חינוך לכבוד הזולת
חינוך לכבוד הזולת
התכוונתי לכתוב לכבוד לזולת אבל הדף קפץ לי...
בכל מקרה, רציתי להעלות בעיה שמפריעה לי בזמן האחרון, אני מקווה שתאירו את עניי. אולי אני טועה.
בזמן האחרון אני רואה בעיקר אצל ילדי חינוך ביתי את החוסר יכולת לראות את האחר. אני מדברת על ילדים בגיל 5, 6 . אני לא מודדת את זה בקנה מידה של מבוגרים למרות שיש הרבה מבוגרים שאין להם שום יכולת כזו או יכולת מועטה.
כבר הרבה זמן אני שמה לב שילדים פוגעים בילדים אחרים, האם אינה מתייחסת למעשה. היא מתייחסת לצורך של הילד שהביא אותו לעשות את המעשה שזה ניפלא וחשיבה מתקדמת מאוד. אבל אני חושבת אולי אני מיושנת בדעותיי
שצריך להתייחס גם למעשה לפגיעה ולתוצאה ומה קרה לאדם שמימול.
לאחרונה גובר בי התחושה שדוקא אצל ילדי חינוך ביתי אני לא רואה שום התייסות של ההורה להתנהגות פוגענית. אצל ילדי גן/בי"ס יש מסגרת של כללים והתנהגויות מוגדרות, ובאמצעותם מוגדרת התיחסות לזולת, יש דברים ש"אסור" לעשות, ומוגדרות גם סנקציות.
חינוך ביתי עד הסוף? לתת לילד להבין בסופו של דבר לבד שהמעשים שלו פוגעים באחר? איפה הגבול? צריך לתת לילד לשים לב לבד שהוא פוגע באחר? מה עם מיקרים של פגיעה מילולית? אני מרגישה שיש הורים שהולכים לאיבוד בכל צורת החינוך המתקדמת, הם מאוד ערים לצורכי הילד שלהם אבל שוכחים ללמד אותו שיש גם אחר. האם זה לימוד מאוחר יותר? האם לא צריך ללמד את זה?_
תודה על הבמה
בכל מקרה, רציתי להעלות בעיה שמפריעה לי בזמן האחרון, אני מקווה שתאירו את עניי. אולי אני טועה.
בזמן האחרון אני רואה בעיקר אצל ילדי חינוך ביתי את החוסר יכולת לראות את האחר. אני מדברת על ילדים בגיל 5, 6 . אני לא מודדת את זה בקנה מידה של מבוגרים למרות שיש הרבה מבוגרים שאין להם שום יכולת כזו או יכולת מועטה.
כבר הרבה זמן אני שמה לב שילדים פוגעים בילדים אחרים, האם אינה מתייחסת למעשה. היא מתייחסת לצורך של הילד שהביא אותו לעשות את המעשה שזה ניפלא וחשיבה מתקדמת מאוד. אבל אני חושבת אולי אני מיושנת בדעותיי
שצריך להתייחס גם למעשה לפגיעה ולתוצאה ומה קרה לאדם שמימול.
לאחרונה גובר בי התחושה שדוקא אצל ילדי חינוך ביתי אני לא רואה שום התייסות של ההורה להתנהגות פוגענית. אצל ילדי גן/בי"ס יש מסגרת של כללים והתנהגויות מוגדרות, ובאמצעותם מוגדרת התיחסות לזולת, יש דברים ש"אסור" לעשות, ומוגדרות גם סנקציות.
חינוך ביתי עד הסוף? לתת לילד להבין בסופו של דבר לבד שהמעשים שלו פוגעים באחר? איפה הגבול? צריך לתת לילד לשים לב לבד שהוא פוגע באחר? מה עם מיקרים של פגיעה מילולית? אני מרגישה שיש הורים שהולכים לאיבוד בכל צורת החינוך המתקדמת, הם מאוד ערים לצורכי הילד שלהם אבל שוכחים ללמד אותו שיש גם אחר. האם זה לימוד מאוחר יותר? האם לא צריך ללמד את זה?_
תודה על הבמה
-
תבשיל_קדרה*
- הודעות: 8851
- הצטרפות: 10 נובמבר 2001, 08:15
- דף אישי: הדף האישי של תבשיל_קדרה*
חינוך לכבוד הזולת
זה לא קשור ל"חינוך ביתי". אם את מתיחסת לאירועים/אמהות בקבוצה שלך - עדיף לדבר על זה באופן פתוח ביניכם.
מנסיוני, לוקח זמן עד שנוצרת הפתיחות הזו.
מנסיוני, לוקח זמן עד שנוצרת הפתיחות הזו.
-
אמא_לילי*
- הודעות: 166
- הצטרפות: 06 ספטמבר 2006, 10:36
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לילי*
חינוך לכבוד הזולת
אמא,את מתארת מצב קשה ,וקודם כל חיבוק...
אני מוצאת את עצמי מבולבלת כשבני מישתמש באלימות,מאד קשה לי ליראות את זה ,אבל אני מזכירה לעצמי שזאת תקופה מסוימת בו ומשוכנעת שמתישהו יהיו לו הכלים ליפתור את הדברים בלי להרביץ(זה לא שזה קורה הרבה,אבל זה קורה וזה מכאיב לי).
אני מרגישה שהכי משפיע עליו כשאני משוחחת איתו על ההיתנהגות שלו לא ביזמן העימות(אם אני מרגישה צורך אז אני מפסיקה את ההיתנהגות האלימה ,אבל את השיחה על זה אני מישתדלת לידחות כי אני מרגישה שבתוך הסיטואציה אין לו אפשרות לישמוע אותי ביכלל)
אבל בלי קשר אלי,אני מרגישה שאת מתארת איזו בעיה בתיקשורת בינך לבין חברותיך,אני חושבת שאולי תקבלי פה כל מיני הסברים כאלה ואחרים,אבל בסופו של דבר,אתן היחידות שיכולות באמת ללבן את העינינים,אין אפשרות שפשוט תדברי איתן?אולי הן יפתיעו אותך...
אני מוצאת את עצמי מבולבלת כשבני מישתמש באלימות,מאד קשה לי ליראות את זה ,אבל אני מזכירה לעצמי שזאת תקופה מסוימת בו ומשוכנעת שמתישהו יהיו לו הכלים ליפתור את הדברים בלי להרביץ(זה לא שזה קורה הרבה,אבל זה קורה וזה מכאיב לי).
אני מרגישה שהכי משפיע עליו כשאני משוחחת איתו על ההיתנהגות שלו לא ביזמן העימות(אם אני מרגישה צורך אז אני מפסיקה את ההיתנהגות האלימה ,אבל את השיחה על זה אני מישתדלת לידחות כי אני מרגישה שבתוך הסיטואציה אין לו אפשרות לישמוע אותי ביכלל)
אבל בלי קשר אלי,אני מרגישה שאת מתארת איזו בעיה בתיקשורת בינך לבין חברותיך,אני חושבת שאולי תקבלי פה כל מיני הסברים כאלה ואחרים,אבל בסופו של דבר,אתן היחידות שיכולות באמת ללבן את העינינים,אין אפשרות שפשוט תדברי איתן?אולי הן יפתיעו אותך...
חינוך לכבוד הזולת
תבשיל קדרה
האמת, שבאמת ציינתי בעיה מהקבוצה שלי אבל ראיתי/חוויתי את זה בעוד מקומות אחרים שנפגשתי עם משפחות חינוך ביתי.
ואני חולקת עלייך זה כן קשור לילדי חינוך ביתי. כי באיזשהו מקום ילדי גן מקבלים איזשהי מסגרת ברורה. ילדי בית המיסגרת תלוייה בהורים.
