ממחשב אחר]

[בן_עמי*]

בס"ד
בול.
וזה לא דמגוגיה, סמים זה סמים זה סמים.
גם התרופות הם תחת פקודת הסמים.
אין כל הבדל, זה כימיקלים המשפיעים על המוח.
בכלל כמות הכדורים המשווקת מזעזעת, נצרכת גם כשלא צריך, וזה כולל גם אנטיביוטיקה ואקמול.
על השימוש המוגזם בהם גם הרופאים כבר מדברים.

והסמים החוקיים גרמו בארה"ב ללא מעט אסונות.
שימוע משנת 1991 בפני מנהל המזון והתרופות האמריקאי ה-FDA . על ניזקי הסמים החוקיים:
.."הוא כוון אקדח לראש שלי".. וכו. מזעזע.
http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=1527371

[בן_עמי*]

בס"ד
אני לא שוללת לחלוטין שימוש בתרופות, אבל הן ברירת מחדל,
אקמול אים החום עולה לדרגה מסוכנת, או כשמדובר בילדים.
כתבת שהבחורה היתה שנה בטיפול לפני הדיכאון, 3 פעמים בשבוע, זה כבר גובל בהתנהלות צינית כמעט.
הוא היה חייב להבחין שהטיפול לא עוזר או אף מחמיר את המצב, ולהפנות לבעל מקצוע אחר.

[רוזמרין*]

בן עמי , אני נורא מבקשת שתקראי שוב את מה שכתבתי ובבקשה אל תצטטי חלקי משפטים שגורמים להיפוך הכוונה.
אני כתבתי:
"את מותשת מהדכאון ולכן אני אתן לך כדורים שיקטינו את רמות החרדה שלך ותוכלי לישון טוב יותר ולצבור כוחות ואז תוכלי להתמודד עם הבעיות שנראות לך עכשיו ענקיות".
את ציטטת רק את המילים הראשונות וזה לא הוגן.

הכדורים נועדו לתת לה שקט לפרק זמן קצר כדי שהיא תוכל להתמודד עם הבעיות אחר-כך ולא במקום.

דבר נוסף, אני הבאתי את הכדורים כדוגמא. יש גם טיפולים אחרים ואין לי שום עמדה לגבי זה כי לא התנסיתי בכך.
הגדרת הדכאון על-פי ויקפדיה, טיפולים וקישורים חיצוניים

[בן_עמי*]

בס"ד

את ציטטת רק את המילים הראשונות וזה לא הוגן.
מקובל, מתקנת.
הכדורים נועדו לתת לה שקט לפרק זמן קצר כדי שהיא תוכל להתמודד עם הבעיות אחר-כך ולא במקום
מה שרציתי לכתוב זה שלדעתי זאת דרך עים סיכון גבוה, ולפי העדויות יתכן שהתרופות גורמות לתופעות שאיתן כבר באמת בעיה להתמודד.
נכון שקשה להתמודד עים הבעיות בלי להגיע לשקט, יותר מזה- הדיכאון עצמו הוא לא מצב שמאפשר שינוי,
הוא מצביע על צורך בשינוי, שברור שלא יהיה כל עוד הדיכאון קיים.

שימפנזה בדיכאון אולי מרגישה שהיא בשבי, אבל ברור שבמצב כזה היא לא תנסה אפילו לברוח מהכלוב..
יתכן שאפילו אים יפתחו לה את הכלוב היא תעדיף להישאר בפנים..
אבל ההבדל בינה לשימפנזה ש"מסתגלת" זה שהאחרונה לא מודעת כבר לזה שמצב השבי הוא לא טיבעי.
לא רק שהיא לא תצא מהכלוב גם אים הוא יפתח, אלא גם אים יחזירו אותה למקום ולקבוצה שלה, היא לא תישרוד.
יש אנשים שגם אים ברור להם שהם "חיים בשבי" כבר פיתחו תלות במצב הקיים, ולא ישנו אותו גם אים יוכלו.
אים יחזירו את הראשונה למצב ואופי חיים טיבעי יותר עוד יש לה סיכוי שאולי היא התאושש.

