אבא שלי חריג בחברה

[בת_שלו*]

תופסת אומץ לספר פה קצת ממה שעובר עלי. תודה על האפשרות הזאת, שיש את האתר הזה שאני כבר כמה זמן משוטטת בו, שיש מקום ואפילו שהוא וירטואלי שמאפשר לאנשים לבטא וההקשבה וההתיחסות. בימי מלחמה טרופים אלו זה ממש אי של שפיות.
ממה להתחיל? מההרגשה שאני במצב ירוד כבר כמה ימים אז יש לי תחושה שאנשים פשוט לא רואים אותי, כאילו הנוכחות שלי בהסתר ואני כל כך צריכה את היחס דווקא עכשיו.
אני אתחיל במה שעבר עלי היום:
אחה"צ, באתי לנחם אבלים, נפגשתי עם בנות כיתה שלי שלא ראיתי מליון שנה והשיחה זורמת ביניהן - ואני? אויר, לא מה קורה ולא איפה ומה את עושה ולא כלום? כאילו לא קיימת במרחב הזה.
הלכתי עם דמעות בעיניים. נזכרתי בכל הילדות שעברתי, שכל כך רציתי את ההכרה של החברה ביופיי הפנימי והחיצוני שבכלל יכירו שאני קיימת, ולא כל כך יכולתי לזכור הרבה מזה. שטף אותי הזיכרון הזה שבכלל בטח אנשים רואים אותי כמו איזה עב"מ שאולי קצת מרחמים. בהלוויה של הנפטר הנ"ל הקריאו הקרובים לו ביותר מהרהורי לבם על מי הוא היה וכל זה, חשבתי לי כל הדרך מהלוויה מה אני אקריא על אבי (שיבדל לחיים ארוכים ושלווים), כשיגיע יומו להיפרד מעל פני האדמה הזאת והמשפטים שרצו לי במח היו בסגנון של לספר על זה שהוא שונה בחברה וחריג וכמו שוטה הכפר: זה מציב סוג של מראה בפני האנשים, ומכל אחד מוציא את האמת שבו, מאנשים טובים ורבים לאורך הדרך המפגש איתו מוציא חמלה ואהדה, אנשים ולא מעטים אחרים תמיד מתיחסים אליו בזלזול וצוחקים עליו בפניו או לא בפניו.
ואני, שגדלתי לתוך כל זה תמיד פחדתי לראות את התגובות המעליבות והפוגעות.
אבי היקר שקומתו הולכת ומשתוחחת.
לרוב אני מתביישת בו, בבית ניחום האבלים הוא בא יצא הלך וחזר, ואני יושבת עם בנות הכיתה והוא נכנס ושואל את שאלותיו, ואני מתביישת, ובהתנייה של גיל העשרה מבקשת ממנו לצאת והן אומרות לי: "למה, שישאר אל תגידי לו ככה" ואני עוד יותר מתביישת עכשיו גם על הדפוס הזה שככה קפץ לו.
אני אפרט קצת עליו, עלינו:
ככל שאני יודעת הוא היה איש מבריק מבחינה אינטלקטואלית, שנתיים וחצי אחרי שנולדתי וכ- 4 שנות נישואים של הורי, נפגע אבי באופן אנוש בתאונת דרכים, מלבד שלל פגיעות בכל חלקי הגוף, נמחץ ראשו תחת מנוע, לאחר שיקום ארוך ואשפוזים רבים שלקחו כשנתיים חזר לביתנו.
וכך גדלתי לתוך מציאות שבה אבי נהפך לאדם עם בעיות פסיכיאטריות שונות ואימי לקחה על עצמה את תפקיד האחות הסיעודית, (תפקיד שאותו עדיין ממלאת).
ואני?
גם מרחמת גם מתביישת גם בורחת מבית עם צעקות ובכי וגם גדלה להיות פורקת עול ומלאת זעם ובושה על זה שאני הבת של החריג, שבישוב הקטן שלנו הכל ידוע לכל.
ובעיקר, בדידות, עקב הסיטואציה, כמובן שהיה מצד הורי ויתור על להביא לעולם ילדים נוספים.
וגם היום אחרי מיליון שנות עבודה פנימית, בימים שקשה אז מועקת הבדידות והמקום שלא רואים אותי זה התחושה הכי חזקה.
בכלל מוזר לי שאני מתחילה לשפוך את מה שעל ליבי שוב מלספר את קורות חיי זה שאבי עבר תאונת דרכים ולכן הגעתי עד הלום, עדיין כל כך חזק באישיות שלי. עדיין אחרי כל העבודה הפנימית שאני עושה, ברגעים קשים אני שוב חוזרת למקום הזה של ילדה קטנה ומופחדת?

בכלל אני בסיטואציה שהיה לי קשה בגלל מליון דברים אחרים אבל כרגע זה מה שיצא וכבר יש תחושה מעניינת של לכתוב ולהוציא את הדברים כך למרחב האינטרנטי.
אני אמשיך בפעם אחרת העייפות תופסת את מקומה.