אני לא אומרת שזה כל ילדי חינוך ביתי אם הבנת את זה כך. יש ויש כמו בכל דבר.
אגב. אני לא מחפשת חיזוקים או הזדהות, אם הייתי רוצה את זה הייתי פונה לחברותיי ומקבלת את זה. או תשובות כמו לדבר על זה באופן פתוח. כי יש לי ניסיון במפגשים וגם קשר עם האמהות הנ"ל.
אני מדברת על סוגייה מאוד ספציפית. נתתי דוגמאות מאוד שחור או לבן ואולי לא עושה צדק לנוגעים בדבר, כי רציתי להמחיש את כוונתי. אני רוצה לפתוח דיון אובייקטיבי על הסוגייה של כבוד לזולת.
אז בבקשה לא להתייחס לדוגמאות מעבר להמחשה. אלא להתייחס לנושא.
האמת, שבאמת ציינתי בעיה מהקבוצה שלי אבל ראיתי/חוויתי את זה בעוד מקומות אחרים שנפגשתי עם משפחות חינוך ביתי.
ואני חולקת עלייך זה כן קשור לילדי חינוך ביתי. כי באיזשהו מקום ילדי גן מקבלים איזשהי מסגרת ברורה. ילדי בית המיסגרת תלוייה בהורים.
אני לא אומרת שזה כל ילדי חינוך ביתי אם הבנת את זה כך. יש ויש כמו בכל דבר.
אגב. אני לא מחפשת חיזוקים או הזדהות, אם הייתי רוצה את זה הייתי פונה לחברותיי ומקבלת את זה. או תשובות כמו לדבר על זה באופן פתוח. כי יש לי ניסיון במפגשים וגם קשר עם האמהות הנ"ל.
אני מדברת על סוגייה מאוד ספציפית. נתתי דוגמאות מאוד שחור או לבן ואולי לא עושה צדק לנוגעים בדבר, כי רציתי להמחיש את כוונתי. אני רוצה לפתוח דיון אובייקטיבי על הסוגייה של כבוד לזולת.
אז בבקשה לא להתייחס לדוגמאות מעבר להמחשה. אלא להתייחס לנושא.
חינוך לכבוד הזולת
אמא לילי ברור שיש אפשרות שאני אדבר איתן, ואנחנו מדברות בדר"כ. אבל אני מדברת על פער בחשיבה.
אני לא מדברת על האלימות, גם הבנים שלי לא טלית שכולה תכלת. ילדים מרביצים, ילדים הם ילדים. השאלה מה עושים עם זה?
אני רואה שלא הייתי מספיק ברורה.
אני אחדד. כשאת מפסיקה את בנך מלהכות מה את אומרת לו?
לא , אני לא מרשה...
תפסיק...
מסבה את תשומת ליבו לרגשותיו של הילד המוכה.
מספרת לו על סיבה ותוצאה כשמרביצים זה כואב...
אני יודעת שזה נושא מורכב.
אני לא מדברת על האלימות, גם הבנים שלי לא טלית שכולה תכלת. ילדים מרביצים, ילדים הם ילדים. השאלה מה עושים עם זה?
אני רואה שלא הייתי מספיק ברורה.
אני אחדד. כשאת מפסיקה את בנך מלהכות מה את אומרת לו?
לא , אני לא מרשה...
תפסיק...
מסבה את תשומת ליבו לרגשותיו של הילד המוכה.
מספרת לו על סיבה ותוצאה כשמרביצים זה כואב...
אני יודעת שזה נושא מורכב.
חינוך לכבוד הזולת
אולי אני אמחוק את הדוגמאות ? מה אתן אומרות? כי אני רואה שזה מבלבל.
חינוך לכבוד הזולת
גם אני חושבת ש זה לא קשור ל"חינוך ביתי".
זה קשור לאיך הורים מחנכים את הילדים שלהם להתנהג.
זה קשור לאיך הורים מחנכים את הילדים שלהם להתנהג.
-
אמא_לילי*
- הודעות: 166
- הצטרפות: 06 ספטמבר 2006, 10:36
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לילי*
חינוך לכבוד הזולת
אני לא יודעת איך הבנת מדברי שזה לא קשור לילדי חינוך ביתי,כי ממש לא אמרתי את זה.אבל,אני כן מסכימה עם הקביעה הזאת.
את אומרת שילדי גן מקבלים מיסגרת קבועה,אמרת קודם- שילדי בית ספר אמנם מקבלים צעקות ואיומים,אבל לפחות האלימות ניפסקת...
סליחה על הבוטות,אבל-תיסתכלי מיסביב,איפה את חיה?
את מאמינה שאפשר להפסיק אלימות תוך שימוש באלימות?את לא רואה סביבך אלימות קשה אצל ילדים ונערים שכן הולכים לבית ספר?את חושבת שנושא האלימות מפסיק בגיל הגן ביגלל גננות טובות לב שמספקות"מיסגרת קבועה"?
אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה "לחנך" לאי אלימות זה קודם כל _לא לינהוג באלימות,לא ליכפות את דעתי,לכבד את עצמי ואת בני האדם סביבי(כולל ילדים...).אני לא תמיד מצליחה,אבל זאת השאיפה שלי,ואני מרגישה שהיא מניבה פירות.
אני לא מאמינה בלא לשוחח על זה,או בלא להגיב כלל,להפך!!!-אני פשוט מאמינה שכשילד חוטף משהו מילד אחר,לחטוף לו את זה ולהחזיר לילד השני פשוט מלמד אותו לעשות את זה רק בסיטואציות שהוא בטוח לגמרי שהוא הכי חזק...
או כשילד צורח,ליצרוח עליו שידבר בשקט לא ממש מלמד אותו לא ליצרוח...
אני מנסה לא לינהוג באלימות ובפעמים שאני כן נוהגת כך,לטפל בזה.
אני לא מצליחה כל כך להבין-מה את מציעה?
את אומרת שילדי גן מקבלים מיסגרת קבועה,אמרת קודם- שילדי בית ספר אמנם מקבלים צעקות ואיומים,אבל לפחות האלימות ניפסקת...
סליחה על הבוטות,אבל-תיסתכלי מיסביב,איפה את חיה?
את מאמינה שאפשר להפסיק אלימות תוך שימוש באלימות?את לא רואה סביבך אלימות קשה אצל ילדים ונערים שכן הולכים לבית ספר?את חושבת שנושא האלימות מפסיק בגיל הגן ביגלל גננות טובות לב שמספקות"מיסגרת קבועה"?
אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה "לחנך" לאי אלימות זה קודם כל _לא לינהוג באלימות,לא ליכפות את דעתי,לכבד את עצמי ואת בני האדם סביבי(כולל ילדים...).אני לא תמיד מצליחה,אבל זאת השאיפה שלי,ואני מרגישה שהיא מניבה פירות.
אני לא מאמינה בלא לשוחח על זה,או בלא להגיב כלל,להפך!!!-אני פשוט מאמינה שכשילד חוטף משהו מילד אחר,לחטוף לו את זה ולהחזיר לילד השני פשוט מלמד אותו לעשות את זה רק בסיטואציות שהוא בטוח לגמרי שהוא הכי חזק...
או כשילד צורח,ליצרוח עליו שידבר בשקט לא ממש מלמד אותו לא ליצרוח...
אני מנסה לא לינהוג באלימות ובפעמים שאני כן נוהגת כך,לטפל בזה.
אני לא מצליחה כל כך להבין-מה את מציעה?
חינוך לכבוד הזולת
אמא ליל נראה לי שנפגעת מדבריי אני צודקת? לגבי "לא קשור לחינוך ביתי" אני דיברתי לתבשיל קדרה.
לא. אני לא תומכת באלימות להפסקת אלימות.