[טאו_להורות*]

כאוס. ...מלחמה שהיתה....המלחמה הבאה המשבר ....היאוש...מה יהיה???

הירח זורח עכשיו , ואת לוקחת עוד נשימה עמוקה ויוצאת מהחדר החוצה ומסתכלת על הכוכבים , שומעת צרצרים , מקשיבה לכלבים שנובחים ורגע עוצרת ומקשיבה לאיך האוויר נכנס אל הנחיריים וגולש אל הלוע וממלא את הריאות ואיך כשאת נושפת האוויר החם יוצא ומלטף את הנחיריים. ועוד נשימה ועוד אחת ואת חייה ומחר תזרח השמש וזה מה שיהיה . תמשיכי לנשום ותמשיכי לצאת החוצה ואלי כדאי לרדת אל הים ולראות שהגלים ממשיכים להגיע והכל בסדר.

מה מפחיד אותי??? הדכאון עצמו . חוסר תקווה... חוסר מעש.... ההסתגרות בתוך עצמי...חוסר אמונה..המחשבות של עצמי...המוות. הפחד להסתכל אחורה ולראות מה עברתי...ובשביל מה??? אין פחד אחד...זה כנראה הרבה פחדים שזורים אחד בתוך שני. גם חוסר אימון באנשים. גם חוסר יכולת להגיד כמו פעם: יהיה טוב. כי אני לא מאמינה שיהיה טוב....ולחשוב על מציאת דרך איך למות זה בכלל באלאגן.

אני לא מבינה את המוות , עדיין לא הייתי שם , נדמה לי שזה מקום שלא כדאי לבחור להגיע אליו מוקדם מדי, אבל אני כן מבינה בחיים .
אני עוסקת בילד תינוקות המון שנים. אני מלטפת את התינוק עוד לפני שאמא שלו מלטפת אותו ומקבלת אותו לאוויר העולם , מבקשת ממנו רק לנשום, לחיות בשביל להמשיך את הפוטנציאל שאבא ואמא שלו זרעו , עלמנת שהוא או היא ימשיכו לעגדול ולעשות ילדים .
כמו כל יצור אחר בעולם גם אנחנו לא מודעים שלנשום זה לא מובן מאליו , לעשות ילדים זה לא מובן מאליו ולגדל אותם באהבה זה בודאי לא מובן מאליו.

חוסר מעש ...והסתגרות בעצמך... מאפשרים לך למצוא את עצמך בבלגן שסביבך. את בעצם עושה מדיטציה ,את מנסה להבין שאלה קיומית אקזיטנצאליסטית ענקית שחכמים יהודים, הודים וסינים מתלבטים כבר שנים.
בשביל מה???
בעלי חיים לא מודעים לשאלה הזו אבל אנחנו בני האדם המודעים שואלים את עצמנו כל הזמן את השאלה .
אני מוצאת בטבע הסובב אותי את התשובות , אולי את יכולה לעשות פסק זמן קצר ולצאת למקום שקט בטבע שבו את רק צריכה לנשום.

אני איתך , את לא לבד

[ג''ימס_בונד*]

