איך הכל התחיל

אנונימי

_{ראו גם: איך שמעתי על באופן}

בוקר טוב . אחרי שהייתי אתמול פעם ראשונה ברמת חן (לצערי בגלל שילדיי עוד קטנים לא ממש יכולתי להשאיר אותם לשחק ולדבר עם אמהות אחרות ולכן אני עושה את זה כאן, אבל אני אמשיך לבוא) עלו לי שאלות שמהותן מתי יודעים שזה מה שרוצים? אני, כשהייתי בהריון, לא חשבתי שארצה אפילו להניק (ואולי לכן לא החזקתי מעמד יותר מארבעה חודשים), חשבתי שמי שיולדת בבית היא פסיכית ומי העלה בדעתו לעזוב את העבודה בשביל לגדל את הילדים? ועכשיו,שנה אחרי, אני במקום כל כך אחר שאין לי מושג לאן הוא עוד יקח אותי. אז רציתי לשאול את הותיקים יותר האם ידעתם מראש שאתם בעד מיטה משפחתית/חינוך ביתי/להשאר עם הילדים וכד' או שזו היתה התפתחות , יחד עם ההורות. ואם כבר קיים כזה דף אשמח לקבל אליו הפניה (לא ראיתי כזה דף)

ודאי שזו התפתחות. תהליך, דרך שמגלה את המשכה מתוך עצמה.
אין כל ידיעה מה מביא איתו העתיד, את מגלה את דרכך, וזו מגלה אותך.

במקרה שלנו, קיבלתי המלצה על העיתון "באופן טבעי" מג'ינה וייסמן, עשיתי מנוי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי נחשפת לרעיונות מהפכניים כביכול, אבל שמבחינה אינטואיטיבית התחברתי אליהם מאוד. דרך מפגשים התחלתי להכיר את חברי הקהילה, וסוף סוף התחלתי להרגיש שאני לא לבד בעולם הזה, ושאני אפילו לא פסיכית, כמו שחשבתי במשך הרבה זמן.

אני לא התחברתי לכלום לפני שילדתי, וגם אחרי, היו דברים שלהבין אותם לקח לי שנים.
אבל למדתי להיות נאמנה לעצמי, לדעות שלי, וללכת איתם עד הסוף.
למדתי להיות שלמה עם החלטות, ולא להשלים עם העדר אושר בחיים (האושר שלי הוא חיים בקרבת ילדי).
"עשה לך רב (באופן טבעי), והסתלק מן הספק..".

אתמול בעל של חברה שאל בזמן ביקורם אצלנו, מתי התחברתי ל"באופן טבעי". אני לאחושבת שהוא התכוון לעיתון, אלא לתפיסה.
בעצם יש בנו הרבה דברים שלא לגמרי באופן טבעי, או כמו שבן זוגי אומר: "אשתי היתה שמחה אילו יכלה לגורבמערה ולגדל בעצמה עגבניות" (משהו בסגנון), אבל באמת הדברים התגבשו לאט לאט ועדיין יש דברים בתהליך הבשלה. כמו למשל "בלי חיתולים" מרגיש לי נכון אבל לא הבשלתי לגמרי לעניין. המנשא הרגיש לי נכון מהרגע הראשון, ועוד כל מיני דברים.
אנחנו לא מחנכים מהבית אבל מאמינים שההשפעה הגדולה מגיעה מהבית. בטח בשנים הקרובות יהיו עוד שינויים, ולכל דבר יגיע הזמן שלו.

אני סיפרתי על התהליכים שעברתי בגליונות "באופן טבעי":
"להקשיב ללב" ב"באופן טבעי" 24,
"אני מערכת החינוך" וכן
"התלבטויות ושינויים באופן טבעי" ב"באופן טבעי" 40.

לפני ההריון לא היתה לי שום חיבה מיוחדת לילדים, להפך. חשבתי שזה מטרד הכרחי.
בהריון, אמרתי שאני אניק, בטח, אבל לא יותר משלושה חודשים - זה מספיק.
זה היה עוד לא רחוק מהתקופה שמי שרצתה אפידורל קנתה אותו במאתיים דולר, וזה נראה לי מחיר מציאה.
מה שכן, כששקלנו אפשרויות שינה שונות, אמרתי שלא כדאי שנכניס את העריסה לחדר שלנו לכמה חודשים, כי מה שיקרה זה שאני לא אסכים להוציא אותה משם עד גיל 18.
אבל הגעתי לאינטרנט, וקראתי כל מיני דברים, ופתאום כל הדברים האלה נראו לי כ"כ הגיוניים, פשוטים ומתבקשים.
מההתחלה היה לנו מנשא אבל עד שמצאתי את החיבוקית עברו 11 חודש.
חזרתי לעבודה אחרי ארבעה חודשים. שאבתי את נשמתי. בן זוגי נשאר עם התינוקת. תוך כמה שבועות הבנתי שזה לא מספיק שאני אזיל דמעה במכונית בבוקר, ושצריך לעשות שינוי. עברתי לעבוד מהבית. בכל זאת חשבתי שילדים זה נחמד אבל דווקא מתאים לי הסידור הזה, שאני העובדת והוא המגדל.
היה צורך בעוד כמה שנים ובהרבה מפגשי לה לצ'ה כדי שייפול לי גם האסימון הזה.
אם יהיה לנו עוד ילד כנראה שנעשה עוד כמה צעדים קדימה. בינתיים...