[אין_כמו_משפחה*]

הסיפור שלך מאוד נוגע ללב. בקשר לפגישה עם החברות יכול להיות שבאותו רגע הרגשת נחיתות מסוימת ,אולי כי אבא שלך היה בסביבה .אולי היית בלחץ מסוים ולא שידרת בדיוק פתיחות חברתית ,וזה מה שעצר אותך ואת החברות משיחה משותפת. במיוחד שהיה צריך יותר להתאמץ אחרי שלא ראית אותם מיליון שנה,ואת בעצם היית נפשית במקום אחר
אחות שלי חריגה בחברה,ואני יודעת שהבושה וחוסר האונים עם הגזרה שלא תיגמר לעולם, יוצרים משא כבד,וחשוב מאוד להוציא ולאוורר אותו. מניסיון גם הכתיבה כאן יכולה לעזור. יש דף שפתחתי, ואולי ידבר אליך : איך יוצאים מהבושה ( () )

[אין_כמו_משפחה*]

ניסיתי לשלוח לך חיבוק ולא הצלחתי, קבלי במקום זה חיוך

[שקופה*]

ואני, שגדלתי לתוך כל זה תמיד פחדתי לראות את התגובות המעליבות והפוגעות

גם מרחמת גם מתביישת גם בורחת מבית
דומה אך שונה - אחי הצעיר ממני, מתקרב ל30
חיבוק ממני

[בת_שלו*]

תודה מקרב לב על התגובות והמילים החמות. אני יותר מאוחר אכנס לדף שלך על הבושה.
מאד משחרר וגם שקיבלתי תמיכה מאד עוזר. תודה, הילד מתעורר אמשיך אח"כ
שיהיו ימים טובים אמן!

[בת_שלו*]

אין כמו, ושקופה שלום ותודה מקרב לב על ההתיחסות. קראתי עכשיו את הדף של איך נפטרים מהבושה ובשינויים קלים למצב שאצלנו אני ממש הזדהתי עם המון דברים וגם עזרו לי התובנות מסביב.
הביא אותי לחשוב הרבה על כל החיים שלי שעברו לי כמו בסרט.
החיים מזמנים לנו מתנות כאלו שלא בחרנו לבד בחנות ופה אין פתק החלפה...
כמו ספירלה אותם שיעורים חוזרים בוריאציות שונות בהתאם לנסיבות.
היום ישבנו לאכול ארוחת ערב, מאז שעברנו ליד אבי הוא תמיד מגיע לאכול איתנו, היחסים ביני לבין בעלי מתוחים לאחרונה ואני רואה את בעלי לא מסוגל לקבל ולהכיל את אבי, בני המתוק שהוא רק בן 10 חודשים נצמד אלי ורוצה על הידיים, אני מנסה לחתוך את הסלט, אבי מחכה בקוצר רוח לארוחה ובעלי פורש למקלחת ורוצה לדחות את הארוחה בעוד כמה דקות ואני מנסה לתמרן בין הרצונות של כולם.
כולה ארוחת ערב ישראלית טיפוסית סלט ביצים גבינות, וכמה מתח כמה לחצים, מרגישה איך נגמר לי הכוח למצוא עוד ועוד פתרונות.
בשביל היחסים שלי עם בן זוגי אני צריכה קצת את השקט שלנו לבד ואולי בכלל שלי לבד, אין לי לב להרחיק את אבי, באנו הנה לאחרונה, אחרי כמה שנים שהיה פה לבד והאור חזר לו לעיניים בכך שאנחנו פה עם הנכד והכל, ידענו והוסכם שאבי הוא חלק מהתמונה, למרות שיש לו את הבית שלו.
היום ניסיתי להסביר לו על גבולות שזה בית אחר והוא תמיד מוזמן אך שיכבד את זה שפה הדברים הם אחרת, בכלל לא הופנם המסר עבר לו ליד האוזן.
גם ככה אני צריכה לראות ולהיות בבהירות לגבי היחסים שלנו בזוגיות השבירה שלנו כרגע.
מרגישה שבא לי להתאייד מהמרחב הזה ולראות את הדברים ממקום אחר ובעיקר אני מרגישה שאני צריכה שקט שקט שקט.
ומסכן בני מרגיש את המתח ורוצה ציצי ואמא כל הזמן ואני מנסה לא להתפרק לידו אבל לפעמים זה גם לא כל כך מצליח.
מבקשת ומתפללת לימים של שקט לנו ולכל עם ישראל, אמן

[אין_כמו_משפחה*]

כותבת מאוד בזהירות: היום ניסיתי להסביר לו על גבולות שזה בית אחר והוא תמיד מוזמן אך שיכבד את זה שפה הדברים הם אחרת, בכלל לא הופנם המסר אולי תחליטי עם עצמך מהם הגבולות שלך. כלומר,איזה גבולות את תעמידי כדי שתוכלי לחיות בשלום עם עצמך ובעלך. לא לפגוע בעצמך ובבנך, לא פחות חשוב מהמסירות לאביך. אחרי שהגבולות ברורים לך ,את לא חייבת להסביר אותם לאביך פשוט תקיימי אותם,ואביך יבין עם הזמן מהם החוקים.