קראתי את הכל ואני אקראה שוב, בצורה מרוכזת יותר. אתן נהדרות טאו -להורות, בן- עמי, רוזמרין.. ומלאות עידוד....כל אחת לפי דרכה. רוזמרין ובן-עמי...אל תתוכחו על דרך טיפול....אל תשכחו שאני עצמי שנים עבדתי כאחות מוסמכת ועסקתי במתן טיפול רפואי תרופתי ובשנים אחרונות אני עובדת בבית טבע שמחפש דרכים טבעיות יותר... אלטרנטיביות.יש לי גם מושג בפסיכולוגיה. מאוד מאוד קטן, אבל יש. שתיכן צודקות. פסיכולוג הוא אדם שעובד וצריך להתפרנס ולפעמים לסיים את הטיפול מהר, זה לא משרת את האינטרס שלו ...במיוחד שהטיפול הוא יקר ולא קל למצוא לקוחות. המטופל לא תמיד יכול להבין זאת כי הוא סומך על המטפל וגם תלוי בו במידה מסויימת.אני מאמינה ששטח הפסיכולוגיה הוא מאוד פרוץ והדברים האלה קוראים הרבה מאוד פעמים. בקשר לטיפול התרופתי ...גם כאן דרושה זהירות...יש גם תרופות שגורמות להתמכרות...ולפעמים הן ניתנות בקלות יתר...ויש להן תופעות לואי ולפעמים הן גם לא עוזרות....ובכל תחום יש נוכלים ונצלנים.. וטעויות.ויחד עם זאת לא לעשות כלום זה גם לא דרך.
טאו-להורות...אני יוצאת הרבה למרפסת ומסתכלת על ירח וכוכבים...אך ליבי כל פעם מחדש מתמלא כאב. לפעמים אני פוחדת מרגעי אי שפיות מרוב כאב ושאעשה משהו לעצמי. את המלחמה בבית ספר הובלתי לנצחון אך אני עצמי נשארתי ללא כוחות ואין לי זמן לנוח.אני מרגישה מותקפת ומגיבה בדכאון...זה נכון. אם טרם עניתי לכל התגובות, אל תפגעו, אני לא כל כך מרוכזת בזמן אחרון...אחרי הקריאה השניה אוסיף עוד. עכשיו אלך קצת לנוח.

[בן_עמי*]

בס"ד

_חוסר מעש ...והסתגרות בעצמך... מאפשרים לך למצוא את עצמך בבלגן שסביבך.
את בעצם עושה מדיטציה ,את מנסה להבין שאלה קיומית אקזיטנצאליסטית ענקית שחכמים יהודים, הודים וסינים מתלבטים כבר שנים_.
אהבתי..
לעשות ילדים זה לא מובן מאליו ולגדל אותם באהבה זה בודאי לא מובן מאליו.
בשביל מה??
אולי פשוט בשביל לגדל אותם באהבה..
אני מוצאת בטבע הסובב אותי את התשובות
?

[בן_עמי*]

בס"ד
_את המלחמה בבית ספר הובלתי לנצחון אך אני עצמי נשארתי ללא כוחות ואין לי זמן לנוח.
אני מרגישה מותקפת ומגיבה בדכאון...
לפעמים אני פוחדת מרגעי אי שפיות מרוב כאב ושאעשה משהו לעצמי._


ובכל תחום יש נוכלים ונצלנים.. וטעויות.
בהחלט יתכן שכאשר המצב של הבחורה החמיר, הוא העלה את מספר הפגישות כדי למנוע אסון.
אבל בפועל זה מנע מימנה לעבור לטיפול או שיטה אחרת.
אולי אמונה יתרה מידי במקצוע..

[ג''ימס_בונד*]

בשלב זה...למרות הכל...אני ממשיכה. בקושי רב ,אך בכל זאת בחרתי בעסק שלי צבע לשיער וצבעתי את השיער וגם עשיתי מסכה לפנים ואלך לעבודה מסודרת ו"מלאת בטחון" ואחר כך אחליט מה אעשה??

[טאו_להורות*]

"
עשיתי מסכה לפנים ואלך לעבודה מסודרת ו"מלאת בטחון" ואחר כך אחליט מה אעשה??

ג'ימס יקרה,
כולנו שמים מסיכות ומשחקים ב "כאילו " ולפעמים זה עוזר להונות את הסביבה ולהמשיך את השגרה .
השאלה היא אם את יכולה להמשיך במאמץ הזה או להביא לשינוי.
לדעתי צריך המון כוח ואומץ להמשיך כדי שהאחרים לו יפגעו, שהסביבה לא תחשוב לרגע ש"את לא בסדר".
אני קוראת בין המילים שלך המון רצון לחפש דרך אחרת, להביא לשינוי וכנראה שאת אוהבת מאוד את האנשים שעוצרים אותך ולכן את ממשיכה.

הפחד לפגוע באחרים, האהובים, לפעמים מבוסס על ההנחה המוטעת שכך הם מרגישים . אולי את יכולה לשאול אותם, מה הם מרגישים?

תשאלי את עצמך, מה יקרה אם אצא לפסק זמן ולא אמשיך לשחק אותה "אצלי הכל בסדר"?