בקורס הכנה ללידה בדרך אם בתל אביב, היה מונח איזה גליון שצד את עיני ומהר מאד גם את ליבי. מיד עשינוי מנוי, והזמנו גם את "אף מילה".
כשקראתי את עקרון הרצף, דברתי עם חברות אמהות על האפשרות לגדל ילדים בלי חיתולים, והן עשו פרצופים של ביטול מוחלט ואף של בוז ושל מיאוס. לפורום הגעתי קצת מאוחר מדי בשביל ליישם את זה עם בני, אבל התחושה שמצאתי את הקהילה שלי היתה נפלאה.
גם אני הרגשתי נכנסת לדרך שאין ממנה חזרה...
התהליך מחייב כל הזמן תהיות ובדיקות. כמעט אף פעם אין לשאלות תשובות חד משמעיות.
כמו שבשמת אמרה ב: לגדל ילדים בלי חיתולים אנחנו בונים שפה. ויש הרבה עילגות בשפה הזאת. החלק הכי המהותי שלה בשלב זה הוא -
לחקור את האפשרויות ולנסות להבין מה מתאים לנו ליישם, לכל אחד מאיתנו, ומה לא.
משך התהליך הוא משך חיינו...

תהליך ארוךךךךךךךךך שהחל הרבה לפני שהפכתי לאם.

תמיד הייתי מחוברת לילדים וידעתי שאניק ושלפחות בהתחלה, הילד צמוד אלי.
הודעתי מראש שאין צורך בעגלה או בלול, כי הילד יחיה בקנגורו ועל הרצפה.
יהונתן גדל על שמיכת פוך ששרועה על הרצפה, ינק עד גיל 4.5, וישן איתי עד היום (7)
הוא טייל בקנגורו עד גיל חצי שנה בערך, עבר למנשא גב, עד מעל שנה, ובמקביל, מגיל 8-9 חודשים זכה גם לטייל בטיולון עד גיל ... לא זוכרת, הייתה לי נטייה להסתירו

יהונתן מאוד אהב אותו - לשבת ושאימא תתאמץ, אני העדפתי שילך ברגל כמה שאפשר.

כניצולת מערכת החינוך נחרדתי שנים מהרעיון שאצטרך לעבור 12 שנים לפחות מול מערכת החינוך, בתפקיד אימא שלי. החלטתי שאני אמציא חוקים חדשים. למשל: אתן לילד שלי גב מול המערכת, ארשה לילדים לקחת מדי פעם יום חופשה ללא תרוץ או מחלה, אקח את הילדים מדי פעם לפעילות משפחתית ביום לימודים וכדומה.
אחרי הלידה, קראתי מאמר בהורים וילדים על קיום חינוך ביתי בישראל, וידעתי, שאם ממש לא אסתדר, זו תמיד אופציה.

כחד הורית, לא ראיתי את עצמי בוחרת בזה כדרך חיים כי זה תיק גדול למדי.
אבל...
נוצר מצב בו חינוך ביתי היה הפתרון היחידי האפשרי.
לא היססתי לקפוץ למים. ועדיין, חשבתי שזה יהיה זמני. חשבתי שאח"כ אשלב אותו בבי"ס חופשי או דמוקרטי כלשהו.
הדיאלוג עם משרד החינוך מעמיק את שורשיי בדרך זו, למרות קשייה.
אני מברכת על הבחירה שעשיתי, יום - יום.

עוד לפני שחשבתי על הריון ואמהות, הזדעזתי מחדרי התינוקות בבתי החולים. נראה היה לי אכזרי להחריד להפריד בין התינוק שזה אתה נולד לאמו, ולאכסן אותו בתיבה שקופה, לבד, בחדר עם הרבה תינוקות צורחים. ידעתי, שבבוא היום אני אחפש אלטרנטיבה (לצערי, כמו שאת יודעת, רותם, התינוקות שלי בסופו של דבר אוכסנו בתיבות שקופות בפגיה). המחשבה הזו באה לי מתוך עצמי, באופן טבעי. אני באמת תוהה מאיפה?
קראתי כתבות על משפחות בישראל שישנות עם הילדים באותה מיטה. בעקבות הכתבות קראתי את עקרון הרצף, ואהבתי.
כשהייתי כבר בהריון, חיפשתי משפחות שמיישמות את עקרון הרצף כדי ללמוד מהן. שאלתי אנשים על ימין ועל שמאל, עד שסיפרו לי בעבודה, שיש אצלנו אחד, ניצן לן, שהוא ואשתו ישנים עם בתם. ניצן לא רק סיפר לי מנסיונו, אלא גם הראה לי את הפורום, ונתן לי את העותק הראשון של "באופן טבעי" שקראתי. תודה ניצן.