אני לא מדברת על אלימות. אלימות היא בכל מקום. היא לא נפסקת בגיל הגן וגם לא באוניברסיטה. אני מדברת על משהו מאוד ספציפי כבוד לזולת.
לא. אני לא תומכת באלימות להפסקת אלימות.
אני לא מדברת על אלימות. אלימות היא בכל מקום. היא לא נפסקת בגיל הגן וגם לא באוניברסיטה. אני מדברת על משהו מאוד ספציפי כבוד לזולת.
-
סימנים_בדרך*
- הודעות: 103
- הצטרפות: 18 אפריל 2007, 10:52
- דף אישי: הדף האישי של סימנים_בדרך*
חינוך לכבוד הזולת
לדעתי, הדוגמאות דווקא ממחישות בדיוק חוסר כבוד לזולת, לכן אולי חבל למחוק אותן.
גם אני חושבת ש זה לא קשור ל"חינוך ביתי". מסכימה מאוד... כ"כ הרבה פעמים אני נתקלת בתופעות של ילדים שפוגעים בילדים אחרים, וההורים לא מתערבים, לא מעירים, פשוט מתעלמים! הפיצפונת שלנו אמנם רק בת שנה ושבעה, אבל מידי פעם היא מנחיתה מכה על ראש של איזה ילד בגינה - אני תמיד משתדלת להעיר לה בעדינות או להשתדל להסיח את דעתה- אם אני רואה סיטואציה בעייתית מתקרבת, בגלל שאין שום סיבה שילד אחר יפגע ממנה - כמו שלא הייתי רוצה במצב הפוך. אני חושבת שיש חשיבות גדולה לדבר על רגשות הילד המוכה, ולהבהיר(אפשר גם בדרכים יצירתיות- שיר,סיפור וכו') לילד שככה לא מתנהגים. כמו שיש ערכים אחרים שאנחנו מחנכים להם כמו: איכות הסביבה, צער בע"ח , במקרה שלנו גם דת, כך גם כבוד הזולת.
גם אני חושבת ש זה לא קשור ל"חינוך ביתי". מסכימה מאוד... כ"כ הרבה פעמים אני נתקלת בתופעות של ילדים שפוגעים בילדים אחרים, וההורים לא מתערבים, לא מעירים, פשוט מתעלמים! הפיצפונת שלנו אמנם רק בת שנה ושבעה, אבל מידי פעם היא מנחיתה מכה על ראש של איזה ילד בגינה - אני תמיד משתדלת להעיר לה בעדינות או להשתדל להסיח את דעתה- אם אני רואה סיטואציה בעייתית מתקרבת, בגלל שאין שום סיבה שילד אחר יפגע ממנה - כמו שלא הייתי רוצה במצב הפוך. אני חושבת שיש חשיבות גדולה לדבר על רגשות הילד המוכה, ולהבהיר(אפשר גם בדרכים יצירתיות- שיר,סיפור וכו') לילד שככה לא מתנהגים. כמו שיש ערכים אחרים שאנחנו מחנכים להם כמו: איכות הסביבה, צער בע"ח , במקרה שלנו גם דת, כך גם כבוד הזולת.
-
אמא_לילי*
- הודעות: 166
- הצטרפות: 06 ספטמבר 2006, 10:36
- דף אישי: הדף האישי של אמא_לילי*
חינוך לכבוד הזולת
אני שואלת שוב-מה את מציעה?
-
אני_רוצה_להגיד_משהו*
- הודעות: 1
- הצטרפות: 20 אפריל 2007, 09:53
חינוך לכבוד הזולת
יש משהו בדבריה של אמא, ואני אביא את זה מכיוון אחר. ראיתי ילדים רבים שמדברים בלי כבוד לאחרים, ילדים ומבוגרים. למשל, "תני לי תפוח", או "אני רוצה מיץ!". בלי "בבקשה", בלי שמץ של דיבור מנומס ונעים לזולת. מדובר על ילדים בני שבע שמונה, לא על פעוטות וילדים ממש קטנים. יש כאלה בכל מקום, אבל אני נתקלתי בזה בעיקר בקרב ילדים בחינוך ביתי (גם אני מגדלת את ילדי בבית, בחינוך ביתי, כך שזה ממש לא נגד... רק ציון עובדה שמצערת אותי וצורמת לי בכל פעם).
-
קרוטונית_מהמרק_הגדול*
- הודעות: 8400
- הצטרפות: 25 יולי 2004, 19:10
חינוך לכבוד הזולת
אני פשוט מאמינה שכשילד חוטף משהו מילד אחר,לחטוף לו את זה ולהחזיר לילד השני פשוט מלמד אותו לעשות את זה רק בסיטואציות שהוא בטוח לגמרי שהוא הכי חזק...
אולי זה נכון - אלא שאת הילד השני (ואת אמא שלו) לא מעניין אם החינוך של בנך ייעשה לעומק או באופן שטחי, ומתוקף איזו סמכות הוא ילמד לא לחטוף צעצועים. הם רוצים "צדק מיידי ונראה", וזה אומר לקבל את הצעצוע על המקום. את הליבונים שלך מול הילד אפשר לעשות בכל זמן אחר.
אותו הדבר במקרה של דחיפה או מכה - בעיני מה שהכי חשוב ודחוף באותו הרגע זה שהילד השני לא ייפגע. כל השאר יכול לחכות.
זה לא סותר תמלול של הסיטואציה, הסבר, גישה עדינה ומכבדת לילד וכולי - אבל את הפולשנות צריך להפסיק קודם כל (או לחזות ולמנוע).
אולי זה נכון - אלא שאת הילד השני (ואת אמא שלו) לא מעניין אם החינוך של בנך ייעשה לעומק או באופן שטחי, ומתוקף איזו סמכות הוא ילמד לא לחטוף צעצועים. הם רוצים "צדק מיידי ונראה", וזה אומר לקבל את הצעצוע על המקום. את הליבונים שלך מול הילד אפשר לעשות בכל זמן אחר.
אותו הדבר במקרה של דחיפה או מכה - בעיני מה שהכי חשוב ודחוף באותו הרגע זה שהילד השני לא ייפגע. כל השאר יכול לחכות.
זה לא סותר תמלול של הסיטואציה, הסבר, גישה עדינה ומכבדת לילד וכולי - אבל את הפולשנות צריך להפסיק קודם כל (או לחזות ולמנוע).
חינוך לכבוד הזולת
ערכתי למעלה הוצאתי את הדוגמאות האישיות גם כי הרגשתי שזה מבלבל וגם מתוך כבוד לזולת (-:
אני מקווה שזה יהיה יותר ברור עכשיו.
אני מקווה שזה יהיה יותר ברור עכשיו.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43436
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
חינוך לכבוד הזולת
אמא תודה על פתיחת הדף. אני חושבת על הנושא הזה המון זמן, אני חושבת שהוא קשור לדף חיים בפחות כפייה בו בעצם, לדעתי, מדובר כל כבוד לזולת, כבוד לאדם באשר הוא אדם, ילד או מבוגר.
-
עוד_אמא_אחרת*
- הודעות: 2
- הצטרפות: 02 יולי 2006, 10:38
חינוך לכבוד הזולת
אמא - אני בהחלט מבינה ומסכימה איתך. אני ראיתי את זה בעיקר בהבדלים ביחס לילדים אחרים שרוצים להיות להשתתף במשחק או בפעילות. ילדים שרגילים ל"מסגרת" - גן, בי"ס, בד"כ יקבלו בדרך-כלל כעובדה את זכותו של כל ילד אחר להשתתף, גם עם "יעשו פרצוף", גם אם ידברו בשקט על זה שחבל שהוא/היא הגיעו וכדומה, גם אם יתפתחו ויכוחים בזמן המשחק. באופן עקרוני, לא אומרים לילד אחר - אותך אנחנו לא רוצים.