האם זה יעזור לי אם אני "אשבור את הכלים ,ולא משחקים" או דווקא להמשיך בכוח צעד אחרי צעד, יום אחרי יום עד שהזמן ירפא. ?

איתך, לאורך כל הדרך

[טאו_להורות*]

בן עמי , אני מוצאת בטבע הסובב אותי את התשובות
התכוונתי ליצורים הקטנים שבטבע , לעכבישים, צרצרים , ציפורים...... שפשוט ממשיכים בדרך שאמא , סבתא וסבתא של סבתא ......הלכו.
_

[ג''ימס_בונד*]

טאו להורות, איך "אשבור כלים"?? אני מפרנסת את ילדי ומנהלת עסק ובית ומשפחה שהם חתול, שני ילדי ואני. המציאות לא מאפשרת לי לשבור ולהישבר. יש המון חזיתות שמולן אני עומדת כמו צבא שלם. אני לא רוצה לשחק "אצלי הכל בסדר",,,,גם אף פעם לא אמרתי זאת, אבל לפעמים אין ברירה וחייבים להיות חזקים יותר מהתוקפים.,אפילו למרות הדיכאון. ויחד איתו.

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מפרנסת את ילדי ומנהלת עסק ובית ומשפחה שהם חתול, שני ילדי ואני. המציאות לא מאפשרת לי לשבור ולהישבר. יש המון חזיתות שמולן אני עומדת כמו צבא שלם
אבל משהו כן נשבר מהמציאות הזאת, של ניהול משפחה ועסק, שנותנים סיפוק אבל דורשים המון השקעה,
ושל סידורים, ומלחמות שרק שואבים המון אנרגיה.
אולי אפשר להוסיף כל דבר שלא קשור לשיגרה של ילדים-עסק או מלחמות.
זה יכול להיות טיול עים הכלב, או ללכת לים, או לפגוש אנשים שנחמד לך להיות איתם.
זה קשה למצא זמן וכוח לזה שמגדלים את הילדים לבד, ולפעמים "אין ראש" לזה-
אבל זה "מנקה את הראש", בסופו של דבר.
אפשר "להיזרק" עים הילדים באיזה פרק בים בנחל קרוב, או בטיילת, במקום שאפשר "לנקות את הראש" גם איתם.
אבל לפעמים צאיך לחכות עים זה שה"גל הצונאמי" של הסידורים המלחמות, וכו קצת יעבור..

[בן_עמי*]

בס"ד
אני לא רוצה לשחק "אצלי הכל בסדר",,,, גם אף פעם לא אמרתי זאת, אבל לפעמים אין ברירה
אני אף פעם לא שיחקתי את "אצלי הכל בסדר" וזה לא הפריע לי להילחם.
מלחמת גיהד.
אצל אף אחד אף פעם לא הכל בסדר, וגם המנהלת, הפקידים, וכל מי שאת רואה,
כל אחד תקוע עים ה"ברוך" (צרות, בלאגן..) שלו, רק שנהוג להשאיר אותו בבית, ולא להביא אותו לעבודה..

[ג''ימס_בונד*]

נשברתי כאשר הגענו לחופש הגדול...בית ספר לא בתמונה...זה הזמן לבכות, לאסוף כוחות ואולי להשבר ולשבור מה שניתן. בן-עמי, את לא מצפה שאלך לבכות אצל מנהלת בית ספר ואחפש אצלה הבנה בנושא אהבה לילדי, למשל. האם זה יולי ציזר אמר "באתי, ראיתי, נצחתי" אז באתי ראיתי נצחתי ושקעתי בדכאון עמוק בעל אופי אובדני ומצב רוח שחור.

[בן_עמי*]

בס"ד
את לא מצפה שאלך לבכות אצל מנהלת בית ספר ואחפש אצלה הבנה בנושא אהבה לילדי
לא. רציתי לכתוב שאים היה למנהלת אומץ- היא היתה באה לבכות אצלך..
"בת של מלך" YOUT TUBE (באותיות רגילות)
יש רק אחד שמבין..