מכאן כבר הדרך קצרה !

אני חייבת להוסיף פרט חשוב, ותודות למרצה שלי בשלושת השנים ד"ר עדה למפרט פסיכולוגית אבולוציונית שסללה כמה דרכים בראשי לדרך בה אנו מגדלים את ילדינו (הנקה, מיטה משפחתית ועוד). דברים מסויימים הסתדרו בשנה בה הבכור נולד. כל מיני רעיונות ששמעתי אצלה בהרצאות היו לי טבעיים כבר עם הבכור.

חברה שלי קראה את עיקרון הרצף וסיפרה לי עליו.
לאחר שהריתי בקשתי שתיתן לי לקרוא. אז הייתי מודעת לחשיבות המנשאים. להנקה וללינה המשפחתית.
ושכנתיח היקרה יעל (שעברה לה לצפון, היי יעל..) נתנה לי לקרוא את ב"אופן טיבעי ".

אמנם אני לא מהותיקים אבל רציתי לספר איך הגעתי לכאן... ללידת בתי האמצעית, קיבלתי את "עיקרון הרצף" ששינה לי את זוית הראייה שהייתה לי עד אז(הייתי מנויה של "להיות משפחה"), אבל עדיין שינויים היו מאד רחוקים ממני ומהחברה-סביבה שלי. נטע הייתה הרבה במנשא וישנה איתנו חלק מהלילה (מההתעוררות של 4 עד הבוקר ממש) . את מיה, השלישית, (שישנה איתנו כל הלילה) רציתי לגמול מהנקה בגיל 9 חדשים, כי חששתי מהרגע בו היא תתחיל להרים לבד את החולצה ולדרוש ציצי, וגם היה לי בראש ש "מגיל 1/2 שנה ההנקה כבר לא תורמת הרבה" מין דעה רווחת בקרב כל מי שלא מתמצא. נכנסתי ללה-לצ'ה באינטרנט ,ואיכשהו הגעתי לכאן, (אולי יש שם לינק?!). התייעצתי איך לגמול ועזרה לי בעיקר עדי יותם ( @} ) שבזכותה מיה עדיין יונקת והיא בת שנה וחודש! מאז התמכרתי ואני כאן כל ערב, והשבוע גם עשיתי מנוי. איזה כיף לי שאני כאן אתכם.

ואנחנו את המנוי לעיתון עשינו בעקבות יער נורווגי.

לגבי כל השאר - תמיד עבדתי עם ילדים והיה לי חיבור אליהם והיה לי ברור שאני רוצה להישאר עם ילדיי לפחות שנה בבית. הלינה המשותפת נראתה לי הדבר הטיבעי ביותר וכך גם ההנקה [לא ידעתי שיכולים להיות כל כך הרבה קשיים בהנקה ושאצטרך להילחם כדי להצליח בה..]

במהלך ההריון התוודעתי גם לחינוך הביתי ומאז גיא נולדה אנחנו בודקים מה נכון וטוב לנו ועד שלא יהיה טוב ואז נעשה שינוי פועלים בדרך הזו...

אוי, איזה כיף ליפול על הדף הזה ברנדומליות...

אצלי הכל מתחיל עכשיו. אני לא אמא, וגרה אי שם במרכז המפוייח (נו, יפו. עם כינוי כמו שלי אי אפשר להסתיר), אבל חולמת על לידה טבעית בבית קטן עם עץ באיזה מושב שכוח אל.

מעולם לא חשבתי על עצמי כעל יותר מדי מתחברת לטבע, כלומר, לא יותר מכל אחד אחר שזורק בקבוקים למחזור, אבל ככל שאני קוראת עוד ועוד, הכל פשוט מרגיש כל כך נכון. כאילו ידעתי את זה ושכחתי.

יש לי אחות קטנה אחת, נולדה כשהייתי בת חמש. אני חושבת על כמה לא-קרובה הייתי אליה, עוד מאז שהלכתי לראות אותה מעבר לזכוכית בבי"ח בילינסון, כי מי חשב אז שהיא צריכה להיות ליד אמא, לידי.
כמה אני בעצם לא יודעת על טיפול בתינוקות, תחושת קהילה, חיבור לטבע ולסובב אותי, כמה אין לי מושג בעצם על החיים כפי שאמורים לחיות אותם, כפי שהבורא (הטבע? אלוהים? קבוצת חייזרים משועממת?) התכוון.
גדלתי כל כך מבודדת. כל כך מתועשת, סטרילית ובלי שום מושג.

ועכשיו אני קוראת, ומרגישה כאילו המידע הזה היה צרוב בי כל הזמן, כמו ספר שהיה מונח שנים על המדף שלי ומעולם לא טרחתי לקרוא, אבל הוא תמיד היה חלק מהנוף.

וזה כל כך כיף לגלות מחדש משהו כזה, לא יוצא הרבה פעמים בחיים להרגיש שמשהו הוא כל כך נכון. חתיכה אחרונה של פאזל שמתאימה את עצמה בדיוק למקום.

אושר.