ובמפגשים של חינוך ביתי יש ויש אמירות בוטות כאלה. הילדים מאוד מרוכזים בהעדפות האישיות שלהם ואין להם שום מושג למה הם צריכים להתפשר. ויש ילדים שזה קשה להם מאוד מאוד לקבל את היחס הזה, במיוחד כאשר אין להם עדיין קשרים קרובים בקבוצה.
זו כמובן הכללה גסה מאוד, הן לגבי ילדי מסגרות והן לגבי ילדי חינוך ביתי - אבל התופעה קיימת, לא ראיתי שהיא נתפשת כבעייתית ע"י ההורים ולא ראיתי שום נסיון לשנות את זה.
ובמפגשים של חינוך ביתי יש ויש אמירות בוטות כאלה. הילדים מאוד מרוכזים בהעדפות האישיות שלהם ואין להם שום מושג למה הם צריכים להתפשר. ויש ילדים שזה קשה להם מאוד מאוד לקבל את היחס הזה, במיוחד כאשר אין להם עדיין קשרים קרובים בקבוצה.
זו כמובן הכללה גסה מאוד, הן לגבי ילדי מסגרות והן לגבי ילדי חינוך ביתי - אבל התופעה קיימת, לא ראיתי שהיא נתפשת כבעייתית ע"י ההורים ולא ראיתי שום נסיון לשנות את זה.
-
אמא_מתלבטת*
- הודעות: 18
- הצטרפות: 01 ינואר 2007, 12:58
- דף אישי: הדף האישי של אמא_מתלבטת*
חינוך לכבוד הזולת
אמא תודה על פתיחת הדף. אני חושבת על הנושא הזה המון זמן
אבל אני מזכירה לעצמי שזאת תקופה מסוימת בו ומשוכנעת שמתישהו יהיו לו הכלים ליפתור את הדברים בלי להרביץ
אם לא ינתנו לו הכלים, אני לא מאמינה שהם יפלו משמיים.
אני רואה את הגישה הזאת המון במפגשים, "זו תקופה" "זה יעבור" , וזה ממש צורם לי. הילד שלי לא מרביץ, אבל לפעמים חוטף מכות, וזה מרתיח אותי כשהורים לא מתערבים.
סליחה , אבל האחריות על הילד היא של ההורה, אל תיתנו לי לעמוד בסיטואציות שלא נעימות לילד שלי, והוא זה שצריך להתרחק!
וכן, אני ממש רואה את הדיבור היותר מדי חופשי (תסלחו לי), ואת ההתנהגות המרוכזת בעצמי כל כך.
סיטואציה- אנחנו בפארק, מתנדנים על נדנדה, אמא וילד ניגשים, הבן שלי מפנה לו את הנדנדה, לאחר כרבע שעה מתחשק לו שוב, אבל הילד עדיין מתנדנד, אנחנו עומדים ומחכים, ומחכים, הבן שלי מתחיל לייבב, אני מנסה לעניין אותו בכל דבר אחר אפשרי, אבל הוא רוצה להתנדנד, עברה כבר חצי שעה, והאמא בגאווה מודיעה לי שהיא "בקטע של לתת לילד למצות את הרצון שלו".
הלכתי הביתה עם ילד מאוד נסער, ונסערת בעצמי, ממש לא מעניין אותי המיצוי שלהם , המקום ציבורי, ואפשר להפעיל שיקול דעת מינימלי. לפחות לשאול פעם אחת "אולי אתה רוצה לתת לילד להיתנדנד? הוא נתן לך.. "
אבל אני מזכירה לעצמי שזאת תקופה מסוימת בו ומשוכנעת שמתישהו יהיו לו הכלים ליפתור את הדברים בלי להרביץ
אם לא ינתנו לו הכלים, אני לא מאמינה שהם יפלו משמיים.
אני רואה את הגישה הזאת המון במפגשים, "זו תקופה" "זה יעבור" , וזה ממש צורם לי. הילד שלי לא מרביץ, אבל לפעמים חוטף מכות, וזה מרתיח אותי כשהורים לא מתערבים.
סליחה , אבל האחריות על הילד היא של ההורה, אל תיתנו לי לעמוד בסיטואציות שלא נעימות לילד שלי, והוא זה שצריך להתרחק!
וכן, אני ממש רואה את הדיבור היותר מדי חופשי (תסלחו לי), ואת ההתנהגות המרוכזת בעצמי כל כך.
סיטואציה- אנחנו בפארק, מתנדנים על נדנדה, אמא וילד ניגשים, הבן שלי מפנה לו את הנדנדה, לאחר כרבע שעה מתחשק לו שוב, אבל הילד עדיין מתנדנד, אנחנו עומדים ומחכים, ומחכים, הבן שלי מתחיל לייבב, אני מנסה לעניין אותו בכל דבר אחר אפשרי, אבל הוא רוצה להתנדנד, עברה כבר חצי שעה, והאמא בגאווה מודיעה לי שהיא "בקטע של לתת לילד למצות את הרצון שלו".
הלכתי הביתה עם ילד מאוד נסער, ונסערת בעצמי, ממש לא מעניין אותי המיצוי שלהם , המקום ציבורי, ואפשר להפעיל שיקול דעת מינימלי. לפחות לשאול פעם אחת "אולי אתה רוצה לתת לילד להיתנדנד? הוא נתן לך.. "
חינוך לכבוד הזולת
שמתי לב שילדים של אמהות מסוימות לקחו את עניין החינוך הביתי לקיצוניות.
הן עצמן לא ממש נפגשות עם ילדהן כדי לתת להם מושג על הנעשה על כדור הארץ.
זה הכי ניו אייג" היום לתת לילדים לעשות ולהתנסות.
ולעניות דעתי אי לקיחת האחריות על הילדים היא היא הבעיה.
ובלי קשר לאלימות,
הילדים האלו יצאו מתישהו מבית ההורים,
עם איזה כלים להתנהל החברה?
ילדי גיסתי בכלל לא מודעים שצריך לדפוק בדלת של מישהו כשרוצים להכנס,
אין להם מושג שיכול להיות שזה לא מתאים או מפריע.
והם ילדים מקסימים, רק לא נתנו להם כלים להבין וללמוד שישנו עוד מישהו מהצד השני של החדר, וגם הוא מרגיש רוצה ונעלב.
אם רק האמהות היו עומדות ומציבות את הגבול הטיבעי שלהן הכל היה יותר בריא.
לכן אל לך אמא יקרה לצפות שהילדים יקחו אחריות של מבוגרים
כשהמבוגרים מסרבים לקחת את האחריות הלגיטימית על ילדיהם.
הן עצמן לא ממש נפגשות עם ילדהן כדי לתת להם מושג על הנעשה על כדור הארץ.
זה הכי ניו אייג" היום לתת לילדים לעשות ולהתנסות.
ולעניות דעתי אי לקיחת האחריות על הילדים היא היא הבעיה.
ובלי קשר לאלימות,
הילדים האלו יצאו מתישהו מבית ההורים,
עם איזה כלים להתנהל החברה?
ילדי גיסתי בכלל לא מודעים שצריך לדפוק בדלת של מישהו כשרוצים להכנס,
אין להם מושג שיכול להיות שזה לא מתאים או מפריע.
והם ילדים מקסימים, רק לא נתנו להם כלים להבין וללמוד שישנו עוד מישהו מהצד השני של החדר, וגם הוא מרגיש רוצה ונעלב.
אם רק האמהות היו עומדות ומציבות את הגבול הטיבעי שלהן הכל היה יותר בריא.