[בן_עמי*]

בס"ד
אז באתי ראיתי נצחתי ושקעתי בדכאון עמוק בעל אופי אובדני ומצב רוח שחור.
רגע, נכון, אבל יקח לי זמן לנסח את מה שאני רוצה לכתוב..
בנתיים..
הדיכאון היה קודם, או רק אחרי ? יש בינהם, לדעתך, קשר, או לא?
ואים לא היית מנצחת, מה היה המצב שלך אז?
ובמקרה שהיית נשברת, מה היה המצב של הילדים?
את באמת יכולה לדמיין אותם לבד?
ואים לא, אז ממילה אין לך ברירה אלא להישאר..

[ג''ימס_בונד*]

הדיכאון היה, אבל לא יכולתי לתת לו בטוי...זה לא ממש "לשחק הכל בסדר" זה לחכות לזמן מתאים,,, זה לא תמיד אפשרי,,,אני לא יודעת איך עשיתי זאת...אני מאוד מפחדת עדיין...

[ג''ימס_בונד*]

לא רציתי לא את המלחמה ולא את המשחק...לא במקרה הזה.

[טאו_להורות*]

לא רוצה לשחק "אצלי הכל בסדר",,,,גם אף פעם לא אמרתי זאת, אבל לפעמים אין ברירה וחייבים להיות חזקים יותר מהתוקפים.,אפילו למרות הדיכאון. ויחד איתו.

אני מאוד מעריכה את הכוח שלך להמשיך ולא להישבר.
רציתי לכתוב שמצאתי המון עוצמה בהחלטה לנהל עסק משלך ולפרנס בכוחות עצמך .
הלוואי והיה לי האומץ להתנתק ולהיות עצמאית ולפרנס את עצמי.

האם מדובר בפחד שלא תצליחי להתמיד בעסק?

האם מדובר בפחד שאת לא מסוגלת לפרנס לבד? או שאת מעריכה שאת לא תצליחי לתת לילדים מה שהורים אחרים נותנים?
מה הבעיה אם החופש הגדול?
יש סיכוי שהילדים יעזרו לך בעסק?
יש סיכוי שתוכלי לצאת איתם לכמה ימים לטיול ?

אני רוצה לעזור ..אבל לא יודעת איך . בנתיים ממשיכה לקרוא

[ג''ימס_בונד*]

נאלצתי לנהל מלחמה מאוד קשה בבית ספר. כתבתי על כך בדף שלי "העצמת ההתמודדות מול מערכות ככלי לשיפור תפקודי האמהות". היו שם הרבה ישיבות, שקרים, צביעות ובעיקר פגיעות בזכויות התלמיד ומשפחתו. בשביל להוביל את התהליך למקום הרצוי לנו, הייתי צריכה להשקיע הרבה מאוד כוחות ולהזניח את כל הדברים האחרים...חנות, בריאות, בית...זה כמו מלחמת ההתשה...בסוף אין כוח וצריך לטפל בהרבה מאוד דברים שהוזנחו...אז בא הדכאון...בחופש הגדול...כאשר בית ספר קצת מתרחק מאיתנו. אני לא ממש יכולה להרשות לעצמי להישבר ולשבור את הכלים, כי עלי להמשיך לנהל את הבית ואת העסק ולפרנס. זו התשובה לאנשים שואלים אותי:" מה כבר יקרה אם תהיי קצת חלשה ותשברי את הכלים"?

[בן_עמי*]