[ציירת_הקומיקס*]

אחרי שהגבולות ברורים לך ,את לא חייבת להסביר אותם לאביך פשוט תקיימי אותם,ואביך יבין עם הזמן מהם החוקים

מסכימה מאוד עם הדברים, במיוחד אם אביך- כפי שאת מתארת- סובל מפגיעה מוחית ואז אולי (אומרת בזהירות) דברים צריכים להאמר בצורה ברורה של כללים בנוסח עשה ואל תעשה.

וחוץ מזה מה שאת כותבת מאוד נוגע ללב. נשמע שהחזרה לבית ההורים, לישוב שבו גדלת מחזירה אותך למקומות לא קלים. מקווה שתהיה לך התמודדות קלה, ואל תשפטי את עצמך בחומרה רבה מידי.

[בת_שלו*]

שוב אומרת תודה מקרב לב על ההתיחסות והתמיכה, זה מאד עוזר לדעת שיש אי שם מי שקורא ומספיק אכפת לו כדי להתיחס, זאת הגדולה של האתר המקסים הזה, אנשים באמת מקדישים תשומת לב לאחרים בלי להכיר בכלל.
היום שבת, שקט ונעים, ביקשתי מהורי סוף שבוע בלעדיהם, הם רואים שאני בתקופה לא קלה, ולכן אתמול שהיתי עם בני בבית אבי כדי שאמי שבאה בסופי שבוע ובני שמאד קשורים אחד לשניה יבלו ביחד.
היום איך שהתעוררנו בבוקר שוב הבאתי את בני אליהם ואני ישר חזרתי לחטוף תנומה נוספת.
כך אני מרגישה שהצורך שלי ושל בעלי לשקט לא יפגע בקשר של בני עם הסבים.

זה נכון לחלוטין הדברים על גבולות, ככה זה עם כל דבר ועם כל אחד בחיים, עד שאנו לא יודעים לשים את הגבול אף אחד לא ישים אותו בשבילנו, זה עזר בכל אופן לשמוע זאת שוב ושוב, כנראה שזה אחד הדברים שאני צריכה לעבוד עליו בחיים כל הזמן כי אין לי את זה "בילט אין", צריכה שוב ושוב לתחום גבולות ביננו לבין אבי, ביני לבין בעלי ובטח בכלל עם עצמי.

זה שחזרנו לגור פה בישוב שבו גדלתי באמת מחזיר אותי אחורה ופותח פצעים ישנים ויש לי עבודה רבה לעשות פה, בנתיים נהננו מאד מקבלת פנים מאד חמה מכל מי שמכיר אותנו פה ועדיין אנחנו מאד פנימה במשפחתיות ובסביבת הבית: הקמת הגינה וכאלו. אני מרגישה עדיין די בודדה כי לעומת תל אביב שממנה באנו ושם היינו מעגל חברות טובות שבאופן מופלא היינו כולנו פחות או יותר בהריון ובלידות ביחד, פה אין לי חברות ממש קרובות, הקשרים הם יותר של שלום שלום על המדרכה, מה שכן, בהקשר של אבי המון פעמים אנשים טרחו להגיד שהם ממש רואים איך הוא מאושר שאנחנו פה ושחזר לו האור לעיניים.

לבעלי די קשה אך הוא מצא עבודה חדשה, ובימים אלו צריך לברך על כך, אני בבית עם תינוקי המתוק ולא מתכוונת לצאת לשוק העבודות בזמן הקרוב.

בכל אופו החלטתי לנסוע קצת לתל אביב להיות בסביבה תומכת שמכירים אותי מקרוב ואוהבים אותי כדי קצת לראות את הדברים מרחוק, בעיקר בגלל הצורך להתרחק קצת מבעלי אחרי שבוע מאד כואב של משבר ביננו על רקע איפה אנו ולאן אנו ממשיכים: ביננו, כל אחדעם עצמו וכו... תקופה לא קלה.

אני אשתף עוד בהמשך, נהייה מעין דף בלוג ותמיכה ועל כך אני שוב מודה לכן מקרב לב.
שיהיו לנו ימים שקטים ושלום יחזור לאזורנו במהרה, אמן!

[פלוני_אלמונית*]

בת שלו? איזה טקסט חשוף וכואב, כולי תקווה שהדברים נראים יותר טוב, ולמתע להתמודד עם אביך, בעלך והסביבה החברתית שלך.

[נחמה_שליו*]

בת שלו איזה חשיפה והתמודדות עם כל המצב אני מקווה שאתם השתלבתם כבר בישוב חברתית ותעסוקתית, אני משוכנעת רק מהטקס שרשמת שאת אישה עוצמתית וכנה, הלוואי שתקראי את זה וחשוב יותר שעוד נשים ישכלו להיחשף, להתמודד, ולשתף. תודה ששתפת שנה טובה ומבורכת

[אלונה*]

ההודעה האחרונה לפני 10.6.20 היא מ- 2006. מעניין מה קרה מאז. שנה טובה לכווווולם