אבא אווזה

[אנונימי]

מדור לבטים ורגשות

[עדינה_מאוד*]

אבא שלי הוא אווזה, למי עוד יש אבא כזה? הוא דואג לכולנו מאוד ומשקיע מאמצים וזמן ומה לא כדי לשמח ולעזור . הוא תמיד אומר "כן " לבקשת עזרה ,גם אם לפעמים זה תוקע אותו לכל היום אח"כ והוא לא יודע איך לצאת מה"תיק " שלקח על עצמו.
אבל....כמו כל אבא אווזה , הוא לא יכול להבין איך זה שהאווזים יכולים לרצות להתרחק .
החלטנו לעבור דירה מחוץ לעיר,ההחלטה מתבשלת המון זמן- לעמשה במשך שנים. עכשיו אנחנו חושבים שמצאנו משהו שמתאים לנו ומנסים...
אבא שלי לא יכול לישון בלילה מאז שאמרנו לו. הוא מנהל איתי שיחות לקוניות , וממש נמנע מלהגיע אלינו (אנחנו אורזים במרץ והיתה יכולה להועיל לנו עזרה קטנה....)
הוא מנגן על מיתר הניתוק שכאילו נתנתק מהמשפחה. מי שמכיר אותי יודע שאני לא מהמתנתקים ושאני מוכנה אפילו להתאמץ ולנסוע כדי לראות אהובים. אז למה אני לא מצליחה לעזור לו לקבל את המהלך המשפחתי שלי הזה?
זה מעיב על המעבר המרגש כמו עננה , אני ממש מרגישה שהוא כאילו מצפה שניכשל ונחזור. זה עצוב ומדמיע לי. אני כל כך אוהבת אותו ולא רוצה להכאיב לו אבל זה החיים שלי לא?
אין לי הרבה זמן מחשב כעת אבל אני בטוחה שהסוגיה לא תיפתר מיד עם המעבר.
אה,, ואם חשבתם על אמא שלי, היא גם טרודה בסבתי וגם פחות אווזית ממנו , אבל גם היא קצת מקשה עלי רגשית .
>עדינה _מאוד תוהה מה היה קורה אם היתה עוברת לגור ב...הודו למשל<

[תבשיל_קדרה*]

עדינה -
את כל כך מבינה את אביך, שנראה שאת לא יכולה באמת לכעוס עליו.
אחרי שתעברו, אם באמת תבקרי הרבה, ותשמרי שלא יהיה ניתוק בגלל המרחק, אני מאמינה שאביך יראה שהשד לא נורא כ"כ, ויתרגל לרעיון.

[עדינה_מאוד*]

דווקא אני לא יכולה להבטיח שנבקר הרבה, אבל אני לא מרגישה שזה מאפיין ניתוק, אפשר גם לדבר בטלפון ולא חייבים לראות פיזית כל שבוע. אבל ניתוק זה משהו יותר רציני מזה לא?

[מתנתקת*]

אני מרגישה שניתוק לא מתאפיין על ידי ניתוק פיזי. יש כאלו שמתנתקים למרות שהם גרים במרחק 10 דקות נסיעה. אפשר לדבר בטלפון פעם ביום ועדיין להרגיש מנותקים על ידי אי-מתן אינפורמציה וחוסר רצון לקבל כזו.
כשעברנו דירה הרגשתי שאני מתנתקת מההורים שלי, לא בעקבות המעבר, אלא דווקא בעקבות מעשה שהם עשו וגרמו לי להרגיש שאני לא מעוניינת להיות איתם כל כך בקשר. ובאמת, שיחות הטלפון בינינו הן לקוניות, ההורים שלי לא יודעים ממש מה קורה עם הילדים לעומת חמותי המתעניינת והמעורבת (מי היה מאמין...) הם לא מביעים את רצונם להיות מעורבים, ואני נותנת להם יד חופשית בנושא...

[ענת*]

גם לנו היה קטע כזה. כשחיפשנו דירה וסיפרנו להוריי, הם הזדעזעו מהמחשבה שנגור במרחק שעה נסיעה מהם (!!), ואבי אפילו אמר משהו כמו "זה כאילו גט מהמשפחה". התחרפנתי מזה, כמובן, לגמרי, וזה הכניס אותי לסכסוך פנימי שלם בין הצורך לרצות אותם ולשמח את לבם, שטבוע בי, מסתבר, חזק מאוד, לבין המחשבה הפשוטה והבהירה (שחיזק אותה גם בן זוגי) ששעה זה כלום, וחוץ מזה, אנחנו משפחה נפרדת, עם חיים עצמאיים, לא נשואים להם. כלומר, יש איזה גבול בינינו לבינם שהוריי לא תמיד רואים אותו (בלשון המעטה) וחוצים אותו לעתים קרובות.
בסוף לא עברנו למקום המרוחק, אלא למקום קרוב יותר אליהם, ודווקא משום כך אנחנו נדרשים לחזור ולהעביר את הגבול הזה ואני מדרשת לחזור שוב ושוב לאותו הסכסוך הפנימי שהזכרתי, ולזהות מה מהדברים הוא רצון שלהם (ואז אפשר להסכים או לסרב) ומה הוא רצוני הנואש לרצות אותם, וזה מקום שאף פעם כנראה לא יסופק.
מה שאני מנסה לומר, זה שאולי תנסי לברר עם עצמך האם חלק מהקושי שלך בעניין הוא העובדה שאת "מאכזבת" אותו. יכול להיות שאם תתנקי מעט מהצורך הזה, הדינמיקה תהיה פשוטה יותר.
והלוואי שידעתי לעשות כדבריי.

[עדינה_מאוד*]

אני כל כך יכולה להתחבר לענת, מלבד זה שההורים שלי כן יודעים היטב לתת ספייס וזה מה שמדהים בתגובה שלהם , כי ם כאן לידנו , הם יכולים לא לראות או לדבר כמה ימים והם כמעט ולא באים אלינו במשך השבוע - ובשבתות אנחנו עולים לפעמים לארוחה.
מה שכן , אם נתקעים או משהו תמיד אפשר לבקש מאבא שיעזור, אבל לזמן מאד מאד קצוב- דווקא אמא תמיד אומרת שהיא עסוקה. הם לא עושים בייבי סיטר אצלנו אף פעם והילדים ישנים שם לעיתים רחוקות - בשבת אולי (את זה אפשר לעשות גם מרחוק)
אנחנו , אגב, לא מגיעים אליהם אף פעם בימי חול.
אז מה הולך להשתנות?
>עדינה _מאוד מציעה מושג חדש- אבא פולני, זה הרבה יותר קשה מאמא פולניה כנראה...<