לכן אל לך אמא יקרה לצפות שהילדים יקחו אחריות של מבוגרים
כשהמבוגרים מסרבים לקחת את האחריות הלגיטימית על ילדיהם.
חינוך לכבוד הזולת
ולאמא מתלבטת אני חייבת להגיד
את אחלה אמא!
את אחלה אמא!
-
אורנה_שפרון*
- הודעות: 702
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2001, 22:59
- דף אישי: הדף האישי של אורנה_שפרון*
חינוך לכבוד הזולת
מה קורה לנו כשאנחנו מפרידים בין "הם" ואנחנו", בין הרעים והטובים, בין הצודקים והטועים?
מה קורה לנו כשאנחנו מייצרים הכללות - "אמהות חינוך ביתי הן כאלה", "ילדים שהולכים לגן הם כאלה"?
אני מרגישה שזה מרחיק אותנו. מרחיק אותנו מהזולת מרחיק אותנו מעצמנו. סוגר אותנו בתבניות, לא מאפשר לנו לצאת מהתבניות ולא מאפשר לזולת שפגשנו לצאת מהתבניות הסגורות שלו.
ולמעשה לא ממקד אותנו בשאלה שמטרידה אותנו, וכך משאיר אותנו תקועים.
מהן, אם כן, השאלות שלכן? האם אלו השאלו שלכן, או שאלו שאלות שנראה לכן שאמהות אחרות צריכות לשאול את עצמן?
האם בכלל יש לכן שאלות, או שרק רציתן לשתף בתבונות ובחוויות שלכן?
מה קורה לנו כשאנחנו מייצרים הכללות - "אמהות חינוך ביתי הן כאלה", "ילדים שהולכים לגן הם כאלה"?
אני מרגישה שזה מרחיק אותנו. מרחיק אותנו מהזולת מרחיק אותנו מעצמנו. סוגר אותנו בתבניות, לא מאפשר לנו לצאת מהתבניות ולא מאפשר לזולת שפגשנו לצאת מהתבניות הסגורות שלו.
ולמעשה לא ממקד אותנו בשאלה שמטרידה אותנו, וכך משאיר אותנו תקועים.
מהן, אם כן, השאלות שלכן? האם אלו השאלו שלכן, או שאלו שאלות שנראה לכן שאמהות אחרות צריכות לשאול את עצמן?
האם בכלל יש לכן שאלות, או שרק רציתן לשתף בתבונות ובחוויות שלכן?
-
מיצי_החתולה*
- הודעות: 2041
- הצטרפות: 21 פברואר 2005, 22:27
- דף אישי: הדף האישי של מיצי_החתולה*
חינוך לכבוד הזולת
אני מסכימה שיש בעולם בו אנו חיים חוסר כבוד לזולת, הן אצל מבוגרים והן אצל ילדים, אבל אני דווקא לא רואה שזה בולט יותר אצל ילדי חינוך ביתי. וצדקה קרוטונית בדבריה: גם אני, אם אני יוצאת לגן השעשועים עם ילדיי, וילד זר חוטף לאחד מילדיי חפץ כלשהו, מה שבעיקר מעניין אותי באותו הרגע, הוא שאותו חפץ יחזור לילד ממנו נחטף, שמן הסתם מביע מצוקה (אחרת לא היתה בעיה). בהחלט יתכן שאני אהיה סבלנית יותר מהאמא הממוצעת בגן השעשועים ואמתין לקבלת החפץ בלי פרצופים, עם "תיכף הוא יחזיר לך, תראה, אמא שלו מדברת איתו עכשיו" וכד', אבל ללא ספק אהיה סבלנית פחות מאשר אהיה באותה הסיטואציה עם אמא וילד שהם חברים. מצד שני, אני גם הרבה יותר אמהר להחזיר משהו שנחטף לילד זר בגינה מאשר לילד-חבר, בדיוק מאותה הסיבה.
אני חושבת שקיימת באופן כללי בחברה שלנו בעיה של "אי חינוך" הילדים, או אי הצבת גבולות, או איך שלא תקראו לזה. בשורה התחתונה, אני מתכוונת להורים שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים, לא מתוך איזו תפיסה נכבדת את הילד, אלא מתוך איזשהו חוסר אונים או פחדנות, חוסר יכולת להתמודד עם משבר פוטנציאלי או בכי של הילד. יש הבדל גדול בעיני, בין הורים שלא מתערבים במריבה בין ילדים מתוך עקרון, לבין כאלה שלא מתערבים כי לא בא להם שהילד שלהם "יעשה הצגה", או בין הורים שהחליטו שהם לא כופים שעת שינה על הילד כי הם נגד כפיה, לבין הורים שפוחדים להרדים ילד עצבני ונרגן מעייפות.
אני ראיתי את זה בעיקר בהבדלים ביחס לילדים אחרים שרוצים להיות להשתתף במשחק או בפעילות. ילדים שרגילים ל"מסגרת" - גן, בי"ס, בד"כ יקבלו בדרך-כלל כעובדה את זכותו של כל ילד אחר להשתתף עוד אמא אחרת, בניי בני שנתיים וארבע, נפגשים על בסיס קבוע עם חברים מחינוך ביתי וממסגרות, ומעולם לא ראיתי שיש בעיית-שיתוף יוצאת דופן אצל אלה מהחינוך הביתי. ויחד עם זאת, בהחלט ראיתי ילדים ממסגרת שאומרים "אותך אנחנו לא רוצים".
בהחלט יתכן שמפגשים הספציפיים של החינוך הביתי שאליהם אתן הולכות, יש הורים/ילדים ספציפיים בעייתיים, אבל לדעתי זו לא נטיה של החינוך הביתי, לפחות ממה שאני רואה מסביבי.
אני חושבת שקיימת באופן כללי בחברה שלנו בעיה של "אי חינוך" הילדים, או אי הצבת גבולות, או איך שלא תקראו לזה. בשורה התחתונה, אני מתכוונת להורים שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים, לא מתוך איזו תפיסה נכבדת את הילד, אלא מתוך איזשהו חוסר אונים או פחדנות, חוסר יכולת להתמודד עם משבר פוטנציאלי או בכי של הילד. יש הבדל גדול בעיני, בין הורים שלא מתערבים במריבה בין ילדים מתוך עקרון, לבין כאלה שלא מתערבים כי לא בא להם שהילד שלהם "יעשה הצגה", או בין הורים שהחליטו שהם לא כופים שעת שינה על הילד כי הם נגד כפיה, לבין הורים שפוחדים להרדים ילד עצבני ונרגן מעייפות.
אני ראיתי את זה בעיקר בהבדלים ביחס לילדים אחרים שרוצים להיות להשתתף במשחק או בפעילות. ילדים שרגילים ל"מסגרת" - גן, בי"ס, בד"כ יקבלו בדרך-כלל כעובדה את זכותו של כל ילד אחר להשתתף עוד אמא אחרת, בניי בני שנתיים וארבע, נפגשים על בסיס קבוע עם חברים מחינוך ביתי וממסגרות, ומעולם לא ראיתי שיש בעיית-שיתוף יוצאת דופן אצל אלה מהחינוך הביתי. ויחד עם זאת, בהחלט ראיתי ילדים ממסגרת שאומרים "אותך אנחנו לא רוצים".
בהחלט יתכן שמפגשים הספציפיים של החינוך הביתי שאליהם אתן הולכות, יש הורים/ילדים ספציפיים בעייתיים, אבל לדעתי זו לא נטיה של החינוך הביתי, לפחות ממה שאני רואה מסביבי.
-
ניצן_אמ*
- הודעות: 6808
- הצטרפות: 28 נובמבר 2005, 19:35
- דף אישי: הדף האישי של ניצן_אמ*
חינוך לכבוד הזולת
הגם שלא יצא לי להתנסות באופן אישי, אני לא יכולה לומר שלא חשבתי על זה.
