המסע אל האופק

[אנונימי]

כמעיין המתגבר (2008-03-05T12:26:19):
היום היא צריכה לעשות סדר בדברים...זה הדבר הראשון שהיא אומרת לעצמה כשקרן שמש ראשונה מלטפת אותה מבעד לזכוכית החלון.
כבר מזמן שהיא תוהה על מקומה, מקומה במשפחתה,כאחות בכורה שנפלה מזמן מ"כס המלוכה"....,מקומה כאישה צעירה ולא נשואה בגיל קריטי,בעוד שאחיה הצעיר ממנה ואחותה כבר באו בברית הנישואין והביאו לעולם אחייניות מדהימות.
"לא יכול להיות שאלוהים שכח אותי"...היא חושבת לעצמה..."ומה איתי?"
היא מבינה שעליה ללמוד את מקומה וייעודה, היא צריכה ללמוד איך..עליה להבין מה השם רוצה ממנה.
להתחיל מכך שהיום היא צריכה להניח ולשכוח את יום האתמול,בו הרגישה שוב אותה תחושה מוכרת וישנה ,התחושה ש"דרכו עליה", כילדה קטנה ומתמודדת הייתה,כשאביה נשא אליה טון דיבור כועס ומתפרץ,מלא עומס, חסר פרופורציה לסיבה. נכון, היא אומנם כבר בת שלושים ושתיים, אך אפילו מצמרת שנותיה, טון דיבור כועס מצד אביה בנוכחות אחיה ,אחותה וגיסתה יכול לכווץ אותה ולגרום לה להרגיש קטנה קטנה.
היום היא עוזבת את זה.עוזבת את המקום הזה שלה כמתמודדת ומנסה להתרכז ביש.
אולי אם הייתה כבר נשואה, היה לה מעין מגן,פילטר מסנן המרכך את עוצמת הפגיעות,היא חושבת לעצמה ,ואולי לא.
היא מהרהרת,"אולי אם היו לה כבר ילדים,כמו לאחיה ואחותה הצעירים ממנה,הייתה כבר במידת רוחק ראוייה ואביה לא היה מרשה לעצמו להתפרץ עליה".
היא יודעת בתוכה ,עמוק בפנים שהיא זכתה לשיעור,ושאם הדרך שלה נראית כרגע קשה ,מעוכבת,הכול יתהפך לטובה.

מבקשת להבין את השיעור,מבקשת להבין את מקומה המדוייק ,
ביום הזה היא תעשה צעד אחד קדימה,לטובתה.

[כמעיין_המתגבר*]

דלקת חריפה בעין,דלקת בגרון...
ידעתי שסערת הרגשות הזאת תוריד אותי למטה. כול כך קשה היה לי לספוג את הכעס,עד שהוא נתקע לי בגרון.הר של כעס שעלה,והפך לכאב גרון גדול.מה לא יכולתי לצעוק ?
מה לא ראיתי כשורה כשדלקת אחזה את עיני הימנית?
גם המחזור שקיבלתי היום היה כואב במיוחד.
אולי סמל לכאב של האישה שבי.הרחם שלי בוכה היום במיוחד.זועק את זעקתי.
אני מתפללת לאלוהים שיחוס עליי וייתן לי כוח לטפס במעלה המדרגות ...
עד שכבר חשבתי שעליתי מדרגה,ושהנה,אני כבר חזקה יותר,החלקתי כמה וכמה מדרגות מטה...
הלוואי והכול לטובה.

[כמעיין_המתגבר*]

הלוואי שיתהפך לי מהר מכעס לטוב,הלוואי.

[אום_שלום*]

@} תמשיכי לכתוב

[כמעיין_המתגבר*]

תודה אום שלום ...אני ממשיכה...

אל תוך הלילה,אני מניחה למוסיקת מדיטציה לקחת אותי למחוזות אחרים.
אני שמה את הראש על הכרית ומנסה להרדם.
אני אוחזת בידי שקיקון תה ומניחה אותו על עיני הימנית, "אם חברים היו עכשיו רואים אותי עם רטיית שקיק תה ירוק על העין..."היו מוצאים משהו נורא מצחיק בזה. וכך גם אני...מנסה למצוא נקודת אור ולחייך מבעד לעיני העצומה והמודלקת.
להתראות פגישה ביום חמישי, להתראות מסיבת חנוכת בית של חברים טובים שחיכיתי לה כבר שבועיים....
אני לא יכולה לצאת ככה מהבית.עין אחת סגורה,נפוחה,בשביתה. רק לדמיין את המבטים המשתאים של העוברים ושבים..."מסכנה, מה יש לה זאתי??,היא תמיד ככה?" ככה אני מדמיינת את זה.
אז אין מסיבה.הגוף שלי בשביתה.כנראה שהוא מוחה על דבר מה. לא מסכים .
את כול האנרגיה האצורה של הכעס,העלבון, האכזבה,הגוף שלי ספג.
אני צריכה לטפל בו עכשיו. אם בנפשי ובכעסי לטפל לא ידעתי, עכשיו אני צריכה להתמודד עם הכעס היכן שהוא נמצא:בגרון ובעין.
מנסה לקרוא בין השורות, בין התיקונים שלי ,אולי ישנה סיבה טובה לזה שתוכניותיי התבטלו לי.אולי אני צריכה כרגע להשאר במקומי, להמתין.
אבל עכשיו,לאיפה? איפה המקום שלי?
אולי אעבור דירה לעיר אחרת?
אולי אסע לחו"ל, להודו, ואעשה את המסע שלא עשיתי אחרי הצבא?
אבל בתוכי אני יודעת שאת המסע שלי להודו אני עושה בפנים, בתוכי, מסע של התוודעות ולמידה,היכרות עם עצמי,אולי כול דמות שהייתי פוגשת בהודו היא בעצם חלק ממני?
נשים מקושטות,ילדות מחוייכות,צמידים וטבעות כמזכירות לי את נשיותי...
גברים עטורי טורבנים ונופים מרגשים ועוצרי נשימה -נופיה של ילדותי.
"הלאה,צריך ללכת הלאה,ולא להיעצר"..אני נזכרת במשפט של שיר ששכחתי את שם הזמרת.
אני ממשיכה הלאה ולא הולכת לשום מקום,כן,פרדוקסלי אבל ככה ,כמו שאני,הכי קרובה לעצמי, מניחה לילדותי,לילדה שבי,לתחושות שאינן רלוונטיות יותר,מפנה מקום לאישה היפה שאני.מגיע לי.