בס"ד
אז בא הדכאון...בחופש הגדול...כאשר בית ספר קצת מתרחק מאיתנו
כן, כי כשאתה משקיע במלחמה את כל הכוחות, אתה לפעמים מבין שהלכו על המלחמה יותר מידי כוחות,
שחסרים כדי לנהל את החיים עצמם.
כמו מדינה שמשקיע את כל המשאבים במלחמה, ורק בסוף המלחמה מבחינים בזה.
אבל גם במדינה, המלחמה האמיתית זה למצא את המשאבים כדי לנהל אותה במצב יציב ביומיום.
לפעמים אנחנו זמן רב מידי צריכים להקדיש את המחשבה לאיך נלחמים על הזכויות של הילדים,
או איך לנהל את העסק, אצלך, ואיך לארגן את כל מה שצריך, ולא נשאר זמן וכח לחשוב על דברים אחרים.
דבר אחד, לדעתי חשוב, יותר מכל המלחמות -
זה שישאר לי זמן וכוח להקשיב לילד אחד, לעשות עים השניה את מה שביקשה כבר כמה פעמים, להסביר שוב כמה דברים לשלישית, כי צריך להגיע לאיזה הסכם.. ולבוא לרביעי פעם חמישית, כי הוא שוב התעורר..
ושכל העולם ילך ל@$%^ן עד שאני אגמור לעשות את זה..
בשביל להוביל את התהליך למקום הרצוי לנו, הייתי צריכה להשקיע הרבה מאוד כוחות ולהזניח את כל הדברים האחרים...חנות, בריאות, בית...זה כמו מלחמת ההתשה...בסוף אין כוח וצריך לטפל בהרבה מאוד דברים שהוזנחו...אז בא הדכאון.
את כותבת שצריך לחשוב על החנות, צריך לחשוב על הילדים, ועל הבריאות שלנו כדי שנוכל לטפל בהם.
את לא כותבת שצריך לחשוב גם על מה שיתן לך את האנרגיה להמשיך..
יכול להיות שמרוב מחשבות על הדברים הקודמים לא נשאר זמן לזה ..
אולי צריך להגביל את הזמן שחושבים על דברים אחרים, ולהשקיע יותר זמן באיך "לנקות את הראש " מכל היתר..

יש רק בעיה אחת, שזה מאוד קל לכתוב את זה באנטרניט..
מה שיעזור לי למשל לצבור אנרגיה ברגע זה זה עוד כוס קפה קר, הבעיה היחידה היא שכדי לקום מהכסא
הזה מול המסך, אני אצתרך להזמין גרר פנוי או לחילופין מנוף..

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מאוד מפחדת עדיין...
ממה?

[או_רורה*]

ג'יימס בונד, רציתי לומר לך שגם אני הייתי שקועה במקום הזה. וגם אני יצאתי ממנו. בלי חומרים כימיים.

אבל בעצם, מה שבאמת רציתי לומר זה "וואו" - את מפרנסת את שני ילדייך לבדך ומנהלת עסק שהוא שלך!
הלוואי שגם אני אמצא את הכוחות להשתתף בפרנסת משפחתי וליצור עסק שלי. מעריכה אוןתך נורא, בלי קשר לדיכאון.

[בן_עמי*]

בס"ד

....אל תשכחו שאני עצמי שנים עבדתי כאחות מוסמכת ועסקתי במתן טיפול רפואי תרופתי ובשנים אחרונות אני עובדת בבית טבע שמחפש דרכים טבעיות יותר... אלטרנטיביות
באמת. איך הצלחת להגיע ממשרה לעסק?

[ג''ימס_בונד*]

אני לא יודעת למי להתיחס קודם? לפתוח עסק זה ממש לא בעיה. חשוב ראש צלול ועבודה נמרצת. להיות עם העסק זה קלי קלות...להיות אשה ואם לילדים זה קשה קשה. כי כאן האשה מתחילה להקרע בין שני עולמות חשובים: ילדים וקרירה. ויחד עם זאת, אם הייתי רק אמא, אז גם הייתי בדיכאון ....ואם הייתי רק מקימה עסק, גם אז הייתי בדיכאון...אלה החיים...הם לא משהו אחר.