אני הולכת לכתוב את מה שאני מאמינה, אני אשמח לשמוע דעות.
אני לא מאמינה בחינוך ללא גבולות. זאת מהסיבה הפשוטה ש... לכולנו יש גבולות. גבולות היכולת הפיזית שלנו, גבולות הסבלנות שלנו, גבולות ההבנה שלנו, גבולות נפשיים, מוסריים... גבולות מגבולות שונים ומשונים. גם לילדים יש גבולות באופן טבעי. ככל שהם מתפתחים, מתחזקים וגדלים, הרבה מן הגבולות משתנים וזזים.
לי חשוב לחנך לכיבוד הגבולות של הזולת. אני לא רוצה לומר "אסור לשבור צלחות" כיוון שזה פשוט לא נכון. אני כן רוצה לומר "סבתא לא רוצה שישברו את הצלחות שלה." וללכת לקנות צלחות בארבעה שקלים ולתת להם לשבור במסגרת בטוחה ולא שיפוטית.
באנאלוגיה, לכל אחד יש פרוטוקול כניסה לשירותים משל עצמו, סימן הבית לכך שבית השימוש בשימוש. יש את אלה שנועלים, אלה שמדליקים אור, אלה שסוגרים את הדלת. אם באתי מבית שנועל לבית שבו הדלת פתוחה כאשר אין בתא השירותים שימוש, אני יכולה בקלות להכנס לתא בשעת הפעולה, ולרמוס גבול עדין של בעל הבית. וזו דוגמא אמיתית וימיומית. אז כמו בכל מפגש עם מישהו חדש, בוחנים אט אט ובזהירות את גבולותיו של האחר ומסמנים בעדינות את גבולותיך אתה. זה מחול עדין שאני מקווה ללמד את הילדים שלי עם הזמן.
זה נושא כאוב, כי כשאני בארץ הקודש, אני לא מרגישה שהזולת מי יודע מה שם עליי ומכבד אותי ואת גבולותיי העדינים. אז שמתי לי למטרה לציין כשחוצים את גבולותיי. או להקדים תרופה למכה ולהגיד מראש אילו דברים עשויים להפריע לי. אני לא מנסה לחנך את הילדים של החברים שלי, אלא אומרת "זה לא נעים לי." או "אני מבקשת שכשמתארחים אצלי להשגיח על הילד שלא יהרוס את זה ואת זה, כי לי זה חשוב."
יותר מזה, כרגע, כשבתי רק מתחילה באינטראקציות חברתיות מינימליות ביותר, אני אומרת "אני מעדיפה שלא יכו את הבת שלי. שריטה שלי." אז מי שחושב שזה מוגזם, יכול לא להפגש איתי.
אני מסבירה את עצמי, ופועלת לפי אותם עקרונות. אז תאורטית יכול להווצר מצב שבו היא דוחפת אצבע לעין של ילד שאמא שלו לא מוטרדת מזה שהוא קצת חוטף, והיא שומרת עליו שלא יעשה לה אותו הדבר, או שאני שומרת עליה שלא תחטוף. כאילו לא מאוזן, אבל בעצם כן. כי כל אחד מכבד את גבולות הזולת, גבולות שונים זה מזה. וכפועל יוצא מזה, מכבד אותו.
כאמור, תיאוריה יפה. בינתיים היא עומדת במבחן מינימלי של המציאות.
אני הולכת לכתוב את מה שאני מאמינה, אני אשמח לשמוע דעות.
אני לא מאמינה בחינוך ללא גבולות. זאת מהסיבה הפשוטה ש... לכולנו יש גבולות. גבולות היכולת הפיזית שלנו, גבולות הסבלנות שלנו, גבולות ההבנה שלנו, גבולות נפשיים, מוסריים... גבולות מגבולות שונים ומשונים. גם לילדים יש גבולות באופן טבעי. ככל שהם מתפתחים, מתחזקים וגדלים, הרבה מן הגבולות משתנים וזזים.
לי חשוב לחנך לכיבוד הגבולות של הזולת. אני לא רוצה לומר "אסור לשבור צלחות" כיוון שזה פשוט לא נכון. אני כן רוצה לומר "סבתא לא רוצה שישברו את הצלחות שלה." וללכת לקנות צלחות בארבעה שקלים ולתת להם לשבור במסגרת בטוחה ולא שיפוטית.
באנאלוגיה, לכל אחד יש פרוטוקול כניסה לשירותים משל עצמו, סימן הבית לכך שבית השימוש בשימוש. יש את אלה שנועלים, אלה שמדליקים אור, אלה שסוגרים את הדלת. אם באתי מבית שנועל לבית שבו הדלת פתוחה כאשר אין בתא השירותים שימוש, אני יכולה בקלות להכנס לתא בשעת הפעולה, ולרמוס גבול עדין של בעל הבית. וזו דוגמא אמיתית וימיומית. אז כמו בכל מפגש עם מישהו חדש, בוחנים אט אט ובזהירות את גבולותיו של האחר ומסמנים בעדינות את גבולותיך אתה. זה מחול עדין שאני מקווה ללמד את הילדים שלי עם הזמן.
זה נושא כאוב, כי כשאני בארץ הקודש, אני לא מרגישה שהזולת מי יודע מה שם עליי ומכבד אותי ואת גבולותיי העדינים. אז שמתי לי למטרה לציין כשחוצים את גבולותיי. או להקדים תרופה למכה ולהגיד מראש אילו דברים עשויים להפריע לי. אני לא מנסה לחנך את הילדים של החברים שלי, אלא אומרת "זה לא נעים לי." או "אני מבקשת שכשמתארחים אצלי להשגיח על הילד שלא יהרוס את זה ואת זה, כי לי זה חשוב."
יותר מזה, כרגע, כשבתי רק מתחילה באינטראקציות חברתיות מינימליות ביותר, אני אומרת "אני מעדיפה שלא יכו את הבת שלי. שריטה שלי." אז מי שחושב שזה מוגזם, יכול לא להפגש איתי.
אני מסבירה את עצמי, ופועלת לפי אותם עקרונות. אז תאורטית יכול להווצר מצב שבו היא דוחפת אצבע לעין של ילד שאמא שלו לא מוטרדת מזה שהוא קצת חוטף, והיא שומרת עליו שלא יעשה לה אותו הדבר, או שאני שומרת עליה שלא תחטוף. כאילו לא מאוזן, אבל בעצם כן. כי כל אחד מכבד את גבולות הזולת, גבולות שונים זה מזה. וכפועל יוצא מזה, מכבד אותו.
כאמור, תיאוריה יפה. בינתיים היא עומדת במבחן מינימלי של המציאות.
חינוך לכבוד הזולת
אני מסכימה עם אורנה - צריך להשתדל להמנע מהכללות
ממה שאני רואה אין קשר בין חינוך ביתי ולצפיות לחינוך לכבוד משום שזה בא מהבית, ולמרות שהיינו רוצים/מצפים שהורים שבחרו בחינוך ביתי גם יחנכו את ילדיהם לכבוד לזולת ולהמנע מפגיעה בזולת, גם לא שלא בנוכחות הורה/מבוגר אגב.
אבל מה לעשות שלכולנו יש את המטענים שלנו אותם אנו משליכים על ההתנהלות עם ילדינו.
ודווקא אני מכירה שתי משפחות לא בחינוך ביתי שילדיהן מתנהגים באופן שממש מעורר את קנאתי... הלוואי שאני הייתי מצליחה להתמודד עם ילדותי בכאלו סובלנות וסבלנות.................