[בן_עמי*]

בס"ד
לפתוח עסק זה ממש לא בעיה. חשוב ראש צלול ועבודה נמרצת. להיות עם העסק זה קלי קלות...
ממש לא בעיה, מיד אשוב, הלכתי לפתוח עסק..
את יודעת, לרוב האנשים זה דבר קשה מאוד. יש פה משהו שקשה מאוד לאחרים ואת עושה אותו ב"הליכה".
זה גם הרבה פחות מתסכל מאשר לעבוד סתם, בעסק של מישהו אחר.
ויחד עם זאת, אם הייתי רק אמא, אז גם הייתי בדיכאון ..
רוב החברות שלי היו בדיכאון אים הם היו "רק" עים הילדים.
אני אהבתי להיות "רק" איתם. אף פעם לא הבנתי למה מאלף כלבים באגודה לכלבנות נחשב לאחלה מקצוע,
ואים יש לך "בית גידול" לרועה גרמני או סטר אירי, זה מעניין. ולגדל בני אדם, נו, אז זה "עקרת בית.."
אילפתי וגידלתי כלבת קוקר ורועה גרמנית, ותאמינו לי שלגדל ילדים זה הרבה יותר מעניין..
טוב זה היה בהרים אז זה היה כייף..
גם כשהם הרבה זמן במוסדות החינוך ובחוץ, לדעתי זה יותר מורכב, בהרבה תחומים. אבל לא תמיד יש ברירה.
כאן האשה מתחילה להקרע בין שני עולמות חשובים: ילדים וקרירה זה גם קשה, כי צורך יותר זמן ואנרגיה.
אולי לצמצם למינימום את עבודות הבית, אולי לנצל יותר שבתות וחגים..
ואולי להשלים עים זה שבמצב הנתון את נותנת להם ולך מה שאת יכולה. ואים לא נראה לך אז לחשוב איפה אפשר לשנות.

[ג''ימס_בונד*]

לפעמים נדמה שאין פתרונות בכלל. בית ספר לקח הרבה כוחות ששילמתי אותם במלחמה מיותרת שהוא יזם. בית ספר מזכיר לי את ראש הממשלה שלנו שעושה מלחמות ואבדות כבדות בנפש האדם ללא בדיקה, תכנון, מטרה, בכלל לא ברור,,,בשביל מה???? ואחר כך צריך ממש שיקום ולא ברור אם יש כוחות להשתקם...צריך זמן לחזור לעצמי ולא ברור אם יש את הזמן הזה...ואז בא הדיכאון. ואני אומרת לעצמי: "כמה טוב יכול היה להיות אם לא היה בית ספר"

[טאו_להורות*]

זה כמו מלחמת ההתשה...בסוף אין כוח וצריך לטפל בהרבה מאוד דברים שהוזנחו...

ובמקום אחר קראתי
זו התשובה לאנשים שואלים אותי:" מה כבר יקרה אם תהיי קצת חלשה ותשברי את הכלים"?

האם את מרגישה שזו חולשה להתפנות לעצמך ?
להפסיק את המלחמה למען האחרים , האהובים, לנוח לזמן מה ולתת לעצמך זמן להתאושש , זה לא חולשה.
הורגלנו לחשוב שאנחנו סופר יומניות . צריכות תמיד , תמיד לשלוט בריגשותינו לשמור שהכל יהיה בסדר.
השאלה היא מה יקרה אם "תתפנקי" קצת? ותנוחי לזמן מה .

[ג''ימס_בונד*]

אני לא יכולה להתפנק ... העסק צריך לעבוד...ואני לבד בעסק ואין מחליף.

[פלוני_אלמונית*]

סהר

http://www.sahar.org.il/tellUsomething.asp

[בן_עמי*]

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים אני שומעת מן דעה כזאת שמי שבדיכאון אז הוא בוחר להיות בדיכאון.האם זאת בחירה שלי של זמן ומצב??? האם דיכאון הוא גם צורך. האם ניתן לומר: "אני חייבת דיכאון!!!??" או אולי הוא ממלא צורך אחר או מצדיק את הרצון לא לעשות כלום??? ואולי זה נראה מאוד רומאנתי לחשוב על מוות?? אבל לדעתי הוא בעיקר הבנה עמוקה יותר של החיים. ומה כבר הבנתי שלא ידעתי קודם??? בעיקר התנסיתי בעצמי מול דעות קדומות של בית ספר ....והמציאות המזעזעת. שמעתי שבשביל לצאת מדיכאון צריך לפענח מחדש את המציאות. אולי שווה לנסות??? אחד הדברים שעזר לי, דרך אגב, הוא רבע שעה של צחוק ללא סיבה וגם הקשבה למוזייקה קלאסית איכשהוא מארגנת את הראש מחדש.

[פלוני_אלמונית*]

זאת אני, ג"ימס בונד.

[לב_נדר*]

שמעתי שבשביל לצאת מדיכאון צריך לפענח מחדש את המציאות. אולי שווה לנסות
אהבתי
@}

[לב_נדר*]

עכשיו רק נותרה השאלה: איך עושים את זה?
מה שלומך? איך עבר היום ?

[פלוני_אלמונית*]

הימים עוברים להם גם כשאני בדיכאון וגם כשאני לא בדיכאון.

[פלוני_אלמונית*]

יש לי חלום, כמו בשיר ההוא ,,,:"אני רוצה להיות הילד הראשון, שיתערר בירושליים האחרת" " אני רוצה להיות האמא ראשונה שתתעורר בישראל ללא בתי ספר" לה לה לה...אני רוצה להיות הילד הראשון, שיתעורר בישראל אחרת...

[פלוני_אלמונית*]

" לה לה לה ....אני רוצה להיות הילד הראשון, שלא ילמד מטלוויזיה על שחיתות מנהיגי הממשלה. לה לה לה ....

[בן_עמי*]

בס"ד
אני רוצה להיות הילד הראשון, שלא ילמד מטלוויזיה על שחיתות מנהיגי הממשלה. לה לה לה ....
יש שיטה נהדרת- לעבור מהטלויזיה למחשב, ממילה אין בחדשות שום דבר חדש ..

[בן_עמי*]

בס"ד
אני רוצה להיות האמא ראשונה שתתעורר בישראל ללא בתי ספר לה לה לה...
אולי להיות האמא ראשונה שתתעורר בישראל ללא "חוק- חינוך(?)-חובה-חינם"(?)
יש עוד הורים שאין להם ברירה.. אני רוצה להיות האמא ראשונה שתתעורר
בישראל עים בתי ספר פתוחים ודמורקטים חינם לכל הקהילה. לה לה לה...

[שבע*]

גיימס בונד קודם כל
לא יודעת אם זה קשור ואת יכולה למחוק...
לא הייתי ממש בדיכאון מוגדר אבל יש הרבה תקופות שאני מרגישה כמו פקעת עצבים מהלכת או ממש בלי כח לעשות דברים, וכשהיו כמה חודשים שלקחתי פרחי באך פתאום אחרי כמה שבועות בהסתכלות לאחור ראיתי שבלי ששמתי לב דברים קיבלו הרבה יותר פרופורציות. פתאום משהו שהייתי כועסת עליו מאד הרגיז אותי עדיין- אבל הכעס היה הרבה יותר קונקרטי ומדוייק, לא השלכתי עליו את כ ל הצרות שלי ושל העולם. היה לי קצת יותר קל על הכתפיים שלי. קיבלתי קצת איזה איזון.
אולי שווה לך לנסות משהו כזה?
אולי סתם תפרגני לעצמך איזה טיפול? לא שיחות שבועיות עם פסיכולוגים ומלא ברברת והוצאות של כסף, סתם משהו חד פעמי, משהו בשבילך, לא יודעת אולי שיאצו, עיסוי, שיחה חד פעמית עם איזה מטפלת ממש חביבה, לא יודעת, מה שבא לך. לפעמים משהו כזה יכול לתת כח להתחיל כיוונים חדשים של מחשבות...

[פלוני_אלמונית*]

אולי אלה הצרות של העולם, אבל הם לוקחים את זמני ואת כוחי ואת כספי.

[פלוני_אלמונית*]

מצאתי פתרון לכביסה האין סופית..... מכבסה בתשלום...80 שח ל 10 קילוגרם כביסה שמגיעה בחלקה מגוהצת ומקופלת ובחלקה רק מקופלת., מסרתי 20 קילו כביסה שכבר לא יכולתי להסתכל עליה. אומנם נפרדתי מי 160 ש"ח, אך לפחות לא נאלצתי להסתכל על הכביסה ולהרגיש רגשי אשם שלא היה לי זמן, למיין, לכבס,ליבש ו לקפל אותה ולפזר בארונות.