ממה שאני רואה אין קשר בין חינוך ביתי ולצפיות לחינוך לכבוד משום שזה בא מהבית, ולמרות שהיינו רוצים/מצפים שהורים שבחרו בחינוך ביתי גם יחנכו את ילדיהם לכבוד לזולת ולהמנע מפגיעה בזולת, גם לא שלא בנוכחות הורה/מבוגר אגב.
אבל מה לעשות שלכולנו יש את המטענים שלנו אותם אנו משליכים על ההתנהלות עם ילדינו.
ודווקא אני מכירה שתי משפחות לא בחינוך ביתי שילדיהן מתנהגים באופן שממש מעורר את קנאתי... הלוואי שאני הייתי מצליחה להתמודד עם ילדותי בכאלו סובלנות וסבלנות.................
-
אנונימי
חינוך לכבוד הזולת
אינני חושב שישנו הבדל מהותי בין אנשי חינוך ביתי לשאר החברה בישראל
זו היא הכללה קצת גדולה לטעמי
דבר אחד ברור לי
ילדים רבים בבתי ספר וגנים אינם מחונכים לכיבוד הזולת
אלא להסתרת מעשיהם כלפי האחר
וזאת בשל אופי המערכת ומספר הילדים הרב בכל קבוצה
הם לומדים מהר מאד, כבר בגן, להסוות את הצקותיהם לילדים אחרים מפני המבוגרים
זו היא הכללה קצת גדולה לטעמי
דבר אחד ברור לי
ילדים רבים בבתי ספר וגנים אינם מחונכים לכיבוד הזולת
אלא להסתרת מעשיהם כלפי האחר
וזאת בשל אופי המערכת ומספר הילדים הרב בכל קבוצה
הם לומדים מהר מאד, כבר בגן, להסוות את הצקותיהם לילדים אחרים מפני המבוגרים
חינוך לכבוד הזולת
אני חושבת שקיימת באופן כללי בחברה שלנו בעיה של "אי חינוך" הילדים, או אי הצבת גבולות, או איך שלא תקראו לזה. בשורה התחתונה, אני מתכוונת להורים שנותנים לילדיהם לעשות מה שהם רוצים, לא מתוך איזו תפיסה נכבדת את הילד, אלא מתוך איזשהו חוסר אונים או פחדנות, חוסר יכולת להתמודד עם משבר פוטנציאלי או בכי של הילד
ממש, כל מילה.
הרצון בדור שלנו לעשות הכל הפוך מההורים שלנו, הביא כמה מאיתנו למקומות קיצוניים, אני רואה ילדים קטנים שגדלו להיות רודנים מבולבלים, שלא מסוגלים בכלל לעכל את הרעיון שיש מולם מישהו חוץ מהם וזה בראש ובראשונה ההורים שלהם.
אני חושבת גם, שזו בעיה חברתית של "הדור שלנו" , ולווא דווקא של מיקום החינוך (בבית או לא).
ממש, כל מילה.
הרצון בדור שלנו לעשות הכל הפוך מההורים שלנו, הביא כמה מאיתנו למקומות קיצוניים, אני רואה ילדים קטנים שגדלו להיות רודנים מבולבלים, שלא מסוגלים בכלל לעכל את הרעיון שיש מולם מישהו חוץ מהם וזה בראש ובראשונה ההורים שלהם.
אני חושבת גם, שזו בעיה חברתית של "הדור שלנו" , ולווא דווקא של מיקום החינוך (בבית או לא).
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43436
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
חינוך לכבוד הזולת
אמא חדשה כל מילה!
-
אורנה_שפרון*
- הודעות: 702
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2001, 22:59
- דף אישי: הדף האישי של אורנה_שפרון*
חינוך לכבוד הזולת
אני חושבת ששאלה אחת היא האם אמהות המגדלות את ילדיהן בבית נוטות להעביר להם מסר שביטוי עצמי שלהם חשוב יותר מיצירת הרמוניה חברתית בהרבה יותר מצבים משיעשו זאת אמהות שילדיהן נמצאים במסגרת.
למה זה משנה האם אמהות שמגדלות בבית נוטות.... - אני שואלת בלי אף טיפה של ציניות.
אני פשוט חושבת שכאשר אנחנו שואלים שאלה בגוף ראשון - כלומר - האם אני נוהגת כך, האם לי זה מתאים וכו', יש לנו מה לעשות. לעומת זאת כשאנחנו שואלים שאלות כלליות, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? אנחנו לא יכולים להשפיע על אמהות אחרות, או על תנועת חינוך הביתי. ואני אומרת זאת לא מתוך תחושת תבוסתנות ש"אין מה לעשות". אלא דוקא מהמקום שכאשר הדברים מתבהרים אצלינו, ואנחנו נוהגים באופן יותר שלם, לזה יש השפעה גם על כל הסביבה שלנו. וכמובן שאנחנו מרגישים יותר טוב.
שאלות נוספות הן האם כדאי לבדוק את זה, האם אפשר לשנות את זה, או שברור מראש שקבוצת "בני גיל דומה" (PEERS) פשוט אינה קיימת בחינוך ביתי. בינתיים זה נראה לי מחיר קצת כבד, למרות שאני מוכנה לשלם אותו.
לא הייתי אף-פעם לאורך זמן חלק מקבוצת חינוך ביתי. אבל בשנה האחרונה אני כן נמצאת בפגישות של קבוצה שהולכת יחד כבר כמה וכמה שנים.
את הדברים אכתוב ממה שאני רואה בקבוצה הזאת.
לקבוצות הילדים לוקח הרבה זמן להתגבש לכדי "קבוצה". זה קורה על-פני שנים. כי בגילים צעירים באופן טבעי, מוקד ההתייחסות של הילד היא אמא שלו, כאשר היא נמצאת בסביבה. זה לא אומר שהוא לא משחק עם ילדים אחרים, אבל באמת לאמא נשאר תפקיד מרכזי. כאשר הילדים מתבגרים יחד לאורך השנים, בזמן המפגשים הם מתנהגים כמו קבוצת ילדים לכל דבר. הם כבר בכלל לא ממוקדים באמהות שלהם. הם עסוקים בעצמם, בעיסוקיהם, יש להם "מנהיגות", יש ריבים לפעמים וכל שאר הדברים שמאפיינים קבוצת בני אדם.
מה שמעניין הוא, שכאשר הקבוצה היא כבר ותיקה ויש לילדים "מרכז חברתי" מגובש, זה מקל גם על הצעירים יותר לייצר את "הקבוצה" שלהם. ואז אפשר לראות שכאשר הקבוצה הזאת רק התחילה להיפגש, כשהגדולים היו בגילאי 5-6 למשל (יתכן שאני לא מדייקת בפרטים), הם עדיין היו מרוכזים באמהות שלהם, והקשרים ביניהם היו רופפים. אבל עכשיו ילדים בני שלוש ארבע כבר מקיימים חיי חברה פעילים ביותר בזמן המפגש, בינם לבין עצמם - זאת אומרת ילדים עם ילדים. ואז זה יותר דומה למה שאנחו רגלים לראות על ילדים שכן הולכים למסגרות.
למה זה משנה האם אמהות שמגדלות בבית נוטות.... - אני שואלת בלי אף טיפה של ציניות.
אני פשוט חושבת שכאשר אנחנו שואלים שאלה בגוף ראשון - כלומר - האם אני נוהגת כך, האם לי זה מתאים וכו', יש לנו מה לעשות. לעומת זאת כשאנחנו שואלים שאלות כלליות, מה אנחנו יכולים לעשות עם זה? אנחנו לא יכולים להשפיע על אמהות אחרות, או על תנועת חינוך הביתי. ואני אומרת זאת לא מתוך תחושת תבוסתנות ש"אין מה לעשות". אלא דוקא מהמקום שכאשר הדברים מתבהרים אצלינו, ואנחנו נוהגים באופן יותר שלם, לזה יש השפעה גם על כל הסביבה שלנו. וכמובן שאנחנו מרגישים יותר טוב.
שאלות נוספות הן האם כדאי לבדוק את זה, האם אפשר לשנות את זה, או שברור מראש שקבוצת "בני גיל דומה" (PEERS) פשוט אינה קיימת בחינוך ביתי. בינתיים זה נראה לי מחיר קצת כבד, למרות שאני מוכנה לשלם אותו.
לא הייתי אף-פעם לאורך זמן חלק מקבוצת חינוך ביתי. אבל בשנה האחרונה אני כן נמצאת בפגישות של קבוצה שהולכת יחד כבר כמה וכמה שנים.
את הדברים אכתוב ממה שאני רואה בקבוצה הזאת.
לקבוצות הילדים לוקח הרבה זמן להתגבש לכדי "קבוצה". זה קורה על-פני שנים. כי בגילים צעירים באופן טבעי, מוקד ההתייחסות של הילד היא אמא שלו, כאשר היא נמצאת בסביבה. זה לא אומר שהוא לא משחק עם ילדים אחרים, אבל באמת לאמא נשאר תפקיד מרכזי. כאשר הילדים מתבגרים יחד לאורך השנים, בזמן המפגשים הם מתנהגים כמו קבוצת ילדים לכל דבר. הם כבר בכלל לא ממוקדים באמהות שלהם. הם עסוקים בעצמם, בעיסוקיהם, יש להם "מנהיגות", יש ריבים לפעמים וכל שאר הדברים שמאפיינים קבוצת בני אדם.
מה שמעניין הוא, שכאשר הקבוצה היא כבר ותיקה ויש לילדים "מרכז חברתי" מגובש, זה מקל גם על הצעירים יותר לייצר את "הקבוצה" שלהם. ואז אפשר לראות שכאשר הקבוצה הזאת רק התחילה להיפגש, כשהגדולים היו בגילאי 5-6 למשל (יתכן שאני לא מדייקת בפרטים), הם עדיין היו מרוכזים באמהות שלהם, והקשרים ביניהם היו רופפים. אבל עכשיו ילדים בני שלוש ארבע כבר מקיימים חיי חברה פעילים ביותר בזמן המפגש, בינם לבין עצמם - זאת אומרת ילדים עם ילדים. ואז זה יותר דומה למה שאנחו רגלים לראות על ילדים שכן הולכים למסגרות.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
חינוך לכבוד הזולת
ויחד על זאת, את התופעה שתארה "אמא" לא ראיתי בקבוצה הזאת (או אחרות). להפך -- רוב האמהות מרגישות אוד לא נוח אם ילד שלהן מפריע לאחרים וממהרות לעצור אותו. נכון שלא תמיד מספיקים או שמים לב (לרובנו יש יותר מילד אחד). אבל ההכללה כאילו יש קשר בין חינוך ביתי לחוסר התחשבות בזולת פשוט לא מתאימה למה שראיתי באופן אישי.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43436
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
חינוך לכבוד הזולת
יונת כנראה שמדובר בקבוצה מסוימת למרות שאמרו שלא. אני רואה אלימות בכל מיני מקומות ביתיים ולא ביתיים. יש אנשים אלימים בכל שכבות האוכלוסייה. זה לא שייך לחינוך ביתי או לא חינוךבייתי
חינוך לכבוד הזולת
מעניין לאן הדף מגיע.
מה שכתבתי לגבי ילדי חינוך ביתי. זה לא בגלל שילדי בית ספר טובים יותר או להפך. בגלל שילדי חינוך ביתי הם חלק גדול מחיינו. אנחנו כמעט ולא פוגשים ילדי בי"ס.
אז ההתיחסות שלי לקבוצה הזו כי בזה אני רציתי לדון.
בעיקבות התנסויות שלי ואני רואה של עוד כמה וכמה אמהות כאן, העלתי את השאלות למעלה.
חינוך ביתי עד הסוף? לתת לילד להבין בסופו של דבר לבד שהמעשים שלו פוגעים באחר? איפה הגבול? צריך לתת לילד לשים לב לבד שהוא פוגע באחר? מה עם מיקרים של פגיעה מילולית? אני מרגישה שיש הורים שהולכים לאיבוד בכל צורת החינוך המתקדמת, הם מאוד ערים לצורכי הילד שלהם אבל שוכחים ללמד אותו שיש גם אחר. האם זה לימוד מאוחר יותר? האם לא צריך ללמד את זה?
אבל הדף קיבל עוד תפניות מעניינות. והתהיות שהעלתי הן רק בוסריות.
אבל דבר אחד לא מובן לי. למה הרבה מגיבות כאן מתגוננות?
מה שכתבתי לגבי ילדי חינוך ביתי. זה לא בגלל שילדי בית ספר טובים יותר או להפך. בגלל שילדי חינוך ביתי הם חלק גדול מחיינו. אנחנו כמעט ולא פוגשים ילדי בי"ס.
אז ההתיחסות שלי לקבוצה הזו כי בזה אני רציתי לדון.
בעיקבות התנסויות שלי ואני רואה של עוד כמה וכמה אמהות כאן, העלתי את השאלות למעלה.
חינוך ביתי עד הסוף? לתת לילד להבין בסופו של דבר לבד שהמעשים שלו פוגעים באחר? איפה הגבול? צריך לתת לילד לשים לב לבד שהוא פוגע באחר? מה עם מיקרים של פגיעה מילולית? אני מרגישה שיש הורים שהולכים לאיבוד בכל צורת החינוך המתקדמת, הם מאוד ערים לצורכי הילד שלהם אבל שוכחים ללמד אותו שיש גם אחר. האם זה לימוד מאוחר יותר? האם לא צריך ללמד את זה?
אבל הדף קיבל עוד תפניות מעניינות. והתהיות שהעלתי הן רק בוסריות.
אבל דבר אחד לא מובן לי. למה הרבה מגיבות כאן מתגוננות?
חינוך לכבוד הזולת
ויחד על זאת, את התופעה שתארה "אמא" לא ראיתי בקבוצה הזאת (או אחרות). להפך – רוב האמהות מרגישות אוד לא נוח אם ילד שלהן מפריע לאחרים וממהרות לעצור אותו. נכון שלא תמיד מספיקים או שמים לב (לרובנו יש יותר מילד אחד). אבל ההכללה כאילו יש קשר בין חינוך ביתי לחוסר התחשבות בזולת פשוט לא מתאימה למה שראיתי באופן אישי.
יש משהו עמוק יותר שאני רואה אצל כל מני ילדים. שבמהות שלהם, רואים את הזולת, כמו שמישהי תארה כאן שילדה רואה ילד שמחכה לנדנדה והוא מרגיש צורך לפנות לו את הנדנדה וילד אחר לא יעלה אפילו על דעתו. אני לא מדברת על האם שכן או לא רצה להגנת ילד אחר. אני מדברת על זה שילד בגיל מסויים יודע איך להתחשב ומודע שיש זולת מלבדו.
זה עמוק יותר מכללי נימוס. אני מקווה שאני מובנת.
יש משהו עמוק יותר שאני רואה אצל כל מני ילדים. שבמהות שלהם, רואים את הזולת, כמו שמישהי תארה כאן שילדה רואה ילד שמחכה לנדנדה והוא מרגיש צורך לפנות לו את הנדנדה וילד אחר לא יעלה אפילו על דעתו. אני לא מדברת על האם שכן או לא רצה להגנת ילד אחר. אני מדברת על זה שילד בגיל מסויים יודע איך להתחשב ומודע שיש זולת מלבדו.
זה עמוק יותר מכללי נימוס. אני מקווה שאני מובנת.